פרק 3 בין הצללים

פרק 3

עננים כבדים כיסו את השמיים ורוח עזה נשבה בחוץ ,חודרת דרך בגדיי הדקים ומעבירות בי רעד בלתי נשלט.

מילדותי לא אהבתי את החורף.
שנאתי את הימים הקודרים, את הקור שהיה יכול להשתיק עיר שמלה ובעיקר את הברקים והרעמים שהרעידו את כל הסביבה.

אבל ככל שחלפו השנים למדתי לנהל עם החורף יחסי אהבה – שנאה.

ברגע הראשון שארובות השמיים נפתחו, הייתה אווירה שונה ברחובות.
אווירה של התחדשות וניקיון, של גשם ששוטף את הרחובות מהלכלוך ומהאבק שנישא באוויר יחד עם הכאב והאכזבה והחלומות שהתנפצו לנגד עיני.
כן, כמה שזה יהיה מוזר להגיד…הגשם היה סוג של נחמה עבורי.

והריח. הריח של הגשם שנספג באדמה… ריח של אדמה פורה אחרי קיץ יבש. זה היה ריח של תקווה.
"לעזאזל," סיננתי בזמן שדילגתי בין השלוליות וכמעט מעדתי וטבעתי באחת מהן.
עם עוד כמה מכשולים שכללו אוטובוסים עירוניים שנלחמו לעמוד במשבר הפקקים ולוח הזמנים, הגעתי ליעד.
זה היה בית קפה במרכז תל אביב שבו התחלתי לעבוד בערך כחודש אחרי אותו יום שישי.
אני זוכרת את זה לא בגלל המפגש עם נסיך האופל באותו יום, אלא כי עדן לא הפסיק לגרור אותי לכל בתי הקפה הפתוחים באזור במטרה למצוא עבודה.
בסופו של דבר זה השתלם – למרות שהנסיעות מאזור ראשון היו ארוכות והעובדה שעדיין הייתי צריכה להשקיע מאמץ להיראות נינוחה ברחובות הסואנים – זה בדיוק מה שהייתי צריכה בתור חיילת משוחררת.
"בוקר טוב!" אמרתי כשנכנסתי לדלפק. הנחתי את התיק לתוך המגירה התחתונה בשולחן והתקדמתי לעברה. ליאור הייתה חיית לילה מטורפת ותל אביבית במקור – ומכאן אפשר להסיק שהיא אף פעם לא הייתה הטיפוס של הבוקר.
"הנגאובר? שוב?"
היא הנהנה בראשה, "אני שונאת משמרות בוקר!" רטנה, "ואלכוהול" המשיכה במרירות.
"החלק השני לא נשמע אמין במיוחד"
"כן הא" חיוך דק נמתח בין שפתיה.
"לכי לכמה דקות הפסקה, במלא אין עומס ואני מחפה עלייך"

"שולי פה" היא נאנחה, "ונראה לי שהוא לא קיבל אתמול בלילה מאשתו"

שולי היה הבוס הקשוח והציני שלנו שעדיף לך לא לעצבן אותו, במיוחד בימים לא טובים.
"קטן עליי" קרצתי לה.
"תודה" היא חיבקה אותי, חטפה סיגריה מהקופסא שזרקה במגירה האישית שלה והתגנבה החוצה בזריזות.
הצצתי בשעון. השעה הייתה בסך הכל שמונה ועשרה וידעתי שעד תשע אנשים יחלפו ברחוב ורק בודדים יכנסו, אם בכלל.
זה מה שאהבתי בבית קפה הזה. הוא אומנם היה במרכז תל אביב – אבל לא היה עמוס מדיי.
בסופו של דבר, החלטתי להעביר את הזמן ולפתור את התשחץ היומי בעיתון שהסתרתי מתחת לדלפק.
הספקתי כבר לפתור חצי תשבץ עד שדלת הכניסה נפתחה. משב רוח קריר נכנס, הסית כמה קצוות שיער שלי לאחור ואחריו טריקה פילחה את האוויר.
הנחתי שזאת ליאור שחזרה מהפסקת הסיגריה שלה, אבל ככל שהצעדים התקרבו לכיווני – הבנתי שאלו צעדים עקביים וכבדים של גבר.
הרמתי את מבטי. שפתיי נפשקו מעט בהלם. מבטי ננעץ בנסיך האופל שהתקדם לעברי בגבריות מרשימה ונוכחות רבת עוצמה שמילאה את החלל הקטן באופוריה מטורפת.
אלוהים ישמור!
ואז הרגשתי את זה, בדיוק באותו הרגע שמבטו ננעץ בי בחזרה כמישהו שמנסה להיזכר בפרצוף מוכר – כל גופי השתתק פתאום בזרמים רוטטים בגוף.
המבט שלו היה מחשמל, הזרם שעבר בי היה כל-כך חזק עד שכל השערות שעל עורפי סמרו. העוצמה שבה זה מילא את גופי, כובש ומתעצם ומגיע למקומות האפלים, העמוקים, התחושתיים והרגשיים ביותר – הפתיעה אותי.

בחיים לא הרגשתי משיכה כזאת ממגנטת…מטורפת כמעט יותר מכוח המשיכה שמשך ברזל למגנט.
המראה שלו היה מסחרר ומעורר תאווה והלב שלי התגלגל, השתגע, התכווץ והשתולל עד שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לא לשכוח לשאוף ולנשוף.

"היי, אגם" קולו היה צרוד מעט ועורר בי גלים של התרגשות מצטברת ואדרנלין שרק חיכה להתפרץ.
איך הוא יודע את השם שלי?
ואז נזכרתי בתג שעל חולצת העובד שלי. זה מסביר הכל אבל לא את המבט בעיניים שלו.
מבט שגרם לי לתהות האם הוא זוכר אותי מאותו יום שישי לפני כמה שבועות או שזה סתם הרצון שלי שמתעתע ומשלה אותי.
כך או כך הייתי חייבת לצאת מהמצב ההיפנוטי הזה. מצמצתי קלות ולמרות שכבר הרגשתי איך לחיי בוערות – ניסיתי לתת תחושה נינוחה מולו.
"היי, מה תרצה להזמין?"

חיוך מפתה ושובב הפתיע אותי. עד עכשיו הוא היה עטוף בארשת פנים רצינית שלא הסגירה דבר. משהו בי היה משוכנע שהוא גם לא הבן-אדם שמסגיר רגשות.
עם עצמות לחיים גבוהות ומודגשות שהעניקו לו מסתורין ואצילות, זיפים קטנים ועיניים כחולות וקשוחות – הוא היה נראה כמו טיפוס מחוספס שיעדיף את השקט על פני הרעש, את ה'לבד' מאשר את ה'יחד', את המרחק ולא את הקרבה והרבה פעמיים את החושך והאפלה על פני האור והזריחה.
כן, בדיוק ככה תיארתי אותו – נסיך אופל בודד בעל יכולת מרשימה לשרוד לבד ולהסתגל במהירות, עצמאי, להטוטני, ערמומי, אמיץ, מתוחכם ותמיד יודע להיחלץ ממצבים שונים או למצוא פתרונות לכל בעיה אפשרית.
"נחמד שהפעם את זאת שמציעה"
אוקי, הוא זוכר אותי. פעם שעברה הוא הציע לי משהו לשתות, הפעם אני מציעה לו. משהו בידיעה הזאת קסמה לי והציפה אותי בגאווה נשית.
האם השארתי אצלו חותם? רציתי להאמין שכן. שהגבר שכל אישה תיפול לרגליו, אליל היופי הנוטף סקס אפיל דווקא יתעניין בי.
מתפתלת ממבוכה מול המודעות לקיומו מולי – חזק, שולט וכריזמטי להפליא עם קסם של ילד רע המסתתר מאחורי חזות קשוחה של איש עסקים חריף ומיומן.
"אני אזמין קפוצ'ינו גדול וחזק עם המאפה שמרים שלכם"
הסתובבתי וניגשתי להכין את מה שביקש. כמעט נאנקתי באנחת הקלה כשהפניתי את גבי אליו, מה שנתן לי כמה דקות שבהם יכולתי להתאושש מההשפעה הלא-מוסברת שלי אליו.
אבל זה לא באמת עזר. הנוכחות שלו עדיין הייתה מורגשת, כאילו הוא משדר משהו שהאינסטינקטים שלי דרוכים אליו.
סיימתי להכין לו את הקפוצ'ינו שביקש והכנסתי את המאפה לתוך נייר עטוף בצבע חום דהוי, לפני שהסתובבתי אליו חזרה והנחתי את זה בידיים רועדות בדלפק.

"עשרים ושתיים שקל"
"בבקשה" הוא שלף כרטיס אשראי נוצץ. גיהצתי את הכרטיס בזמן שהוא לגם מהקפוצ'ינו.

"ואוו" הוא פלט. הבטן שלי התהפכה. "יש לזה טעם נהדר, אגם"
האופן שבו הוא גלגל את שמי המהמה אותי.
הוא שלף כרטיס לבן והושיט לי אותו בזמן שהחזרתי לו את כרטיס האשראי.

הסתכלתי בבלבול. זה היה כרטיס ביקור שבו הופיע שמו – דניאל גולדברג – ומספר פלאפון.

"אני זקוק לקפה כזה כל בוקר ובדיוק התפנה משרה חדשה במשרדי" הוא הסביר, "תתקשרי, אני אשמח"

וכך הוא התרחק ממני, חוזר לרחוב הסואן והחליק אל המושב הקדמי של ג'יפ שחור שחנה בדיוק במדרכה מול הבית קפה.