פרק 7 בין הצללים

פרק 7

מצאתי את עצמי במכונית שחורה, מבריקה ויוקרתית להחריד לצד דניאל. השתדלתי לא להציץ לכיוונו ועיניי פשוט ריצדו לכל כיוון אפשרי מהנוף המתחלף במהירות ועד לוויז שהציג את המסלול.
עוד עשר דקות בדיוק נותרו. ורגליי כבר החלו לקפץ בעצבנות ובחוסר מנוחה.
"זה יום כזה שאני נתקל בכל האדומים או מה?"
פלטתי גיחוך, "מרפי רודף אחרייך"
"חבר טוב שלי כבר שנים" הוא הביט בי לרגע ואז החזיר את מבטו לכביש כשהתחלף הרמזור לירוק.
הוא היה כל-כך סקסי כשהוא היה מרוכז וממוקד. ידיו נחו בביטחון על ההגה וחשפו ורידים בולטים. אפילו בצורת הנהיגה שלו הוא היה שולט ותקיף.
כמעט טבעתי בכחול ים העמוק ובשפתיים המלאות והמזמינות שלו.
הפה שלו גרם ללב שלי להתכווץ ולהשתולל, גרם לי לזעוק מהכמיהה הכי פנימית שלי אליו שיטעם את טעם שפתיי הבשרניות בתשוקה.
יכולתי לדמיין אותו רוכן מעליי, מצמיד אותי אליו בזמן שידיו מקיפות ולוכדות אותי ונשיפותיו החמות על עורי. שפתיו מתקרבות ומתרחקות, מנשקות עד מורד צווארי ולוחשות לי מילים יפות ולוהטות שגורמות לי לגנוח מעונג.
כן, בדיוק ככה. רציתי שישאיר בי את חותמו, שישרוט בי את השריטה שלו, שיחשוק בי וישקיט בי את היצרים שבוערים בי בנוכחותו.
ניערתי מעליי את המחשבות המלוכלכות בטענה שאני פתטית חסרת תקנה, ותהיתי לעצמי איך אנשים לא רואים את מה שאני רואה.
לא את היופי המפתה שגלוי לעין או האופל המסחרר סביבו אלא את הצד השנון שלו, את הקריצה שמסתתרת מאחורי הצללים האפלים בעיניו ואת פיו שמתעקל לחיוך דק.
מלך הקרח? לא עוד. הוא התחיל להפשיר וכך גם האווירה הטעונה והמתוחה באוטו נמסה תוך כדי.
הרגשת נעימות הציפה אותי והרגשתי מספיק ביטחון בשביל לנסות למתוח גבולות, "לא חשבתי שאתה מהטיפוסים שאכפת להם מתדמית"
"זה צעד נכון לעסקים"
"רק לעסקים?" ניסיתי להוציא ממנו משהו, לסדוק אפילו במעט את החומה שמקיפה אותו. אבל אז מגנוני ההתראה שלי אותתו על סכנה מתקרבת – כשהבטתי בו יכולתי לחוש את שרירי פניו נמתחים.
הסיטואציה הזו גרמה לו להרגיש מתוח מהרגיל. הקמטים בזווית עיניו העמיקו את חששותיי – כל גופו היה מוכן להתקפה. וכמו שכולנו יודעים – ההתקפה זה ההגנה הטובה ביותר.
"זה המטרה" קולו היה יבש ושידר ריחוק.
"התוצאה יכולה להשתנות" אמרתי ובאותו הרגע התחרטתי. למה אני לא יכולה להרפות כשצריך?
"תוצאה של מה איה? את חושבת שאת מכירה אותי?"
עיניו המכוונות הביטו הישר אליי, ספק מזהירות ספק מאיימות.
קפאתי. את פשוט טיפשה, חשבתי לעצמי. השקט במכונית היה צורם במיוחד ומצאתי את עצמי מתפתלת ממבוכה.
"אני מצטערת" הקול שלי היה חלש. הוא המשיך להתרכז בכביש המפותל בריכוז בזמן שאני בלעתי את הגוש המר שעלה במעלה גרוני.
יכולתי לזהות את הנוף המוכר ליד הבית שלי וזאת הייתה הנחמה הכי גדולה שלי באותו רגע. עוד כמה דקות אני אוכל להתחפר מתחת לפוך, הרחק ממר הקרח.
"ימינה או שמאלה?"
"ימינה" השבתי ותוך שניות הוא עצר בתחנת האוטובוס מול בייתי והרדים את המנוע. השקט הדומם היה מעיק והרגיש כאילו זה רק שנינו באמצע שום מקום, לבד.

"ת-תקשיב…" לקחתי נשימה עמוקה, "אני שוב חייבת לך התנצלות-"
"לילה טוב, איה" הוא קטע אותי בחדות. עיניו הביטו בי במבט שלא הצלחתי לפרש.
אם לפני כמה דקות יכולתי לראות את קמטי הכעס במצחו מתרפים, את העיניים מתרככות, את השפתיים נמתחות לחיוך שובב ואת ההבנה שחודרת לראשו או הזיכרון שמחלחל וגורם לו להיות קצת פחות תוקפני והרבה יותר רגוע – אז הכל ירד לטמיון.
כבר לא יכולתי לזהות רגש. רק כעס מצטבר שהרתיע אותי. עיניו היו כמו כדורי אש שאיימו להבעיר כל חלק בגופי. הוא כעס עליי ועל כל העולם על משהו שלא יכולתי לתאר לעצמי מה עולל לו.
ולא האשמתי אותו בהתגוננות הזאת. ניסיון חיים רע זה עניין של סיבה ותוצאה.
האגרסיביות והתוקפנות, הציניות והעוקצנות, שפת גופו החדה והנוקשה, הבוטות והגסות – זה הכל
תוצאה ישירה של עבר לא מזהיר במיוחד.
וכן, ניסיתי לנבור עמוק בשביל למצוא את הסיבה, את הפצע בנפשו שמסרב להגליד ומי יודע…אולי לרפא אותה. אבל זה לא היה הדרך ובטח שלא היה הטיימינג ומי ידע אם יש כזה בכלל….
בסופו של דבר ידעתי שעדיף שאשתוק וקיוויתי שמחר כל העניין הזה יישכח. ירדתי מהמכונית ברגליים כושלות ורועדות, סגרתי את הדלת ועשיתי את צעדיי לכיוון הבית.

–

לעזאזל, הוא הדליק את המנוע ועל הדרך גם הדליק סיגריה. הרבה זמן הוא לא עישן כמו שהרבה זמן הוא לא התעצבן ככה.
הנערה- ספק אישה הזאת הוציאה אותו מדעתו, גורמת לעצבים שלו להתעורר ולשליטה להתערער כמו שאף-אחד אחר לא עשה לפני כן.
ולמה? היא הייתה בדיוק כמו כולם. אלה שחושבים שהם יודעים עליו הכל מכתבה אחת בעיתון.
עם השנים הוא כבר למד לא לייחס לזה חשיבות – זה היה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, חולף לידו בלי בעיה. ובכל זאת עכשיו זה הוציא אותו משלוותו.
הוא תהה לעצמו מה הסיבה לכך בזמן שלקח עוד שאכטה ארוכה מהסיגריה ונשף את העשן כלפי החלון הפתוח לרווחה.
הוא שאף ונשף עוד מספר פעמיים עד שהגיע למסקנה שהיא אכזבה אותו. כן, הוא חשב שהיא תהיה שונה.
בסופו של דבר זה רק הזיכרון מהעבר שתעתע ואשלה אותו. היא לא שונה והיא לא אותה אחת, רק דומה לה. איה בחיים לא תבין אותו כמו שהיא הבינה אותו.
פתאום הוא הרגיש מטומטם להחריד.
העובדה שהוא התאכזב גילתה לו שהוא גם ציפה ממנה למשהו וזה שהוא התעצבן בעוצמה כזאת מעידה שהיא הצליחה להיות מישהי שאכפת לו מה היא חושבת עליו.
אז הוא תוקף במלא העוצמה, אוטם כל רגש שקיים בעשרות שכבות מגן, במבצרים מבטון, במנעולים ובדלתות מפלדה.
שום דבר לא ייתן לו להתבלבל. כן, היו דברים שהתרחשו מתחת לפני השטח. בלי שהרגיש משהו השתנה. החוקים השתנו. אבל לא עוד. לדברים כאלה אין מקום לצוף על פני השטח כי דברים כאלה צריכים להיות קבורים.
והדברים האלו היו רגשות.

–

למחרת בבוקר קמתי לבוקר הפוך. הנס קפה נשפך על החולצה החדשה שתכננתי ללבוש, אימא שלי ניהלה איתי קרב חתולות שהסתיים בטריקת דלת, האוטובוס חלף לי מול העיניים והלחות גרמה לשיער שלי להיראות כאילו זה עתה התחשמלתי.
בנוסף להכל היה את תחושת המועקה מהריב אתמול.
איך שנחתתי על הכיסא במשרד הרגשתי כאילו אני יושבת על פצצה מתקתקת שעומדת להתפוצץ בכל רגע. דניאל שלח לעברי מבטים קרים, שולח חצים ומטיח בי אשמות בלי איפוק וריסון על עבודה לא מקצועית וחוסר סדר.
ידעתי שפישלתי אמש אבל כל מה שניסיתי היה לשבור את הקרח ולהשיג שכבה דקה של אמון בינינו.
המצב במקום זה רק החמיר. אפילו נטע הייתה בהלם למתרחש.
לטענתה, הוא לא היה במצב רוח כזה הרבה זמן ובינה לבין עצמה ניסתה לתהות בקול רם למה הוא נטפל דווקא אליי.
"מותק" יללתי כמו חתולה שמצפה לליטוף. זה באמת מה שהייתי צריכה – מישהו שיגיד שהכל יהיה בסדר.
"מה קרה חיים של עדן?" קולו נשמע מעבר לקו וכבר הציף אותי בהקלה.
"דניאל מתנקם בי על אתמול"
"אוץ' זה בטח כואב" הוא גיחך
"זה לא מצחיק" קברתי את ידיי בפני, "אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לעמוד בזה"
"מותק, קטן עלייך. לכי פתחי כפתורים קצת והכל יהיה בסדר!"
"עדן!" צחקתי והרמתי את הראש. כמעט נחנקתי כשראיתי את דניאל עומד שם, מולי, בעמידה שכל כולה משדרת מצב התקפה. לעזאזל, תהיה פה מלחמה. ולדעתי הוא כבר הכריז עליה.
השתתקתי.
"יו-הו יש פה מישהו?" עדן נשמע מעבר לקו אבל לא יכולתי להוציא הגה ופשוט ניתקתי. רעד חלף בגופי.
משהו במבט הזה, בפנים החזקות עם כל הזוויות החדות הללו ובעצמות הלחיים הגבוהות – נראה אכזרי כמו אקדח טעון.
"לא אכפת לי עם מי, למה וכמה השיחה הזאת הייתה חשובה – זה לא הזמן" שפתיו התהדקו, לסתו התקשחה ונראיתי כזאת קטנה מול גופו המוצק והמאיים.
"סיימתי את כל מה שביקשת ממני"
"אז תבואי ותבקשי עוד"
"אפשר גם להגיד תודה ובבקשה. אתה יודע, זה מה שנוהגים לומר כשמבקשים ומקבלים משהו" עקצתי. נתתי לעצמי טפיחה דמיונית על השחם. הייתי גאה על האומץ שלי לענות לו למרות הידיים הרועדות שהסתרתי מתחת לשולחן.
עיניו התכווצו. יכולתי לדמיין שהאקדח הדמיוני שלו מסתובב בראשו, מתכנן ומחשב לאן לירות הפעם. לדעתי, הוא היה מסוגל לירות לכל הכיוונים. אבל בסופו של דבר הוא פשוט הלך.
כן, פשוט הסתובב וחזר למשרדו.
זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. ידעתי שהימים והשבועות הבאים יהיו קשיים. הוא בטח כבר עכשיו חושב על אסטרטגיה שתעשה לי את המוות
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לחשוב איך לכל הרוחות אפשר להרים דגל לבן לשלום.