פרק 9 בין הצללים

"אז הכל בסדר?" עדן שאל לאחר שסיפרתי לו את כל עלילות דניאל בבית קפה סמוך לים.
משכתי בכתפיי ולגמתי מכוס הלימונדה המרענן, "נראה לי שכן"
"זה לא קצת…" הוא כיווץ את גבותיו והמשיך, "מוזר?"
"מה?"
"שהוא מפחד שתתפטרי"
נאנחתי. הייתי חייבת להודות שזה הרבה יותר ממוזר.
הוא עשיר וחתיך שיכול להשיג כל מה שהוא רוצה בלסובב את האצבע הקטנה שלו. ועדיין, כשהוא אמר שהוא צריך אותי זה לא היה נראה כמו סתם יחס בין עובד למעביד. זה היה נראה כאילו הוא זקוק לי ממקום שלא יכולתי להבין מאיפה הוא מגיע.
"תקשיבי, מותק, יש פה איזה קאץ'" אמר בזמן שהוסיף סוכר חום לקפה עם חלב הסויה שלו.
ביטלתי את דבריו בהינף יד ונשענתי על הכיסא, "שטויות"
עד כמה שזה היה מוזר היה לי קשה להאמין שיש פה משהו
"מה שתגידי" הוא הצית את הסיגריה והפריח טבעת עשן, "אני אעשה עליו תחקיר"
"טוב, שרלוק הולמס" גיחכתי בזמן שהמלצרית הגישה לנו את המנה הטבעונית הזוגית שעדן בחר.
נזכרתי איך לפני כמה שבועות בודדים אני הייתי בדיוק כמוה ואיך הכל השתנה מאז שפגשתי את דניאל.
משהו בו עורר בי צדדים שלא הכרתי בעצמי. הייתי גרסה חדשנית ומשודרגת יותר – פחות ביישנית, מובכת ועצורה – יותר פתוחה ומלאת תעוזה.
הגרסה הישנה שלי לא הייתה מתווכחת ומרימה את קולה כמו שקרה לפני כמה ימים. היא הייתה בולעת את הגוש הצורב במעלה הגרון, סופגת את העלבון ושותקת עד שכל העניין יירגע וישכח.
מטיפוס שמעדיף להימנע מוויכוחים גם אם זה בא על חשבוני, הפכתי ללוחמת שנלחמת על מה שמגיע לה.
אבל זה לא הדבר היחיד.
המראה שלו גרם לי לחשוב על סקס וזוגיות ועל כל מה שלא היה לי. כן, כמיהה למשהו זה דבר אחד – אבל להכיר את זה מקרוב – זה משהו אחר.
יצאתי פעמיים לדייטים שאף-אחד מהם לא הביא לקשר משמעותי, שלא לדבר על המשך לדייט שני.
החסך הזה תמיד גרם לאנשים להרים גבה. בעולם של היום נערה בת 20 חסרת ניסיון הופך אותך למוזרה.
מצער אבל נכון.
הכל תמיד חלף לידי בלי שיגע ממש – כאילו אני צופה בסרט זר. ופתאום בא לי להיות השחקנית הראשית.
בא לי לא רק להשתוקק לזרועות חטובות ושריריות – אלא להרגיש אותם על בשרי, מתחככות, נוגעות, מלטפות ומחבקות בתשוקה. בא לי להפסיק לפנטז ולחיות את החלום כל יום מחדש.
"מה זה הדבר הזה?" החמצתי את פניי ונאבקתי ברפלקס ההקאה.
"חביתה מקמח חומוס"
"במילים אחרות זה סוג של פלאפל"
"זה חביתה בלי ביצים!"
"אני בחיים לא יבין אתכם הטבעוניים." גלגלתי עיניים, "העיקר אתה מעשן את הזבל הזה בזמן שאתה מרצה לי על בריאות"
"זה לא אותו הדבר" התגונן. "דרך אגב, אתמול עישנתי חשיש. את לא מבינה איזה סטלה"
"אתה דפוק" נעצתי בו מבט של אני-עוד-שניה-מצמידה-אותך-לקיר-עם-נעצים.
"תירגעי, זה לא כאילו שעכשיו אני נרקומן"
"מאיפה בכלל השגת את זה?"
"חבר של דנה המסטול הזה" השיב, "אני חייב לתת לך לנסות…אולי זה יהפוך אותך לפחות חמוצה" חיוך ערמומי נמתח בין שפתיו.
עיקמתי פרצוף, "אני חושבת על לוותר"
"יבשה וגרועה"
"יצור" סיכמתי בזמן שדחפתי לו מרפק בין הצלעות.

השעה הייתה שמונה וקצת בערב מוצאי שבת כשהפלאפון שלי רטט.
הרמתי את משקפיי הקריאה שלי, הנחתי את הספר וכמעט התגלגלתי מהמיטה כשראיתי את שמו דניאל מופיע על הצג. אפילו מותק התמתחה ונראתה סקרנית למתרחש.
מה לכל הרוחות, מלמלתי לעצמי.
"היי" קולו הגברי נשמע מעבר לקו וזה אוטומטית גרם לפניי להתלהט.
"היי" הצמדתי את האייפון לאוזניי.
הוא כחכך בגרונו, "איך עבר הסוף שבוע?"
"שגרתי אבל נחמד"
אוקיי, סמול טוק קצר מתוך נימוס אבל כבר לא יכולתי לנחש מה כל-כך דחוף לו שלא יכול לחכות למחר בבוקר.
"שמח לשמוע" השיב ונימת קולו נשמעה קצת מתוחה, "תקשיבי, איה, יש היום את ההשקה של הבושם שהתייעצתי איתך לגביו"
"אני זוכרת"
ומחשבותיי נדדו לכמה שניות בהן התפרקתי על זיכרון מענג של ריחו. היה לו ריח דומיננטי בדיוק כמו ששידר, גברי ועוצמתי – סקסי וחושני להחריד. הייתי בטוחה שהבושם שלו ייחטף מהמדפים עד מחר בערב.
"מאחר והיית שותפה לרעיון תהיתי אם תרצי להתלוות איתי לאירוע"
דממה השתררה. הלב שלי נעצר לכמה שניות ולאחר-מכן השתולל בקצב הולך וגובר, "אני בסך הכל-"
"אני יודע שזה בהתראה קצרה אבל כבר דאגתי להכל" הוא קטע אותי ומיהר להמשיך, "תגידי כן ומישהו כבר מחכה לך בחוץ עם שמלה מתאימה"
הצצתי בחלון וראיתי מכונית כסופה בצד המדרכה, כשלצידה בחור מנופף לי לשלום באחת מידיו ובידו השנייה שקית של חברת הלבשה יוקרתית.
אלוהים ישמור, הסטתי את הווילון במהירות ומיהרתי להתיישב לפני שגל של סחרחורת תוקף אותי.
הייתי המומה מקצב הדברים המסחרר שקרה עכשיו והרגשתי את הלחץ פועם ברקותי. לא הייתי מוכנה לזה.
"תקשיב, דניאל, אני מעריכה את זה. אבל אני לא מתאימה לאירועים האלה." הסברתי בהתנצלות, "אני אהיה כמו נטע זר" גיחכתי במבוכה בניסיון נואש להתחמק מכל זה.
וזה באמת נכון. לא הייתי הטיפוס של השטיח האדום, לא מאלה שאוהבים מקומות הומי אדם ובטח שלא מתחברים בקלות כמו זיקית שמתאימה את עצמה.
להתלוות לאדם כמו דניאל זה להיות במרכז העניינים ובאור הזרקורים. ואני הייתי בן אדם של מאחורי הקלעים.
"איה, זה ההתנצלות שלי על ההתנהגות המביכה. יש לך את המילה שלי שיהיה לך הנאה מובטחת."
נאנחתי בכבדות והייתי בספק לגבי כל זה, "אני…"
"בבקשה אל תסרבי"
ובאמת לא יכולתי לסרב. הוא לא השאיר לי מקום לברירה אחרת, כמו תמיד.
"בסדר" מלמלתי וקיללתי את עצמי באותו רגע. בחילה עלתה לגרוני מרוב לחץ. מה-לעזאזל-אני-עושה?
"אני אבוא לאסוף אותך עוד שעה" הוסיף וניתק עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה נוספת.

ניסיתי להירגע בזמן שהתארגנתי אבל האמת היא שהבטן שלי הלכה והתהפכה, ולא משנה כמה נשימות עמוקות ניסיתי לתרגל.
הייתי לחוצה כמו מהלחץ שלפני הדייטים כשהכול מלא חששות ופחדים. אבל הפעם זה היה שונה.
זה לא היה דייט ולא הייתי יכולה להכין את עצמי נפשית לזה. הכל קרה כאן ועכשיו ולטיפוס חסר ספונטניות כמוני – זה גרם לחרדה משתקת. בטח כשלא ידעתי למה לצפות. הרגשתי כאילו אני מגששת בתוך האפלה.
למה אני אמורה לצפות? איך אני אמורה להתנהג?
ולמרות כל החשש הרגשתי את הדופק המהיר של ההתרגשות והסקרנות.
האלילה הפנימית שלי הייתה מלאת גאווה. תמיד היא הייתה מתלוננת על הבדידות, דוחקת בי לצאת, משמיצה ומצליפה בי את האמת המרה – נערה בת עשרים שמסתגרת סביב ארבע קירות עם חתולה (שבמקרה והפכה לחלק מהסטראוטיפ של רווקה-אומללה-עם-חתולים) ומשועבדת לשגרה משועממת.
באיזשהו מקום ידעתי שהיא צדקה. ההתנהלות שלי הייתה מקובעת ואפורה – לא נתתי לעצמי להיחשף לגוונים אחרים, לשחרר את עצמי מכבלי השגרה.
הרגשתי בטוחה איפה שאני נמצאת כשבפועל – הייתי אסירה של עצמי.
ועכשיו סוף סוף היא מצאה ריגושים והרפתקאות, משהו חדש ומסעיר, עולם אחר שמספק לה יצרים שניסתה שנים לעורר.
הבטתי בעצמי במראה ואהבתי את מה שראיתי. גם האלילה הפנימית שלי הייתה מרוצה.
השמלה שדניאל הביא לי הייתה מושלמת. פשוטה ושחורה אבל קלאסית ויוקרתית. היא נפלה על גופי בנעימות והדגישה את המקומות החשובים באמת.
השיער שתמיד סירב להיות מסודר – הפעם היה חלק ונח בשלמות על כתפיי. התפללתי שיישאר כך ולא יסתלסל לו מהלחות בחוץ ואראה כאילו חטפתי מכת חשמל הגונה.
אבל יותר מכל אהבתי את האיפור שהדגיש את שפתיי ועיניי והשרה לי מראה חתולי ושובב. ביומיום אני לא מתאפרת וההבדל היה ניכר. נראיתי פתאום בוגרת לגילי.
כששתי צפירות נשמעו הבנתי שזה הסימן שלי לרדת למטה. למזלי לא היה מי שיתחקר אותי – ההורים שלי היו צריכים לחזור רק לקראת סוף שבוע הבא מחול והרגשתי הרבה יותר הקלה בלי שאצטרך לתת הסברים.
ברגליים רועדות יצאתי מדלת המעלית שנפתחה אל הרחוב ועשיתי את דרכי ללימוזינה.
התחשק לי לשפשף את עיניי או לצבוט את עצמי – רק בשביל לוודא שאני לא מדמיינת. זה באמת קורה.
האלילה הפנימית שלי הייתה נרגשת וצעקה בראשי – סוף סוף!
הרגשתי כאילו אני בתוך סיפור סינדרלה ולרגע אפילו צחקתי על עצמי – כנראה מישהו שמע אותי אי שם למעלה והגשים לי משאלה – הפעם אני השחקנית הראשית.

–

וואו. הייתי בטוח שהעיניים שלי נראו כמו זוג פנסים מוארים בלילה. היא הייתה נראית סקסית להפליא בשמלה השחורה הזאת אבל הייתי בטוח שאפילו יותר בלעדיה. הדחף להכניס אותה למושב האחורי בלימוזינה ולהפשיט אותה – היה גדול.
היא העירה בי את החלקים הרדומים שבי. את ההתרגשות הקטנה הזאת שגורמת ללב שלך לפעום בקצב יותר מהיר מהרגיל. את התשוקה שדיכאתי שנים ועכשיו התפרצה כמו הר געש.
והפעם זה לא הזכיר לי שום סיטואציה מהעבר. הפעם ראיתי אותה בלי הצל שדומה לה ורודף אחריי.
"את יפה" החמאתי לה.
היא חייכה את החיוך המנצח הזה שלה שבטח כבש כבר הרבה אחרים ואז השפילה את ראשה במבוכה, מתחמקת מכל קשר עין ישיר.
וזה מה שאהבתי אצלה. את הצניעות והעדינות ואת התמימות המפתה ואת השקט. עזרתי לה להיכנס ללימוזינה ונכנסתי אחריה.
זה הולך להיות מעניין.