פרק 6 בין הצללים

פרק 6

את המשך השבוע העברתי בעבודה, מרגישה את מבטיו של דניאל מדיי פעם עוקבים אחריי ולפעמיים את הכחול הפרוע שבעיניו מתנגש בחום הבהיר בעיני.

העיניים שלו שידרו קור שלפעמיים הרגשתי אותו על בשרי – כאילו חדר תחת הסוודר החמים, הקפיא את עצמותיי וגרם לי להתאבן.

הוא היה מלך הקרח, ללא ספק. פוקר פייס מושלם, אס מנצח ואגוז קשה לפיצוח.

אבל ברגעים מסוימים, בהבזקים של שניות בהן חלף על פניי – יכולתי להישבע שמשהו בו התרכך.
זה היה מגוחך, הייתי מנידה את ראשי כאילו מנסה לנער מעליי את המחשבה המטומטמת הזאת. למה שיפגין כלפיי אמפתיה?
אל תחמיאי לעצמך איה, צחקתי לעצמי ומיהרתי להמשיך לסדר את הקלסרים.
העבודה הייתה קשה ודרשה שעות נוספות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה אבל לא התלוננתי.

הרגשתי ברת מזל לעבוד תחת שמו של דניאל. מסתבר שיש לו תדמית ומוניטין שגרם לאנשים לפעור עיניים כשסיפרתי להם איפה עבדתי, בעיקר כשסיפרתי איך הכרנו.
אנשים תפסו ממנו מקצועית כאיש עסקים מבריק אבל כבן- אדם נרתעו ממנו וסיפורים התגלגלו לאוזניי על איש מתנשא, עוקצני, מריר וחסר אנושיות.
לא מיהרתי להאמין לרכילות מפה לאוזן, בעיקר כי הרגשתי כאילו אני מכירה אותו. זה היה מגוחך לא פחות מהמחשבה שהוא מגלה כלפיי אמפתיה אבל… לא יכולתי להסביר את זה אחרת.
ראיתי אותו באור אחר מכולם. הריחוק, הקשיחות והקרירות שאנשים מתארים בו קיבלו אצלי תפנית אחרת. בעיקר כי הבנתי מאיפה זה מגיע.
זה לא בא ממקום של רוע. יש בו רק טוב והייתי משוכנעת בכך.

הוא היה אדם טוב שמנסה להיות רע בשביל להשיג את הכוח והשליטה שחשב שיביא לו את השקט הנפשי והשלווה. הוא לא ידע שזה הטעות הכי גדולה.

הוא בסך כל אדם שעבר דבר או שניים בחיים, עם ניסיון חיים קשה ועבר שרודף אחריו כמו צל.

האמנתי בכל ליבי שזה אדם שמסוגל לצחוק אפילו על עצמו אבל שכח איך. אדם שמנסה להסתיר את הרוך שמסתתר מאחורי הקוצים שגידל כדאי להתגונן מהעולם האכזר בחוץ ובעיקר אדם אבוד.

הייתי בטוחה שהוא אדם עם הרבה סודות והם יישארו שלו עד שהוא יחליט לספר אותם למי שיזכה באמונו.
המחשבה הזאת גרמה לי לתהות איך דניאל נראה כשהוא אוהב מישהו. האם כל החומות נופלות?
סברתי שלא.
אולי חלק מהסודות יפתחו כמו תיבת פנדורה אבל לא כולם. אולי אישה יכולה להיות בטוחה בזרועותיו אבל לעולם לא תרגיש בנוח. היא תצטרך לקבל אותו כמו שהוא עם עבר לא מזהיר וסודות אפלים שלעולם לא יצאו לאור.

היא תצטרך להסתפק בספק ובחצאי אמת ומשהו בי רצה להיות האישה הזאת – להכיר אפילו במעט את נקודת התורפה שלו, את המקומות החשוכים, הצלילים האפלים, השלדים בארון והשריטות…
הו, הייתי בטוחה שלאדם כזה יש הרבה שריטות. וכן, הייתי רוצה שהשריטה שלו תיחרט בי.

"את בוהה בו" נטע החזירה אותי לקרקע.

"סתם מעייפות" תירצתי. הוא היה באמצע פגישה כשהמשרד השקוף שלו מזכוכית לא הסתיר דבר. בדרך-כלל הוא נוהג לעמעמם את קירות הזכוכית בעזרת כפתור שהוריד תריס.

"על מי את עובדת?" נטע גיחכה לעברי. "אפילו אני מוצאת את עצמי בוהה בו. הוא ממש נוף מרהיב לעיניים."

"יש לך חבר" הזכרתי לה.
עם כמה שנטע נראתה לי צפונבונית טיפוסית שארצה לתלוש לה את השערות – התברר לי אחרת. הרושם הראשוני שלי עלייה היה מוטעה והיא הפתיעה אותי באישיות כובשת ובשמחת חיים ככל שחלף הזמן.

"אז מה? אסור להסתכל?" היא צחקקה. צקצקתי לה בלשוני אבל זה לא הפריע לה להמשיך בדבריה,
"הוא כובש. העיניים, החליפה ומה שנראה שמסתתר מאחורי זה. הבן-אדם השיג תואר של שובר לבבות וכיכב כמה פעמיים בין המקומות הראשוניים בגברים הסקסיים של השנה. לעזאזל, בטח הוא מזיין מעולה."

"ואוו" פלטתי נשיפה, "בטוחה שזה רק נוף לעיניים?"

נטע הנהנה בראשה וחייכה חיוך זומם, "אבל בשבילך הוא יכול להיות יותר מזה"

הנדתי את ראשי וגיחכתי בבוז, שוללת זאת על הסף "הוא לא בשבילי" פסקתי בחדות.

"מה שתגידי" איה עשתה את הפרצוף של 'על-מי-את-חושבת-שאת-עובדת' "הוא הגבר של כולן"

כמה שעות אחרי זה כבר התארגנו לקראת יציאה. אספנו את חפצנו ובדיוק כשקמתי להרים את התיק, דניאל יצא ממשרדו
"איה אני צריך אותך"

קולו היה חד, כזה שלא ניתן לסרב לו ושלא תעזי בכלל לחשוב על זה. יותר נכון היה לתאר אותו כמצווה. כל טון הדיבור שלו שידר סוג-של-פקודה שלא ניתן להתנגד אליה. מוחי וגופי בו זמנית צייתו לו באינסטינקטיביות.
תהיתי למה כבר דניאל זקוק לי אחרי תשע בלילה אבל סיקרן אותי יותר לדעת – למה רק אותי?
הסתכלתי על נטע שנראתה מבולבלת לא פחות.
"לחכות לך?" שאלה.
הנדתי את ראשי. "נתראה מחר" חייכתי בחיוך מאולץ שנבע מלחץ. הקרבה שלו עדיין השפיעה עליי בעיקר כשמדובר בלשבת מולו לבד אחד על אחד.
נשפתי את כל האוויר שיכולתי לפני שאני אשב וירגיש את כל האוויר יוצא מראותיי.
"איך את מסתדרת עד עכשיו?" כל תשומת הלב שלו הייתה ממוקדת אליי וגרמה לי לרעוד.
רק ייחלתי לרגע בו אכנס למיטה הרחק ממנו ואתחפר תחת השמיכה עד שאתעורר ליום חדש.
"בסדר" הנהנתי תוך כדי בראשי. כשהבנתי שהתשובה שלי לא מספקת אותו מיהרתי להמשיך, "קצת קשה להסתגל ללחץ אבל זה מאתגר ונטע מלמדת אותי כל מה שצריך"

"ידעתי שתהיי מצוינת" החמיא לי וגרם לי להסמיק בטירוף כאילו אמר הרגע שאני הבחורה הכי יפה שראה מימיו.
"ובגלל זה רציתי להתייעץ איתך לגבי משהו"
נבהלתי והתחלתי להזיע. הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי. אני לא מבינה בדברים האלה ובטח לא בכל מה שקשור לדניאל.
"אני משווק בושם שלי ורציתי להגיע לקהל רחב יותר. אבל הפעם אני רוצה על הדרך גם לשווק תדמית אחרת שלי" הוא המשיך להסביר.

"אני לא מבינה" הייתי מבולבלת מדיי, בעיקר בגלל המתח ובגלל שבדיוק באותו הרגע הוא הוריד את החליפה ונשאר עם חולצה מכופתרת לבנה שהסיחה את דעתי.
לכל הרוחות, עכשיו ראו טוב יותר איזה גוף יש לו וכמה הכתפיים שלו רחבות וחזקות. כמה השרירים שלו מוצקים. כמה הוא יצירת אומנות מופלאה.

"אני לא רוצה שיראו בי רק את איש העסקים המצליח בעל שווי של מיליוני שקלים."
הופתעתי מעצם העובדה שבכלל אכפת לו איך הוא נראה בעיניי אחרים.
"אני חושבת שבשביל זה יש לך את יועצי השיווק שלך" ניסיתי להתחמק ולהתאושש מהקצב המסחרר של האירועים.

"נכון" חצי חיוך נבלע לרגע בין שפתיו, "אבל ביקשתי את דעתך"
ניסיתי לא לקפץ את רגליי בעצבנות ופשוט להפעיל את הגלגלים שינועו אחר עצה טובה, "תתרום חצי מהרווח של הבושם. אנשים יגלו כלפייך אהדה וסימפתיה"
קיוויתי שאחרי ההערכה שלו כלפי לא אכזבתי אותו. ההצעה שלי הייתה טובה ופשוטה אבל לא הייתי יועצת שיווק ופרסום וממש לא התיימרתי להיות אחת כזאת.

שניות אחדות שנראו כמו נצח עברו עד שעיניו הבורקות של דניאל הקריצו גם חיוך. זה הפתיע אותי כמו גל סוחף והציף אותי בהקלה ואושר מסחרר.
"את טובה"
עיניו מתנגשות עם עיניי. משהו באוויר זז. נשימתי נעתקה.

והפעם זה לא היה בגלל שנרתעתי מהמסתורין ומהאפלה ששררה בעיניו. להפך. הפעם העיניים שלו כבר לא היו מאופקות, מרוסנות, מחושבות וזהירות מדיי.

הן היו רכות כמו חמאה על מחבת רותח. נעימות וממיסות את ליבי, גורמות לביטחון שלי להתערער ולהרגיש שהוא דוחק אותי לפינה, דוחף אותי לעוד אחת מרשתות הקורים הסבוכים של דניאל גולדברג.

–

עיניה היו העיניים הצלולות שראיתי אי פעם. חומות ופשוטות אבל ישרות, אמינות, כנות ושבריריות. כל כולה היה טוב לב ותמימות טהורה ונדירה.
כשהוא הסתכל בעיניה, הוא ידע ששום שקר ורוע לא יצא מפיה. היא לא מסוגלת לפגוע בזבוב.

ההצעה שלה לתרום את רווח הכסף מהבושם, מצא חן בעיניו והעידה הרבה על האישיות והאופי שלה – היא הייתה בן אדם שחושב על טובת הכלל ועזרה הדדית. היה בה אדיבות ואהבה בשפע, הוא היה בטוח בכך.
ככל שעבר השבוע הוא הרגיש שהוא עשה את הבחירה הנכונה שהביא אותה לכאן. היא התאימה לנוף והצליחה לקונן בו קצת מן השקט והשלווה שלה.

לפעמיים היה משאיר את המשרד שלו חשוף ולא מוריד את התריס שעמעמם את החדר מפני עובדיו, רק בשביל להציץ עלייה ולשאוב ממנה אנרגיות.
היא כל-כך הזכירה לו אותה. ההתפתלות ממבוכה, הסומק שצף על לחייה, החיוך הביישן והמבט שננעץ וחודר עמוק לזיכרונות שהיו פעם התקופה היפה בחייו.
"אני מסכים" הוא קם והיא מיד קמה אחריו, "בואי אני אחזיר אותך הביתה"
"לא," היא קמה אחריו והניפה את ידה בביטול, "זה בסדר"

"זאת לא הייתה שאלה" פסק.