פרק 4 בין הצללים

פרק 4

אור אפלולי של בוקר גשום האיר בחלון וקול מנוע כבד טרטר במורד השביל, אבל זה לא מה שהעיר אותי משנתי.
כל הלילה התהפכתי במיטה, מקצה לקצה, מנסה לנער מעליי את המחשבות המטרידות על דניאל ועל הקול הצרוד והמחוספס להפליא שלו.
לעזאזל, כמה שזה היה מפתה.
מפתה כמו הגוף המחוטב והזרועות שנחשפו תחת השרוולים שלו. דמיינתי את עצמי מוגנת תחת הכתפיים הרחבות שלו עד השעות הקטנות של הלילה.
כשהגיע השעה שבע והשעון המעורר צלצל, השלמתי עם העובדה שהשינה כבר אבודה והתנחמתי בעובדה שאולי כוס נס קפה יציל את המצב.
אבל המחשבות רדפו אחריי גם כשהרמתי את הקומקום והרתחתי מים. נזכרתי בסיטואציה המוזרה מאתמול ועד שהמים רתחו ניסיתי לפחות להכניס קצת סדר במחשבותיי.
מה הוא חשב לעצמו? שהוא יזרוק לי מילה ואני אעבוד אצלו במשרה מלאה להכין קפה?
משהו בי אמר שאף אחד לא מסרב למר שלמות. ואיך אפשר שלא?

כל דבר בו שידר כוח ועוצמה. הוא היה איש ברזל, ללא ספק. אחד כזה שלא מבקש אלא דורש. קשוח ומסתורי להפליא…מהטיפוסים הכבדים והרציניים וה"ממש לא כיפים" אבל משהו בי אמר שמתחת למעטפת הקרה מסתתר רכות נעימה.
כן. בדיוק ככה. הוא אולי נראה הטיפוס המרוחק, המסוגר והבלתי חברותי בעליל (מה שאיכשהו עובד לטובתו והופך אותו לאליל סקס כובש ) אבל כאשר הבחנתי בצל של חיוך עולה על שפתיו – הוא הפך לאנושי. בשר ודם. אמיתי ורך ואפילו יפה יותר.
תתעשתי על עצמך! נזפתי בעצמי בזמן שמזגתי את המים הרותחים לספל הקפה והתכוננתי לעוד יום.

את היום והיומיים הבאים העברתי במשמרת צהריים מפרכת במיוחד. ככה זה היה יום שישי, תמיד עמוס. אבל כשיצאתי לכמה דקות הפסקה מיהרתי לשלוף את האייפון ולחייג רצף של מספרים מוכר.

"מותק!" קולו של עדן כמעט נבלע בין קולות הרקע ההמונים שנשמעו מסביב.

"מה קורה חיים?" חייכתי. תמיד עדן הצליח לעלות חיוך על שפתיי.
"בסדר, זיינו אותי בשמירות כמו זונה בצומת"
"די" התבאסתי בשבילו, "אתה חוזר לאפטר בראשון לפחות?"

"כן! ותתכונני לסופ"ש שיגיע כפרוע במיוחד" יכולתי לזהות את קולו השובב וידעתי שהוא זומם משהו.
"מה התוכנית יא נוכל?"

הוא צחקק, "זוכרת את הבלונדיני ההוא מהמועדון לפני שבועיים וחצי?"

"אי אפשר לשכוח"
"מסתבר שהוא נהדר לא רק במיטה. מפה לשם החלטנו להיפגש לדייט שלא נמצא בין הסדינים"
"הופה!" התרגשתי בשבילו, "שמחה בשבילך"
הגיע הזמן שעדן יכיר מישהו שיעשה אותו מאושר. אחד כזה שלא רק ימלא את צרכיו הפיזיים אלא גם את הרגשיים, שיציף אותו באותו קסם מדובר שמסחרר ראשים.
"מה איתך?"

"זוכר את נסיך האופל?" החלטתי לשתף אותו. איך לא? עדן היה הצד השפוי, המגונן והבוגר שלי.

"אי אפשר לשכוח" הוא החזיר לי באותו מטבע. "גמרתי רק מהתיאור השרמנטי שלך עליו"

"פגשתי אותו שוב…" התחלתי לספר לו. רק מלהיזכר בסיטואציה הזאת שוב, הרגשתי שאני טובעת בים של הורמונים גועשים.

כשסיימתי עדן שרק שריקת התפעלות. "אחותי, שיחקת אותה"

גיחכתי. זה הדבר האחרון שהיה אפשר להגיד. "אתה רציני? הייתי מובכת כל-כך עד שייחלתי שהרצפה תחתי תבלע אותי"

"כך או כך זה עבד. הוא הזמין אותך לסקס פראי ולוהט!"

לא יכולתי לשלוט בצחוק שלאחר מכן עד שהרגשתי שאנשים סביבי לא מהססים להסתובב ולהעיף מבט של-מה-לכל-הרוחות-והשדים-עובר-עלייך.

"טוב, זה היה הורס"

"אני רציני!" הוא היה החלטי.
"אתה מדבר שטויות" ביטלתי את דבריו והידקתי את המעיל לגופי. חמש דקות יותר מדיי והקור הזה חדר לעצמות וגרם לרעד בלתי נשלט… או שזה בעצם היה מהמחשבה של דניאל מוריד לי את הבגדים בסקס לוהט?

"את תמימה מדי! מה נראה לך שהוא לא יכול להשיג את אותו קפה בלקנות מכונה אחת כזאת" אמר "לעזאזל, עכשיו כשאני חושב על זה הוא יכול להשיג את המפעל של מכונת הקפה הזאת הטחון הזה"

דבריו גרמו לי להשתתק ולהרהר. כל מה שנשמע מעבר לקו בדקות שלאחר מכן זה את טפטופי הגשם זורמים והרעמים שנשמעו מדיי פעם.
אם היה שקט מוחלט עוד היה אפשר לשמוע את הגלגלים מתגלגלים בקדחתנות בראשי, נעים אחר הסבר הגיוני אחר.

יכול להיות שההצעה הזאת לא תמימה כפי שחשבתי שהיא?
"בקיצור, קטנטונת, הגיע הזמן שתשתחררי ותיהני קצת" עודד אותי, "די להיות כבדה, את מפספסת הזדמנויות"

"אתה יודע שאני לא כזאת"

"ואין בזה שום דבר רע…אבל לפעמיים זה יכול לעשות טוב" אמר והיא יכלה לדמיין אותו עכשיו קורץ לה.
"חולה עלייך!"

"חולה שרוף!" הוא השיב במתיקות וסיימנו את השיחה.

את המשך היום העברתי בבית הקפה עד הסגירה כשלא הפסקתי לנתח את השיחה עם עדן בשעות הצהריים.
הגיע הזמן שתשתחררי ותהיני קצת… את מחמיצה ומפספסת הזדמנויות…תיפתחי קצת…תזרמי…
כל המשפטים שנשמעו כמו קלישאות איומות – היו אמת לאמיתה. ידעתי את זה אבל לא הצלחתי לשבור מחסומים, אפילו לא ליצור סדקים.

כל מה שקשור ליחסים בינו לבינה – היו קשים בשבילי. הפחדים והחוסר ביטחון שלי הרתיעו אותי מלהכיר ולחוות, מלתת הזדמנויות ולהשתחרר. לא משנה כמה חיבבתי את הבחור שיצאתי איתו – בכל פעם שנראה שזה היה מתקדם לכיוון רציני – לקחתי עשרה צעדים אחורה ופשוט נעלמתי.
הכישלונות שהצטברו עם השנים היו צורבים ומתסכלים עד שהרגשתי שפרשתי מכל ניסיון לחוות חיי אהבה.
ואז הדלת נפתחה.

"אנחנו סגורים" צעקתי. כששמעתי את הצעדים מתקרבים, הרגשתי את החרדה משתלטת על גופי עד כדי כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לשאוף ולנשוף.
זיהיתי את הצעדים האלה. אלו היו צעדים מתקתקים, עקביים ומלאי ביטחון. דניאל.

הסתובבתי לאחור ואישרתי את תחושת הבטן שלי.

שם הוא עמד, על הדלפק עם חליפה אלגנטית ועניבה כחולה שהדגישה את העיניים ההורסות שלו. בעוד שהוא עומד בנינוחות אני הייתי צריכה למצמץ כמה פעמיים בשביל לצאת מההפנוט ששקעתי בו.
האם אפשר להתרגל ליופי המסחרר הזה? תהיתי לעצמי וקיוויתי שכן. בסופו של דבר הוא יהפוך להיות חלק מהנוף, כמו אחד מרהיטים שמתרגלים לראות כל הזמן. ככה לפחות רציתי להאמין.

"לא התקשרת" קולו המעושן החזיר אותי למציאות. הבטן שלי התהפכה מהישירות שבקולו ומהמבט החד.
הרגשתי ערומה, חשופה לעיניו – כאילו הוא קורא את כל המחשבות המלוכלכות שלי.
"זה בסך הכל מכונת קפה, שום קסם אישי. אתה יכול לרכוש אחת כזאת" השבתי לבסוף. הפתעתי את עצמי מהטון היבש וכשהבחנתי בשרירי פניו נמתחים ובמבטו מתאבן – הבנתי שהפתעתי גם אותו. 1-0 לי. הייתי גאה בעצמי.

"אני לא מבין במכונות האלה"

"קשה לי להאמין." לא נכנעתי בקלות, "בכל זאת, יש מדריך ואתה נראה בן-אדם משכיל"
"מה מפריע לך?" שאל, "תגידי לי ואני אוכל לרצות אותך. כל דבר."
הבנתי שאני מתעסקת עם בחור שתלטן, אסרטיבי ואיש עסקים ממולח שיודע מה הוא רוצה – ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה.

בדיוק מה שחסר לי, חשבתי לעצמי והתחלתי לחשוש מהעוצמה התובענית של הכוח רצון שלו ומהמחשבה שאולי הפכתי לאתגר בשבילו.

"אני בטוחה שלא נתקלת בסירוב קודם לכן. אבל אני אשמח אם תפסיק לשכנע אותי. זה פשוט לא יקרה-"

"העבודה לא כוללת רק הכנת קפה." הוא קטע אותי בחדות כמו מישהו באמצע ישיבת עסקים שלא מוכן להפסיד, "זה תפקיד מזכירותי. את תהיי אחת מהאחריות ללוז שלי. את תארגני לי את היום ותהיי יד ימיני. יהיה לך שכר הולם מהצפוי והטבות מפתיעות"
הרגשתי שאני הוזה ומאבדת את השפיות שלי. למה הוא כל-כך מתעקש? מה בחור כריזמטי כמוהו נאבק בבחורה רגילה ופשוטה כמוני?

"למה אני? אני בטוחה שלא חסר נשים שילחמו על המשרה הנחשקת לצדיך"

הוא משך את כתפיו בזמן שעיניו התמקדו בי לאורך כל השיחה, "כי את נראית אחראית, מסורה, מקצועית ובעלת יכולת תקשורת נהדרת עם אנשים"

"וכל זאת הסקת בחמש דקות?"

כיווצתי פנים בזעף כשפרץ פתאום בצחוק. הייתי חייבת להודות שהצליל הגועש של הצחוק המתגלגל שטף אותי בהפתעה והיה נעים.
"אני מבין שאני מתמודד עם טיפוס סקפטי"

ואני מתמודדת עם נסיך אופל עקשן, חשבתי לעצמי. הוא עדיין נראה משועשע כשהמשיך את דבריו, "אבל לי יש אינטואיציה חזקה מאוד"

"האינטואיציה שלי אומרת שיש פה כוונה נסתרת"
כמעט ולא שמתי לב למה שרמזתי עד לאותו רגע ששמעתי את עצמי.

"שום דבר לא מסתתר מתחת לשטיח" הוא נראה בהחלט משכנע.

"אין שום ראיון עבודה לפני?"
"כבר עברת את המבחן." חצי חיוך של ווינר אמיתי נמתח בין שפתיו. "יום ראשון תשע בבוקר במגדלי עזריאלי בקומה ה52. מצפה לראות אותך"
וככה הוא הלך, משאיר אותי המומה וכמעט קורסת על הדלפק בניסיון להתעשת ולחזור לנשום כמו שצריך.