פרק 8 בין הצללים

פרק 8

…

ביום למחרת ניסיתי לשמור על קור רוח. האווירה המתוחה הייתה כמו הר געש שעומד להתפרץ וידעתי שאני חייבת לעשות משהו לפני שהלהבות האלו ישרפו כל חלק בי. אז הכנתי קפה.
כן, רציתי להאמין שהקפה יהיה הדגל הלבן שיכריז על שלום.
רציתי להיזכר בעיניים הרכות שהביטו בי וגרמו לרגליים שלי לרעוד, כמו באותו יום שפגש אותי ולגם את הלגימה הראשונה מהקפה.
פתחתי את הדלת לאחר שתי דפיקות. מצאתי אותו יושב בנוכחות עוצמתית כאילו הוא שולט באימפריה, לא שזה היה כזה רחוק מהמציאות. הבן- אדם הזה היה שווה כמה מיליוני דולרים ובעל קשרים עם הצמרת הגבוהה בישראל וכל זה בגיל צעיר.
"היי, הבאתי לך את המסמכים שביקשת" אמרתי ושנאתי את עצמי על איך שנשמעתי בנוכחותו. מבוהלת, מתוחה ומפוחדת – בדיוק ההפך ממה שרציתי לשדר – יציבות, שליטה וביטחון.
נשמתי נשימה עמוקה והנחתי גם את הספל על השולחן, "על הדרך הכנתי לך קפה"
"תודה" הוא השיב ביובש. כמעט כאילו עשה טובה שבכלל טרח להודות לי. עיניו המשיכו לרפרף בין הדפים המפוזרים על שולחנו, ממוקד ומרוכז וקר להחריד.
הרגשתי מושפלת.
העובדה הזאת גרמה למשהו שעד עכשיו לא הכרתי בעצמי – לצאת החוצה. הכעס שהזדחל לו במורד עמוד השדרה שלי, שהוביל לסערה בבטני, שגרם לפיוזים הקצרים להתלהט ולעשן דמיוני לצאת מאוזניי מרוב זעם.
לא יכולתי לשמור על איפוק.
"צריכה עוד משהו?" הוא הרים גבה אחת לעברי ואז שוב ניסה להתחמק מכל מבט ישיר לכיווני.
"לא מגיע לי היחס הזה"
"אני-"
"התנצלתי." קטעתי אותו. קולי עלה באוקטבה אחת יותר מהנורמה, " אני עושה הכל בשביל להחזיר את המצב לקדמותו בלי שיהיה אווירה כאילו אתה עומד לשלוף אקדח ולהצמיד אותו לרקה שלי"
"אני לא שומר טינה. הכל בסדר איה." הטון המרגיע שלו גרם לדם שלי לבעבע מתחת לעורקיי. הכעס שלי התפרץ בלי שליטה. לא שבאמת ניסיתי לרסן את עצמי. הוא מתח את כל הגבולות האדומים שלי.
"זה לא מרגיש ככה." השבתי בארסיות.
"כנראה שהבעיה אצלך." הוא התנער מאחריות במשיכת כתפיים. הכל נאמר אצלו בטון מרוחק וקליל – כאילו האשמות לא נגעו בו – מה שגרם לי לרצות לתלוש לו את השערות מהמקום. הוא נשען על הכיסא, רגוע להפליא בזמן שאני עומדת מולו – מוכנה למלחמה ולכל אמצעי נדרש בשביל לנצח.
גיחכתי בבוז, "ברור מר כל יודע! הבעיה אצלי ואתה מושלם, נכון? מה-"
"איה" הוא קטע אותי. הפעם הקול שלו היה חד ועוצמתי. בכל סיטואציה אחרת זה היה גורם לי לשתוק אבל לא הפעם.
הייתי נראית כל-כך לא אני. תמיד הייתי הבחורה השקטה, זאת שאוגרת וצוברת, סלחנית וותרנית, מתפשרת ושותקת… אבל לא עוד. הפעם דרשתי את מה שמגיע לי – כבוד.
הוא ישב באותו כיסא גדול ומרווח ונראה זועם להחריד. הוורידים בידיים שלו בלטו והבחנתי שידיו היו מכווצות לאגרופים – כאילו מנסה להשתלט על עצמו, על היצרים והפאסון שניסה לשמור.
אבל לעזאזל עם זה. לא מעניין אותי שהצעקות בטח נשמעו מעבר לקירות האטומים במשרדו או שאני ככל הנראה הולכת להיות מפוטרת.
רציתי שעיניו יתמקדו בי בלי להתחמק. רציתי את המלחמה הזאת. העדפתי אותה על פני הלכלוך מתחת לשטיח, על פני השתיקה האדישות והקרירות.
רציתי להוציא אותו מהכלים, מהבועה של הכל יכול ויודע – שגרמה לי לאבד את עשתונותיי.
"אל תגיד לי איה! לא כשאתה קורא בשם שלי ואפילו לא מסתכל עליי!"
"כי אני לא מסוגל להסתכל עלייך!" הוא צעק והתרומם מהכיסא במהירות. הכיסא נבעט מאחוריו, "לעזאזל עם הכל!" הוא רעד מעצבים, מתנשף, נסער וחסר כל שליטה.
זה גרם לי לרעוד ולהשתתק – הדממה שאמרה הכל בלי לומר דבר.
דמעות החלו לזלוג במורד עיניי . המשפט הזה צבט לי את הלב שהשתולל בסערה.
"אל תבכי" קולו היה עדין ורך. אני מדמיינת, נכון? תהיתי בזמן שהוא עשה את צעדיו לכיווני.
דניאל לא מדבר ככה. הוא גם לא יביט בי ככה. עיניו לעולם לא יפגשו בעיניי בכזאת רכות שתשדר שלווה. לפני שניה הוא היה בכלל בהתקף זעם.
הבטתי בו, לא מאמינה לשום מילה שיוצאת מפיו. המבט המרחם שלו ננעץ בי. כשהוא החדיר את אצבעותיו לשערי הסבוך, זה לא היה סוג של חיבה אלא סוג של רגשות אשמה שחלחלו בתוכו. כך לפחות האמנתי.
"כי רגשות המצפון אוכלות אותך?" הציניות התגנבה לקולי וחיוך לועג נמתח בין שפתיי.
הוא הניד את ראשו בפראות, "כי אכפת לי"
]"ממתי אכפת לך? יש לך לב בכלל?
השבתי בעוקצנות בלי לחשוב פעמיים. הוא מתאבן לרגע. ראיתי את ההתקשחות הפתאומית של הבעתו, את הכעס מתחיל לבעור בעיניו ואת המבט הזועף מתחת לריסים הכהים וציפתי לזה. אבל אז הוא עשה צעד נוסף ופתאומי לכיווני וכל הבעתו התרככה. לזה לא ציפיתי.
כזה הוא היה: לא צפוי ולא מובן ובעיקר לא הטיפוס שידעתי להתמודד מולו.
אף-פעם אי אפשר לדעת מה הצעד הבא שלו, מה המחשבה שחולפת בראשו ולמה הוא התכוון כשאמר ש…
הוא רכן קדימה ותפס בכתפיי, עיניו מתנגשות עם עיניי. נשימתי נעתקה.
הן היו רכות כמו חמאה על מחבת רותח. נעימות וממיסות את ליבי, גורמות לכעס שלי להתפוגג ולהרגיש שהוא דוחק אותי לפינה, דוחף אותי לעוד אחת מרשתות הקורים הסבוכים שלו שהשאירו אותי כנועה.
לא. אני לא אתן לזה לקרות.
הדפתי את גופו מעליי אבל הוא לפת את מפרק ידיי ומשך אותי חזרה אליו, קרוב מספיק בשביל לראות את הזיפים הקטנים והקשוחים שהחלו לעטר את לחיו.
"אכפת לי, איה." הוא חוזר על עצמו שוב, שם דגש על כל מילה. "אל תגרמי לי להגיד את זה שוב"
כיווצתי את גבותיי. בחנתי את פניו, תוהה לעצמי אם הוא רציני. לרגע אחד אפילו שקלתי ברצינות שאני הוזה. אבל לא.
זה היה אמיתי. מוזר, הייתי חייבת להודות, אבל אמיתי.
המילים היפות האלו הכו בי כמו גל חזק ושמטו את הקרקע מתחת לרגליי. ולא הייתי היחידה שנראתה מופתעת. אפילו דניאל נראה מופתע מעצמו.
"למה?" פלטתי בלהט הרגע.
"אל תשאלי יותר מדיי שאלות." כל גופו וקולו שידר לה לסגת מהנושא – להתרחק ולהרפות.
"אני לא מבינה אותך" הנדתי את ראשי, מתוסכלת. הנימה הייתה הרבה יותר עדינה אבל עדיין דורשת. דורשת לדעת יותר, להשביע את רעב הסקרנות.
"איה…" הוא ניסה להסביר. עיניו לפחות ניסו. אבל שום מילה לא יצאה מפיו.
"אכפת לך אבל אתה לא יכול להסתכל עלי? אז מה אני עושה פה בכלל?" כיווצתי את גבותיי והתנשפתי באנחה כבדה, "תסביר את עצמך כי אם לא אני לא רוצה להיות פה. אני מתפטרת."
משהו בעיניו נראה מבוהל וחרד. כאילו הוא עלול לאבד משהו יקר ערך.
"אני צריך אותך." קולו היה צרוד. היה אפשר לשמוע כמה קשה היה לו להתוודות על זה, כמה זה דרש ממנו בשביל להשמיע את זה בקול "וזה כל מה שאת צריכה לדעת"
לא האמנתי שהוא אומר את זה. הוא צריך אותי. למה? מה יש בי שהוא צריך אותי?
החלטתי שזה לא כל מה שאני צריכה לדעת ועם זאת, אני אסתפק בזה לעת עתה.

–

המלחמה הקטנה הזאת שיצרה פה הוציאה ממנו משהו אחר. העיניים הגדולות הללו מביטות בו, מצליפות בו את האמת, מותירות אותו בפעם הראשונה מבולבל ובו זמנית מהופנט.
בדרך כלל הוא לא נותן לרגש לשלוט בלשונו אבל הפעם הוא לא היה יכול לשמור יותר על קור רוח והרגשות גברו עליו, גורמים לו לומר דברים שחשש שיתחרט עליהם מיד לאחר-מכן.
באותו רגע היא לא השאירה לו ברירה אחרת. היא אומנם לא השתכנעה אבל הסתפקה בזה לבינתיים. זרק לה עצם קטנה שתשביע את הרעב עד שיתעורר מחדש.
"הקפה שלך התקרר בטח"
פתאום המרחק ביניהם יצר אווירה מתוחה.
הוא התרחק למרות שכל גופו רצה להתקרב ולמחוץ אותה אל הקיר, "אני בטוח שזה לא יפחית מהטעם" הוא הצליח לעלות חיוך כנה ואסיר תודה על שפתיו.
היה אפשר לראות שמשהו בעיניה משתנה בתגובה לכך, מתרכך. "בכיף" השיבה ועשתה את דרכה חזרה אל שולחנה.
הוא הביט בחלון הזכוכית הגדול שפרש את כל תל אביב מתחתיו.
מחשבותיו נדדו לבשורה שקיבל לפני שאיה נכנסה למשרדו. היא באה – האמא של הצל שרודף אחריו – וכל גופו היה נוקשה לידיעה הזאת. המועקה החלה להשתקע בבטנו.
הוא ידע את זה מחבר עסקיים משותף שלהם. ככה זה. כולם מכירים את כולם, במיוחד כשמדובר בשתי שמות בעלי מוניטין.
הסיכוי להתחמק הוא כמעט קלוש, הוא ידע זאת אבל קיווה שהמזל יהיה לצידו ולא יתקל בה בכנסים או מפגשים עסקיים בשבוע הקרוב.
התקשורת, יותר מכל, רצתה סקופ מרעיש וצהוב, רכילות עסיסית שתהיה לכותרות הראשיות בעיתון – והם היו כל-כך נואשים לכך שפחד שימצאו את זה.
הוא נשם נשימה עמוקה. לעזאזל! אם לא היה את ההשקה של הבושם שלו השבוע, הוא היה בורח הרחק מכאן.
הפלאפון שלו רטט. על הצג הופיעה שמה של נעמה עם התמונה שהכריחה אותו לשמור. בלית ברירה הוא נכנע – ושמח על כך. זאת התמונה הכי מלאת שמחת חיים שידע.
נעמה הייתה חברת ילדות שלו מהתקופה שהיה בונה ארמונות בחול ולא בכסף. היא ידעה עליו יותר מכל אחד אחר – והבן אדם היחיד שבאמת יהיה לו מקום בלב בשבילה תמיד.
"היי מותק, שמעתי הרגע שאורלי באה לארץ לשבוע"
"תיארתי לעצמי"
"אל תברח" קולה היה כמעט מתחנן.
"אני לא."
הוא היה יכול לשמוע את אנחת ההקלה שלה מעבר לקו, "אני שמחה"
"אל תמהרי לשמוח. אין לי ברירה אחרת."
"זה לא משנה," השיבה, "התקשורת תנסה להפגיש אתכם בכוח בשביל כותרת. אנשים משותפים בעלי אינטרסים לראות אתכם שולפים ציפורניים אחד על השני יזמינו אתכם לאותם מקומות. זה יהיה קשה לא להיתקל בה."
"אני יודע. זה אבוד" הוא נע מצד לצד בחוסר מנוחה.
"זה יהיה צעד גדול שלך להסתכל לה בעיניים. מי יודע אולי זה יעזור"
כזאת הייתה נעמה. הצד השני של הכוס החצי ריקה, אופטימית חסרת תקנה. מי שיזכה בה, הוא ידע, יהיה מאושר. האהבה שהיא ידעה להעניק הייתה חסרת גבולות ועד עכשיו היא נתקלה בבחורים שידעו לנצל את זה לרעה. הוא קיווה שיגיע האחד שידע להעריך ולהעניק לה את מה שמגיע לה.
"זה לא יעזור. בשבילה אני תמיד אהיה הסיבה שהרגתי את הבת שלה"
היא נאנחה, "אני אקפוץ לבקר בערב"
"נעמה, זה בסדר. אני-"
"בלי ויכוח! אני רוצה חיבוק" קולה המתפנק גרם לו לגחך.
"אני אשמח להעניק לך אותו" השיב וניתק.