צבועה באהבה -פרק 36

בס"ד
נקודת מבט של טוהר:
נכנסתי הביתה רטובה מהים למרות שהחלפתי את הבגדים כבר במעלית .
'היי אימא' אמרתי כשראיתי אותה במטבח .
'איפה היית?' שאלה .
'בים עם חברות ' עניתי ידעתי שאני אפילו לא צריכה להסביר כי היא חושבת שזה ברור מאילו שזה ים מופרד.
'איך היה?' התעניינה.
'כיף' עניתי והלכתי לחדר שלי בשביל לקחת משם בגדים למקלחת.
נכנסתי לחדר שלי ולא האמנתי למראה עיניי.
כל הגינסים שלי ,כל הגופיות שלי ,כל חולצות הבטן,כל השמלות הקצרות היו על מיטתי פרוסים שם גלויים לעיני כל.
הבנתי מיד מה קרה,ידעתי ישר מי הוציא את הכול והניח על המיטה.
רצתי למטבח,'אימא אני יכולה להסביר הכול' אמרתי במהרה.
'כן מה תסבירי לי עכשיו?שזה של חברה?כן טוהר כל הארון של החברה שלך נמצא אצלך?אני כבר לא מאמינה לך,אני חושדת בך כבר הרבה זמן אבל היום הבנתי שזה נכון' אמרה אימא כשדמעות בעינייה.
השפלתי את ראשי לא היה לי מה להגיד.
'מי עוד יודע?' שאלתי כשראשי מושפל למטה.
'אבא בדרך מהעבודה הוא יבוא ואת תספרי לנו הכול וכשאני אומרת הכול אני מתכוונת להכול מובן?' היא שאלה שאלה רטורית.
'עכשיו לכי להיתקלח ותלבשי בבקשה בגדים ההולמים את המשפחה שלך' פקדה עליי.
הלכתי לחדר שלי מביטה בבגדים המונחים על המיטה ומוציאה בגדים אחרים מהארון.
נכנסתי למקלחת מלאת מחשבות,את האמת שלא ידעתי מה לחשוב.
שטפתי את שיערי,ידעתי שזה יכולה להיות פעם אחרונה שאני מתקלחת בבית שלי .
שמעתי את אבא נכנס הביתה ,הרגשתי פחד ,עצב,אכזבה הרגשות לא ברורות.
יצאתי מהאמבטיה ולבשתי על עצמי את ה"בגדים הראויים".
יצאתי מהמקלחת מסתרקת ,סיימתי להסתרק והלכתי לסלון מגלה שם את אבא יושב שם עם אימא.
'טוהר אימא אמרה שאת צריכה לדבר איתנו?' שאל אותי אבא וישב על הספה.
'כן' לחשתי וישבתי על הכורסא הקטנה בשביל להיות מולם.
'תספרי לו טוהר' לחצה עליי אימא.
'מה קרה?מה קיבלת ציון לא טוב?מה הפרעת בשיעור?' ניסה לנחש.
'אבא זה לא קשור לבית ספר' קטעתי אותו כשהתחיל להגיד את הניחוש השלישי.
'אבא אני מצטערת אני כל כך מצטערת' אמרתי ודמעות עמדו לי בעיניים.
'טוהר מה קרה?' שאל ברצינות.
'אבא אני לא דתייה' הוצאתי את המילים האלה מהפה שלי.
'מ..מה זאת אומרת?' שאל בקול לא מבין.
'אני לא דתייה אני הולכת במכנסיים וחצאיות קצרות וגופיות וכשאני יוצאת בשבת אני לא יוצאת לסניף אני הולכת עם החברים שלי ,שהם חילוניים,אני לא שומרת שבת אני ההפך מכם,אני יוצאת למסיבות ,משתמשת בפאלפון בשבת,רואה טלוויזיה,נוסעת ,אני מצטערת' אמרתי והשפלתי את ראשי.
לא יכולתי להסתכל להם בעיניים ידעתי שזה קשה להם .
היינו כמה דקות בשקט אף אחד לא הוציא מילה .
'איך זה קרה?מה לא עשינו נכון?' ניסתה אימא להבין איך חזרתי בשאלה.
'אני לא יודעת פשוט לא הרגשתי מחוברת לכל הדבר הזה' עניתי קצת יותר בטוחה.
'למה לא ניסית ללכת לשיעורים,לספר לנו,ללכת לרבנים?' שאלה אימא.
לא עניתי לא ידעתי מה להגיד.
'מה את רוצה לעשות?' שאלה אימא בניסיון לעזור.
'אני לא יודעת' עניתי ,הסתכלתי על אבא ,הוא עדיין לא אמר לי כלום.
'בבית הזה יהיו רק אנשים נורמלים שומרי מצוות' אמר אחרי ששתק.
'אבא אני לא חולת נפש אני נורמלית אני בסך הכול לא דתייה' אמרתי בניסיון להדגיש לו כמה שהוא פגע בי כשהוא אמר את המשפט הזה.
'אם לא תהיי דתייה אין לך זכות להישאר בבית הזה' אמר אבא את המשפט שממנו פחדתי כל כך .
'אוקיי אז אני אלך' אמרתי בקול חנוק כי הדמעות איימו לצאת.
'תלכי' אמר וקם מהספה.
'רגע יצחק אולי יש עוד פתרונות' אמרה אימא בקול חנוק גם היא.
'אין שום פתרון מי שלא דתי לא ישאר בבית הזה' צעק על אימא שלי.
אימא שלי לא אמרה דבר ,הסתכלתי עליה במשך כמה שניות וקמתי מהספה.
נכנסתי לחדר שלי מחזיקה את הדמעות,לקחתי תיק והכנסתי לתוכו את הבגדים שהיו על המיטה.
אחרי כמה דקות יצאתי לסלון ,אבא לא היה בסלון רק אימא עמדה שם.
פתחתי את דלת הבית 'טוהר את חייבת להאמין לי שלא האמנתי שזה יגיע למצב כזה' אמרה בקול נואש.
'אני מאמינה' אמרתי לה.
'רגע לאן תלכי?' אמרה ודמעה זלגה מעינייה.
'לחברים שלי' אמרתי ויצאתי מהבית.