קוראים לו סכנה.. פרק 5 :)

אני הולכת לרוצח ובית אסירים לשעבר. וואו, זה יהיה דבר יפה לומר לילדים שלי כשאגדל.

נאנחתי, זזה בעצבנות במושב. הייתי משקרת אם הייתי אומרת שהעצבים לא עולים עלי. אני גם הייתי משקרת אם הייתי אומרת שלא נהייתי נבוכה כשהתחת שלי התחכך במושב העור והשמיעה קול של נפיחה. סכנה צחקק, "לא מצליחה לשבת בנוח?" גיחך, מביט בי במהירות לפני שחזר לבהות בכביש שלפניו. הרגשתי את חום הלחיים שלי עולה. " לא, פשוט… קיבלתי סחרחורת מהמכונית" שיקרתי מושכת בכתפי.

הוא הניד בראשו, "מה שתגידי, כוסית". גלגלתי עיניי, הבחור הזה באמת צריך עזרה.

"אל תגלגלי את העיניים שלך עלי כלבה!, תזכרי" הוא תפס את הסנטר שלי בתקיפות, מפנה את פני אליו "את באוטו שלי". נרתעתי ממגעו, כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן. " יופי" הוא דחף אותי מחזיר את ידו להגה. נשכתי את השפה התחתונה שלי, מכריחה את עצמי לא לומר דבר שאתחרט עליו. במקום זאת, הפנתי את מבטי החוצה מהחלון, לא רוצה שום דבר חוץ מלשכב בתמימות על המיטה לי. בריאה ושלמה איפה שהייתי צריכה להיות מלכתחילה.

סוף סוף הגענו, למה שכנראה הבית שלו. הוא החנה את המכונית בשטח המוסך מחפש מקום. לא יכולתי לעצור את עצמי… הפה שלי נפער בתדהמה כשהבית נראה לי בעין, אני חייבת לומר, שהתרשמתי. זה נראה די טוב.

מחכה בסבלנות מה יקרה מכאן בזמן כשנשענתי לאחור ועד כמה עצובים החיים שלי יכולים להיות.

אני לא יכולה לומר ממש שאני מאוכזבת, אני מתכוונת בזה, שראיתי את זה מגיע. אני פשוט אף פעם לא חשבתי שזה יקרה ככה. מתוך כל הדברים שהייתי יכולה להיות עדה להם הלילה– חלקם משתכרים ומקיאים את החרא מעצמם, נערה שהתפשטה (זה קרה אל תשפטו אותי), זוג מתמזמז- אבל לא. ראיתי מישהו נרצח. ככל שאני חושבת על זה, כך אני יותר חושבת שהחיים שלי מתחילים להיות תחת איזה אופרת סבון גדולה.

הייתי ילדה שקטה, עשיתי שיעורים, הקשבתי להורים, וידאתי שיהיו לי ציונים טובים, טיפלתי בעצמי. לא יצאתי יותר מידי מכלל שליטה כשיצאתי מהבית. סך- הכל הייתי אדם טוב. הייתי ביישנית, מוזרה, פה גדול לפעמים…

עשיתי דברים טובים. מעולם לא עשיתי אפילו דבר 'רע' אחד…

עד הלילה, כשהתגנבתי החוצה וזאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משו 'אקסטרים' כדי להיכנס לכאלה צרות.

עכשיו, הנה אני, במכונית של איזה רוצח שלקח אותי למקום שלו.

נאנחתי.

הוא גיחך מה שגרם לי לצחוק חזק יותר, "לא כזה מצחיק" ציינתי בעט קפיצה מהראנג רובר (האוטו) השחור שלו.

"זה כן בשבילי" הוא משך בכתפיו לפני שטרק את דלת המכונית ועושה את דרכו מולי. גלגלתי את עייני בסתר, מאחוריו נמצאת תביעה, הדבר האחרון שאני צריכה זה ללכת לאיבוד. אלוהים יודע מה יכול לקרות לי.

חטופה על ידי רוצח זה מספיק כדי למנוע ממני לעשות דבר טיפשי אחר.

הוא חיטט בכיסי הג'ינס שלו כדי למצוא את המפתחות למקום. נשכתי את שפתי, סקרנית לדעת מה עומד לקרות לי. הוא אמר שאני לא הולכת למות אבל מי יודע אם הוא אומר לי את האמת? אני כן ראיתי אותו הורג מישהו מה שאומר שהייתי עדה לרצח. לא שהייתי אומרת משהו בכל מקרה אבל מי יודע אם הם יודעים או סומכים עלי שאני לא ילשין?.

"את נכנסת או שאני צריך לגרור אותך לשם בעצמי?"

"האא?" יצאתי ממחשבותיי, מרימה את ראשי ובוהה בו בעיניים גדולות וסקרניות.

הוא הניד בראשו. לקח את היד שלי ומשך אותי החוצה לפני שטרק את הדלת מאחורינו. הוא הפנה את ראשו להביט בי. "בואי אחריי" הניד בראשו לכיוון המדרגות. הנהנתי להסכמה. עולה במדרגות, נשכתי טיפה את שפתיי, שומרת את העיניים לעצמי כשראשי מורכן. נזהרת שלא למשוך את תשומת הלב של כל אחד אחר שיכול להיות כאן בשעה מאוחרת כזאת.

מה השעה בכלל?

"מה השעה?" פלטתי בפתאומיות, משהו שתמיד יכול לקרות אצלי במצבים כאלה. תמיד יוצא שאני פולטת את המחשבות שלי בדרך כזאת או אחרת. "רבע לשתיים, למה?" הוא נכנס לחדר שאני מניחה שהיה שלו. אני אהיה כל כך מתה כשאגיע הביתה. זתומרת שאני אמות, כשאני אחזור הביתה הלילה. "שום סיבה" עניתי נאנחת. הוא משך בכתפיו, נכנסנו לתוך חדר כשהדלת נסגרת מאחורינו. באותו הזמן הסתכלתי מסביב, זה היה ענק, הייתה לו מיטה גדולה מהרגיל באמצע עם סדינים בצבע בורדו, ושמיכה שמעוצבת בתחרה שחורה. הקירות היו כהים, כמעט דובדבן- חום. ממש נדהמתי. "אהבת?" הוא גיחך, קימור הגבה שלו. נשכתי את פנים הלחי שלי לפני שהנהנתי, "זה כמו… פי שלוש מהחדר שלי!" הוא צחקק "ובכן, אל תתרגלי אליו יותר מידי, את אמורה לצאת בקרוב. אני רק צריך לסדר כמה דברים ואז תוכלי ללכת" הנהנתי, עדיין בקטע של החדר הזה.

פתאום דלת חדרו נפתחת וחושפת ילדה עדינה, בערך בגודלי, שעירה שחור שנפל כתלתלים חושניים על כתפה ועיניים כחולות כצבע האוקיאנוס. הייתי קפואה בהלם, היא הייתה מושלמת.

כאשר עיניה שמו לב לנוכחותי, הפנים שלה התעוותו באימה וגועל. נרתעתי.

"מה היא עושה פה?" היא הוציאה משפט מפיה, קולה נוטף רעל, עיניה בערו לתוך שלי. ניסיתי לא להסתכל עליה אבל היה בה משהו שמנע ממני להסיט את מבטי. סכנה הסתובב, "אל תתחילי" הוא צעק שולח צמרמורת לעמוד השדרה שלי.

לעג, היא העיפה שיערה מאחורי כתפה, מושכת את מבטה ממני אליו לפני שחוזרת להסתכל עלי וגלגלה את עיניה. נותנת לי מבט נגעל אחד אחרון. הסתובבה עם נעלי העקב הגבוהות שלה, יוצאת מחוץ לחדר. בלעתי רוקי, "על מה כל זה היה?" הצלחתי לצייץ בצורת שאלה.

עיניו לא עזבו את הדלת בה היא (מי שהיא לא תהיה) יצאה ממנה. "אל תדאגי בקשר לזה". הוא נהם מתחת לאפו, דוחף אותי אחורה ויוצא מעבר לאותה הדלת כך שגם הוא, משאיר אותי לבד להבין מה קרה עכשיו ואם יש לי כל קשר בזה.

ממה שלמדתי בעבר: בדרך כלל כשאנשים אומרים 'אל תדאג', אתה הכי צריך לדאוג.

.