חיים מצוירים – פרק 3-אני ורועי כמעט נהרגים בסיבוב על הגלגל הענק.

אם אתם תוהים מה קרה אחרי שהייתי אצל רועי ,אז לא היה משהו מיוחד,
פשוט דיברנו על מה שקרה לי בחנות וסיפרתי לו על העיפרון המוזר ההוא והוא הרגיע אותי ואמר שד"ר קריפי אומר כל מיני דברים בשביל להפחיד אנשים.
ועכשיו למה שקרה לי למחרת:
אז כן, בהתחלה באמת חשבתי שיכול להיות שהיום יעבור בטוב,
אולי זה בגלל שבבוקר זכרתי לעשות מערכת, לקחת את האוכל ולתפוס את האוטובוס בזמן,
או אולי זה פשוט בגלל שאני התרגשתי נורא לקראת היציאה עם רועי.
אבל כמובן שטעיתי, איכשהו הכל מסתבך אצלי.
כשעליתי על האוטובוס קיוויתי לראות את רועי אבל התאכזבתי לדעת שהוא לא שם.
אבל התיישבתי בסוף האוטובוס ושמרתי לו מקום למקרה שהוא יחליט להופיע,
אבל במקומו הגיע נער קצת יותר גבוה ממני עם שיער בלונדיני ועניים אפורות וחודרות (או כמו שמלי אומרת : בצבע אפור עכבר כאילו!!)
"אפשר לשבת?" שאל אותי בחיוכו שהפחיד אותי משום מה.
"זאת מדינה חופשית." אמרתי כשפיניתי את התיק שלי מהמושב ושקעתי בחלון במחשבות.
"תגידי את במקרה עדי נורי?" שאל אותי.
"אמ.. כן, אנחנו מכירים?" שאלתי כשהפנתי אליו את מבטי השואל.
"את לא מכירה אותי, אבל את במקרה החיית אותי, תודה לך…" אמר ונשק לי על היד.
"אתה לא שפוי!" ציינתי כשמשכתי את ידי ממנו והלכתי לשבת במקום אחר.
הוא צחק וחזר לשבת לידי.
"מה אתה רוצה ממני!? מי אתה בכלל!?" שאלתי אותו בעצבנות.
"אני ציורע, נעים להכיר את האויבת הכי גדולה שלי.."אמר כשהרים את ידו כדי ללחוץ את ידי.
נדהמתי לשמו המוזר.
'ציורע זה לא מי שד"ר קריפי הזהיר אותי מפניו?" שאלתי את עצמי.
'כן הד"ר הזקן אכן הזהיר אותך לא לספר על העיפרון אבל לא יכולת להתאפק…' שמעתי את קולו של ציורע בראשי.
"אז אתה יכול לקרוא מחשבות?" שאלתי אותו.
"האחד והיחיד שיכול…" התגאה בעצמו.
"אז תקרא את זה!" אמרתי והנפתי את ידי כדי לסטור לו אבל הוא תפס אותה כאילו עשיתי את זה בהילוך איטי.
אחרי זה הוא עשה דבר שלא הייתי מנחשת שיעשה.
הוא משש את ידי ואז הצמיד אותה ללחי שלו והתענג ולאחר שניות ספורת פקח את עיניו ועיניו נהפכו לצבע זהב בוהק.
הרגשתי אותו נכנס לי לראש ומחטט שם בהכל.
"אז את לא מתכוונת בכלל לנסות להרוג אותי?" אמר כשהוא ממשיך להסתובב לי בראש מבלי שאני יכולה לעשות משהו.
הרגשתי שגופי קפא.
ואז הוא הגיע לנקודה ממש אישית.
"אוי, את מאוהבת!" נאנח באכזבה.
"חשבתי שיהיה יותר קשה למצוא את החולשה שלך." אמר כשעזב לי את היד.
עיניו חזרו להיות אפורות ואני יכולתי לשלוט בגופי שוב.
"יש לך חוצפה!" צעקתי עליו.
הוא צחק, לגמרי מאושר מהעניין.
"להתראות, עדי." אמר ואז התנוסס לי מול הפנים.
הבטתי אל האנשים באוטובוס וראיתי שכולם עסוקים בשלהם
"יופי! אז האויב הכי גדול שלי יודע את החולשה שלי, יש לי הרגשה שאני משתגעת…" אמרתי לעצמי.
ואז כשהתבוננתי בחלון ראיתי שכבר פספסתי את התחנה.
"לא!" צעקתי ורצתי אל הדלת.
ירדתי 6 תחנות אחרי התחנה הרצויה.
הלכתי משם ברגל לבי"ס.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
לא איחרתי אבל הגעתי בדיוק כשמלי הגיעה.
"הנה הלוזרית!" צעקה כשהצביעה עליי.
היא התקרבה אליי עם פנים ממש כועסות.
מלי נעצרה ממולי ושתי החברות שלה המשיכו לכיווני ותפסו את הידיים שלי ובכך הצמידו אותי ללוקרים.
"אוקיי או שאת ב… אממ.. 'דגל' או שאת סתם שונאת אותי." אמרתי לה, וזה רק עצבן אותה יותר.
"את מוכנה לעזוב את רועי בשקט?!" צעקה עליי.
"אוקיי את סתם שונאת אות- רגע.. מה!?" אמרתי, לא מבינה מה היא רוצה ממני.
"ציפור קטנה לחשה לי באוזן שאת הזמנת את רועי לצאת איתך היום ללונה פארק." היא אמרה כשהתקרבה עם מבט רושף מכעס.
"תעשי בדיקת שמיעה." זרקתי אליה.
"את ממש חוצ-" התחילה אבל רועי קטע אותה כשהגיח מהכיתה הסמוכה.
"אני הזמנתי אותה לצאת איתי." הודה.
"מה?!" נבעתו מלי וחברותי.
"שמעת מה אמרתי!" חשק רועי את שיניו בעצבנות.
"אמרתי לך שאת צריכה בדיקת שמיעה…" אמרתי אבל אז קיבלתי מבט זועם ממנה ומחברותיה.
"טוב אני שותקת…" אמרתי.
"למה שתזמין את הלוזרית הזאת?!" צעקה עליו מלי.
"את החלטת שהיא לוזרית, לא אני!"אמר כשפנה אלי ושתי החברות של מלי עזבו אותי מיד.
מלי שחררה רטינה ומלמול והלכה משם ברקיעת רגל וחברותיה רצות אחריה ומנסות להרגיע אותה.
נערתי את בגדיי מהאבק של הלוקרים .
"תודה." אמרתי ואז כשהרמתי את מבטי רועי עמד קרוב אלי ראשו היה מורכן אבל יכולתי לראות את פיו.
"אני לא ארשה שיקראו לך לוזרית יותר.." אמר לי.
"רועי זה בסדר, אני-" התחלתי "תבטיחי לי!" קטע אותי.
"מה?" הצלחתי להגיד בחוסר הבנה.
הוא הרים את ראשו, עיניו רשפו מכעס.
"תבטיחי לי שלא משנה מה, לא תיקחי את ההערות שלהן ללב!" צעק אליי.
שתקתי מרוב ההלם.
הוא דחק אותי יותר ויותר ללוקרים.
"תבטיחי לי!" המשיך.
"מבטיחה!" אמרתי בכניעה.
הוא נאנח ונירגע.
"ניפגש אחרי הלימודים, אחכה לך בשער הקדמי של בי"ס" אמר לי בהליכתו כשהוא מנופף לי בחיוך לשלום ונכנס לכיתתו.
כל היום הייתי בעננים ותהיתי מה אלוהים רוצה ממני.
מצד אחד ציורע ההוא שאמר שהחולשה שלי זה רועי ומצד שני.. רועי!
שתי צדדים שבחיים לא היה לי קשר איתם, באו משום מקום ופרצו לחיי.
יכול להיות שהחיים שלי הולכים סחור וסחור אבל נכון לעכשיו אני נהנית מכל רגע ומצידי שמלי תתפוצץ!(לא,באמת! שתתפוצץ כבר!)
במהלך הלימודים לא הייתי מרוכזת בכלל.
בהתחלה חשבתי על העיפרון ועל האפשרות לחזור לד"ר קריפי ולשאול אותו עוד פרטים על העיפרון, ואח"כ חשבתי על ציורע ועל כמה שהוא מוזר אבל גם חתיך, ואז הוספתי לחלום על רועי ועל כמה שהוא מתוק! אבל למה הוא רצה שאני יבטיח דבר כזה?… "תבטיחי לי שלא משנה מה, לא תיקחי את ההערות שלהן ללב!" ככה הוא אמר… אבל למה? לאחר שנישמע הצלצול הלכתי לכיוון השער הקדמי,ואז חשבתי …
הייתם מאמינים שעדי הצליחה לשרוד יום שלם?! תחשבו שוב! היום לא נגמר!
התבוננתי לכיוון השער וראיתי את רועי עומד שם ומחכה רק לי.
אבל המזל הרע שלי הכה שוב ובצורה הכי מכוערת,(פשוטו כמשמעו…)
מלי עברה מהקפטריה לכיתות(כי נשארה לה עוד שעה ללמוד.)
והיא פשוט שפכה עליי את הספגטי בולונז שקנתה.
"אופס… סליחה פשוט חשבתי שאת הפח." אמרה לי בציניות והלכה משם עם צחוקן של חברותיה ברקע.
רועי שראה את זה רץ אליי הכי מהר שיכל.
"אני שונאת אותה." אמרתי כשרועי נעמד מולי והביט בחולצה שלי בהלם.
"כנראה שנצטרך לעבור קודם בבית שלי…" אמרתי.
הלכנו לבית שלי בשתיקה מעיקה וכשנכנסנו אמא שלי בדיוק אכלה במטבח אז רציתי לנצל את זה ולמנוע עוד סצנות היום.
"שש.." השתקתי את רועי וסימנתי לו להתכופף, הוא עשה כדבריי.
רצנו במעלה המדרגות בשקט, נכנסנו לחדרי וסגרתי את הדלת.
צחקנו והתנשפנו.
"ממה אנחנו בדיוק מתחמקים..?" שאל רועי.
"מאמא שלי והסצנות שלה, אם אתה לא רוצה להיות המאהב האישי שלה כדאי לך להישאר כאן!" אמרתי לו כששתינו מסדירים את נשימותינו.
"למה שהיא תרצה לעשות דבר כזה!?" שאל אותי בפליאה אבל משועשעת.
"כי אם היא עשתה את זה לשליח פיצה החתיך גם לך היא תעשה את זה…"אמרתי לו כשאני פותחת את הארון בגדים שלי ומוציאה חולצה פרחונית של H&M ומכנס ג'ינס של ZARA .
"אז את אומרת שאני חתיך?" שאל אותי משועשע יותר ויותר מכל העניין.
"אל תחמיא לעצמך." אמרתי ופתחתי את הדלת של החדר כשפניי עדיין מופנות אליו.
הוא שתק והתבונן בפנים מסמיקות לעבר הדלת.
הבנתי למה.
"אמא שלי עומדת פה נכון?" שאלתי אותו והוא הנהן והסיט את מבטו ממנה.
התבוננתי בפתח ואמא שלי עמדה שם במבט מחויך וממזרי.
"אני רואה שהתפוח לא נפל חוק מהעץ, הא עדידו'ש?!" אמרה לי כשחיבקה אותי לחיקה.
"הוא נפל ונפל חזק!" אמרתי לה כשהורדתי את ידיה ממני.
"אמא תעזבי את רועי ותזכרי שהוא רק ילד!" אמרתי כשהרמתי את הבגדים שלי שנפלו מההלם שאמא שלי באה מקודם.
"אני חושבת שזה לא הטיעון הנכון… אולי ' אמא תעזבי את רועי ותזכרי שאני רוצה אותו!'" אמרה לי.
"כן, מה שתגידי רק תעזבי אותו!" אמרתי לה כשעקפתי אותה והלכתי לאמבטיה להתלבש.
כשחזרתי רועי ישב על המיטה שלי, עם מבט מודאג או מאוהב-אני לא בטוחה מה ראיתי.
ניחשתי שאמא שלי חזרה לסלון למטה.
"פעם ראשונה שהיא הקשיבה לי…" אמרתי ואז פניתי לקחת את הארנק שלי.
"לא!" צעק עליי כשקם מהמיטה במהירות ופנה לעצור אותי אבל ניתקע בנעל שלי ונפל לכיווני.
נפלנו על הריצפה ופנינו היו קרובים שוב.
הסמקנו ואני תהיתי אם אפשר להדביק מישהו במזל הרע שלך.
לפתע נשמע קול פלאש ואור לבן בקע מכיוון הדלת.
התבוננו לשם וראיתי את אמא שלי עם מצלמה.
"אתם כאלה חמודים… פעם ראשונה שלכם.. אני חייבת לשמור את זה!" הסבירה כשעניה נוצצות מהתרגשות.
"לא!" צעקתי והעפתי את רועי מעליי ואז קפצתי ולקחתי מאמא שלי את המצלמה.
"את יכולה לצאת מכאן!?" צעקתי עלייה.
היא יצאה בגרירת רגלים כאילו אמרתי לה ללכת לפינה ולחשוב על מה שעשתה.
רועי כחכח בגרונו ואז התבוננתי בו בשאלה.
"אני משלם היום על הכל…" הוא הסביר את מעשיו.
חייכתי אליו.
בלונה פארק היה ממש כיף כי אני לא הייתי בלונה פארק מאז שהייתי בת 6.
הרבה השתנה שם מאז.
רועי קנה לי שערות סבתא ונהניתי מהן בכל רגע.
בואו נגיד אבל שהעובדה שלא הייתי שם 10 שנים כן התגלתה לבסוף.
כי לא הייתי מוכנה לעלות על אף מתקן חוץ מהסוסים.
אבל משום מה קול בראש שלי אמר לי ללכת לגלגל הענק למרות שיש לי פחד גבהים.
"בוא נלך לגלגל הענק!" אמרתי לרועי כשמשכתי אותו בידו לכיוון התור שלא היה כזה ארוך כבר כי כבר התחיל להחשיך.
"איך נדע שזה בטיחותי?.."שמעתי נערה אחת שואלת את חברתה לידנו בתור.
"יש איזה שהיא אחיזה של המתקן בקרון עצמו." הסבירה לה חברתה.
"עלו." אמר השומר של המתקן שהיה נראה שהיה כבר יותר מדי זמן בתור שומר למתקן.
עלינו על הקרון וחיכינו שהגלגל יתחיל להסתובב ויעלה אותנו למרומים.
מרוב שכ"כ התרגשתי לא שמתי לב לרועי שהסמיק כ"כ בגלל שעוד חלק ממני פחד מגבהים והחזקתי בידו וישבתי צמוד אליו.
לפתע הגלגל החל להסתובב.
הגענו כמעט למקום הכי גבוה.
"איזה יפה כאן!" אמרתי לרועי שגם הוא הביט בנוף בחיוך המושלם שלו.
"עדי, אממ.. רציתי ל-לשאול." התחיל רועי אבל לפתע נשמעה חריקה והגלגל הפסיק להסתובב בפתאומיות כזאת שעפתי לצד השני של הקרון, וכנראה שהאחיזה של המתקן בקרון הפסיקה כי עפתי מעבר למעקה אבל הספקתי לתפוס בעמוד של הקרון כשגופי נתלה באוויר.
"עדי!" צעק ורצה לעבור לצד שלי כדי לעזור לי.
"לא! אתה תשבור את האיזון!" צעקתי אליו והבטתי למטה אל האנשים שהתאספו שם בכדי להביט בנו.
מפעילי הפארק באו בריצה כדי לעזור לתקן את המתקן.
"ילדה תחזיקי מעמד אנחנו כבר מתקנים את הבעיה, רק אל תזוזי!" נישמע קולו של אחד מהשומרים שדבר מתוך הדבר הזה של המפגינים…שמגביר את הקול.. טוב אתם הבנתם!
"בבקשה! קח ת'זמן!" צעקתי לעברו.
לפתע קלטתי את הקרון שמתחתי וראיתי שם את ציורע ההוא מחייך ומביט ב'הצגה' בשעשוע.
"אז אתה אחראי לזה!" העברתי לו במחשבותיי והוא קלט את זה וחייך בהנאה.
"עדי, אני כ"כ מצטער! רק תחזיקי מעמד! עוד מעט יגיעו המכבאי אש…" צעק אליי רועי ןראיתי באמת כמה שהוא מצטער אבל בשל המבט המאושר של ציורע הבנתי שזאת לא אשמתו.
אבל לפתע שחזרתי את משפטו ושמעתי שוב"מכבאי אש…"
"מה אני נשרפת?! מה זה מכבאי אש?!!?" צעקתי.
לא יכולתי לחשבו בהיגיון במצב הזה.
פחדתי לחיי ומצד שני רציתי לרצוח את ציורע הזה!
"כשאני יתפוס אותך לא יהיה לך פנים לחייך בהם!" צעקתי עליו במחשבה.
"את חמודה כשאת כועסת העביר במחשבותיי וסימן לי נשיקה מהקרון שלו.
"אולי חבל להיפטר ממך עכשיו." הרהר במחשבותיי.
הוא הקליק באצבעותיו והגלגל המשיך להסתובב ובכך שוב היה בטיחותי לעלות על הקרון.
רועי עזר לי בזה וכשהגענו למטה ראיתי איך כל עובדי המתקן הביטו במתקן בהלם ואז בכפתורי ההפעלה ובלוח הבקרה בחוסר הבנה.
"את חייבת לי תודה." אמר ציורע בראשי.
"נכון וגם כאפה… אז את מה תרצה קודם?!" אמרתי לו במחשבותיי.
"עדי את בסדר נכון? לא נפגעת או משהו.." שאל אותי רועי כשהתיישב לידי על הספסל.
"בריאה כמו שור." אמרתי לו בחיוך.
הוא אחז בידי בראש מורכן.
"אני מצטער." אמר לי.
"זה בסדר זה לא באשמתך." אמרתי לו בחיוך מעודד, הוא הרים את ראשו וחייך אלי.
"זה עזר לי להתגבר על פחד הגבהים שלי…" אמרתי מנסה להישמע אופטימית שוב.
"צריכים לעשות את זה עוד-" התחלתי אבל נקטעתי מחיבוקו של רועי.
הפעם הייתי בטוחה שזאת לא נפילה או רמיסה, זה היה חיבוק.
חיבקתי אותו בחזרה ושתקנו נותנים לכל הרעש מסביב לדעוך.