בחורים טובים:

פרק 3:
הערב עבר במהירות ואחרי המסיבה דולב חזר אל החדר במהרה כדי להרדם כמה שיותר מהר, להתעורר ליום של מחר.
הוא התחמק מאיתמר במשך כל היום ואת שעת הלימוד שלו הוא כבר לא עשה אך איתמר הבליג על זה בגלל היום שלו אך הוא ידע שמחר שום דבר לא יעניין אותו והוא יעשה את זה אם הוא רוצה או לא.
"מה אתה עושה?" השירים שבבוקסה הפריעו לשנתו של דולב אך נתנאל רק הגביר את השירים.
הוא ירד מהמיטה במהירות וניתק את הכבל מהחשמל.
"מה אתה עושה אחי?" הוא כמעט וצעק עליו,
"אני ישן. תעשה את השטויות שלך בזמן אחר" דולב חזר בחזרה אל המיטה והביט בנתנאל מנסה לחבר את השקע שוב.
השניים רבו ביניהם על הכבל שהוא כמעט נקרע בין ידיהם והדלת נפתחה מושכת את תשומת ליבם אליה.
"איתמר קורא לך" שוהם נכנסה פנימה והוא נאנח.
על שפתיו של נתנאל התמלא חיוך מנצח כאשר הוא חיבר את הכבל בחזרה והפעיל את שיריו.
הוא הלך אחרייה בחוסר ברירה ונכנס אל תוך ביתם הקטן של איתמר ושוהם.
"מה אתם רוצים?" הוא אפילו לא התיישב על הכיסא בשולחן האוכל שלהם, הוא נשען עליו והביט בהם לא מרוצה.
"אתה שוכח עם מי אתה מדבר דולב, סגנוני הטונים האלה לא מוצאים חן בעיני, שב." איתמר אמר והוא הקשיב לו, שוהם תמיד ניסתה להבין ממה נובע גורם ההשפעה שלו בו אך זה היה חסר סיכוי וחסר הסבר.
דולב פשוט מקשיב לאיתמר יותר מכל אדם אחר.
"אנחנו באים לטובתך דולבי, אנחנו יודעים איזה יום היה אתמול" שוהם הזכירה לו והיא ראתה איך הוא נסגר בתוך עצמו.
איך שיניו נושכות את שפתיו בכאב והידיים שלו מתאגרפות מתחת לשולחן בכעס.
"היום בשתיים אם אתה תרצה כמובן אני אוכל לקחת אותך אל בית הקברות, אני מצטער שלא הצעתי קודם הזמנים לא הסתדרו לי" איתמר הודה באמת ודולב שהבין את ההתחשבות שלהם הנהן.
"נראה כבר בקשר לזה" הוא מילמל.
שוהם הניחה את ידה על ידו הקרה וחייכה אליו.
שוב מגיעים מילות התמיכה שהוא שונא, הוא יכול להמשיך להתקיים גם מבלי ללכת אל בית הקברות הזה אז שהיא תפסיק כבר עם הגישה הזאת שלה, הוא חשב בליבו.
"אל תיסתגר עכשיו, אני יכולה להבין את העצבים ואני יכולה להבין את האי אכפתיות שלך בימים האחרונים אבל זה הזמן להוריד את כל העול ממך." היא הביטה אל תוך עיניו המוסטות הצידה.
"אז היום בשתיים" הפעם היא קבעה ולא שאלה אותו, היה לה חשוב שהוא יסגור את הפינה הזאת כמו שצריך לפחות בשביל השנה הזאת מאחר ושנה שעברה הוא לא הלך.
הוא הנהן גם הפעם וקם מהכיסא, הוא לא יכל לשבת במשך הרבה זמן ויצא החוצה מבלי להוסיף עוד מילה נוספת בנושא.
המעקב של איתמר בעיניו על דולב לא השתחרר עד שהוא יצא החוצה ואז אנחה קטנה נפלטה מפיו.

"אהוביה תזיז את הרגלים שלך מהשולחן" שוהם נכנסה אל הסלון שאיתמר אחריה.
אהוביה הוריד את הרגלים מהשולחן והמשיך להביט אל הטלוויזיה,
"תעביר כבר את הערוץ אני רוצה לראות משפחת קרדשיאן" בת חן צווחה על נתנאל והוא זרק לעברה את השלט ונכנס אל המטבח שראה את נוגה נכנסת לשם.
היא הכינה לה קערת כריות עם חלב שכמו שהוא מכיר אותה יספקו אותה עד למשך היום, להרבה זמן.
היא מזגה את החלב אל תוך הקערה שלה ולא הבחינה בכך שנתנאל נכנס אל תוך המטבח אחרייה.
הוא הניח את ידיו מאחורייה על השיש והתקרב אליה, טמן את ראשו בצווארה.
היא לא הייתה צריכה להסתובב כדי לזהות מי זה, הריח שלו הסגיר אותו ואחרי הריב שלה עם דולב הוא הגבר היחידי שעוד יעז לגעת בה.
"מה אתה רוצה?" היא הייתה ישירה, אפילו לא ניסתה למצוא דרך להזיז אותו ממנה.
"יש לי כמה רעיונות למה שאני רוצה" הוא הניח נשיקה מתחת לאוזנה והיא נשכה את שפתה למרות שהיא ידעה שהוא לא יכול לראות אותה.
היא הסתובבה אליו והזיזה אותו מטר ממנה,
"תשמור את החשקים שלך לעצמך, הרגע התעוררתי" הוא משך אותה אליו וכרך את ידיו סביב גבה הדק.
"וזו דרך מעולה לפתוח איתה את הבוקר" היא גיחכה, כורכת את ידייה סביב צווארו ומאפשרת לו להתקרב עוד אליה כדי שגופו יגע בשלה.
"נארגן ישיבה היום, נקבל את החדשה כמו שצריך" היא שינתה את הנושא בקיצוניות והוא הנהן, כמובן כי הוא יודע שאם קצת אלכוהול הוא לא יצטרך לבקש ממנה כלום כי היא כבר תציע את עצמה וגם היא יודעת זאת.
"איתמר לא יסכים להכניס אלכוהול לבית" היא גילגלה את עינייה,
"זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה, אתה תדאג לשתייה אני אדאג לכל השאר" היא אמרה וניתקה את גופה מגופו,
"ומה עוד?" היא חזרה אל קערת הכריות שלה שהשאירה על השיש והוא חזר לחבק אותה מאחור,
היא חייכה מלפניו אך נאנחה בקול כדי שיבחין בזה.
"אחר כך תקבל את מה שאתה רוצה" היא סיננה, לא מראה לו את ההתלהבות שלה כמו שלו כאילו זו הפעם הראשונה,
הוא מתקרב אליה עוד קצת ומניח נשיקה על צווארה.
"אני הולך עכשיו, תארגני הכל" הוא יצא מהמטבח אל עבר חדרו ועל שפתיה של נוגה עדיין נשאר עוד חיוכי דבילי וקטנטן.
"אהוביה בוא תאכל ארוחת בוקר" היא צעקה אל עבר הסלון והוא רץ לעברה.

מריה תפסה מיטה בחדר הבנות והייתה הראשונה להתעורר, כשהבנות התעוררו לאחר מכן הם הבחינו שהיא לא נמצאת.
בחיפושים אחריה בכל פינה בבית הם הבינו שהיא לא כאן וכנראה היא ברחה הרי איתמר ושוהם יודעים שהיא רגילה לברוח, שהיא רגילה לחיות ללא קורת גג.
"אני נורא דואג לה, אני אלך סיבוב ברכב שוב כדי לחפש" איתמר לחש אל עבר שוהם כדי לא להטריד את הילדים היא הנהנה ואהוביה רץ אליה וחיבק את רגלייה שחלב נוטף משפתיו.
"אבא לאן אתה הולך?" הוא הרים את עיניו אליו אבל הוא בכל זאת יצא החוצה ושוהם ענתה לשאלתו.
"הוא יחזור עוד מעט, תיכנס להתקלח תראה איך החולצה שלך מלוכלכת" היא נכנסה אל המטבח והוא בחזרה אל הבית שלו כדי לעשות כדברייה.

מריה לקחה מהמקרר חתיכה גדולה מהעוגה של דולב ויצאה החוצה בחיפוש אחר מקום אחר.
היא לא ידעה מאיפה והיא לא ידעה לאן היא הולכת, היא סידרה מעט את החצאית שלה והחולצה שלה מרוב כתמי הרחוב כבר לא נראתה לבנה כל כך, השיער הקצר שלה היה זקוק למקלחת אך מבחינתה היא הצליחה לשרוד ככה, למרות שבבית של איתמר ושוהם היה לה את הכל והם רק רצו שיהיה לה טוב היא העדיפה ללכת ולוותר על ההזדמנות הזאת.
היא טיפסה אל עבר הגבעה עם הדשא הירוק וישבה עליה בקצה הרחוק, ממש אפשר לראות מכאן הכל, את כל המושב הקטן ותחושת הקלה לא מוסברת מתמלאת בחזה שלה ברגע שאתה לבד ורגוע.
היא פתחה את המפיות שעטפו את העוגה ואכלה בידיים מכיוון שלא מצאה מזלג או כפית שישמשו לה ככלי עזר.
למרות ששמעה צלילי רחשים מאחוריה היא לא הסיטה את מבטה כדי להבחין מי מתקרב כי הרעב שלה היה זקוק לאוכל גם אם הוא מתוק.
שאריות של שוקלד נשארו על שפתיה ואפילו על הלחיים והאצבעות מבלי ששמה לב, היא קפצה לאחור שקול מוכר קטע את החשקים שלה באוכל.
"אני רואה שהיית רעבה" דולב עמד מאחורייה מתקרב אליה בגיחוך שהוא הבחין שהיא קפצה.
היא הסתובבה לאחור במהירות ושזיהתה את הפנים שלו היא הרגישה תחושת הקלה.
"אני מצטער לא התכוונתי להבהיל אותך" היא הנהנה כאילו מאשרת שהכל בסדר.
הוא ישב לידה והיא המשיכה בסגנון האכילה שהיא רגילה אליו, לא התביישה.
הוא המשיך להביט בה וגיחך אך היא לא ייחסה לו חשיבות.
"אתה רוצה קצת?" הוא הניד את ראשו מצד לצד.
"נעלמת, הם מחפשים אותך שם" היא העבירה את שאר המפיות הנקיות על פיה והניחה אותה לידה.
"זה לא המקום שלי, אני לא צריכה להיות שם" הוא כיווץ את גבותיו אך היה נראה שהיה משהו שהפריע לו להקשיב לה.
"ולמה את חושבת שזה לא המקום שלך?" היא משכה בכתפייה והביטה סביב.
"אני גדלתי ברחוב כבר הרבה זמן, הכרתי חברים שבשבילי הם כמו משפחה אבל מישהו מצא אותי ולקח אותי לכאן כי הוא דאג לי. הוא קישר אותי לאיתמר ושוהם" הוא הנהן והרים את המפית כדי לנקות שוב את פנייה.
עינייה זזו במהירות אל ידיו שהתקרבו אל שפתיה ועיניו שננעצו בה.
היא הושיטה את ידה אליו ועצרה אותו מלגעת בה.
"מה אתה עושה?" היא נרתעה והוא המשיך לגחך,
"יש לך כאן קצת שוקלד, אני אנקה לך" הוא התנדב והביט בה שהחיוך עדיין נשאר על שפתיו, היא הביטה אל תוך עיניו ואילצה את החיוך שלה לא להגיע.
הוא העביר את המפית על צד פיה מספר פעמים ואמר לה,
"את צריכה לחשוב טוב לפני מה שאת עושה מריה, שוהם ואיתמר הם אנשים טובים." הוא השליך את המפית הצידה והיא משכה בכתפייה כלא יודעת.
"אני לא מכירה אותם באמת" היא נשענה לאחור על ידייה והביטה לעברו.
"אותי הם הצילו מהחיים שנשארו לי והביאו אותי לכאן, גם אני הייתי כמוך ואפילו יותר גרוע. לא רציתי להיות שם, לא רציתי לגדול עם אנשים שאני לא מכיר ושנאתי את הדרך שבה הם באים ומסבירים לי שהם רק מנסים לעזור" היא הנהנה,
"אני חשבתי שאני לא צריך עזרה, חשבתי שאני יכול להסתדר עם החיים שלי בעצמי. לא רציתי להבין שילד בן שתיים עשרה לא יכול לחיות ככה, שהוא לא יכול לחיות בחוץ מבלי קורת גג, אוכל או אנשים שיגנו עליו מאנשים אחרים" ברק הופיע בעיניו הכחולות, את הסיפור שלו הוא לא נהג לספר לאף אחד.
אף אחד לא יודע שום דבר על ההורים שלו או האם יש לו אחים, אף אחד לא יודע ולא מסוגל לשאול איך הוא הגיע לכאן השאר פשוט יודעים את הדבר הבסיסי שבדבר.
שדולב הגיע לכאן בכך שאיתמר חילץ אותו ביחד עם אשתו.
הוא עצר את עצמו מלדבר ונשך את שפתו ונשם עמוק.
"הם הגיעו ועשו את זה, נכון לא אהבתי את זה אפילו שנאתי אבל הם נתנו לי את החינוך והאהבה שהייתה חסרה לי בגיל הזה.
למדתי לקבל את הגחמות שלהם וגם את החוקים שהם קבעו לבית ואחרי הכל אני עדיין שם" הוא גילגל את עיניו מהנוף אלייה והיא הביטה בו עם חיוך.
"אני לא יכול להחליט בישבילך מריה אבל אני יכול להגיד לך מה תפסידי אם תוותרי על זה, החיים ברחוב הם קשים ולמרות שאת חושבת שעברת את הכל יש דברים גדולים יותר" הוא נעמד בחזרה על רגליו וניקה את הג'ינס שלו מכין את עצמו כדי להיעלם מכאן.