קיץ בלתי נשכח- פרק 12

-בוקר-
קמתי בבוקר כמו כל בוקר מאז שאדם הופיע, עייפה ועמוסת מחשבות. התלבשתי ונזכרתי שמחר זה היום האחרון לשנת הלימודים וזה גם הזמן שאדם נתן לי להאמין כשפגשתי אותו.. הוא אמר שהוא ייקח אותי לעולם שלו עוד חמישה ימים שזה מחר.. אבל רק אתמול אני האמנתי שאני מאומצת, איך אני מסוגלת ביום להאמין שכל זה אמיתי ושזה לא חלום ארוך במיוחד? הלכתי לאכול ארוחת בוקר וההורים שלי כבר ישבו בסלון עם הקפה שלהם. "מחר זה היום האחרון ללימודים, את לא מתרגשת? " אמא שלי אמרה "לא כל כך.. אני בקושי מעקלת את מה שקורה סביבי ומחר אני כבר צריכה ללכת לעולם הזה שאדם אמר שהוא בא ממנו.. " אמרתי ושמעו ובקול שלי שאני מאוד מבולבלת "אני חושב שזה דווקא טוב שאת תלכי לשם, ככה תוכלי לראות את העובדות על השטח.. שיש באמת מקום כזה, שיש באמת אנשים כאלה, שאת באמת מישהי מיוחדת עם כוחות מיוחדים.. ככה תדעי שהוא לא משקר לך.. " אבא שלי אמר ולגם מן הקפה שלו "מחר זה באמת יהיה רגע מכריע בחיים שלך, המעבר הזה בין שתי מציאויות שאת השנייה הכרתי לפני שלושה ימים בערך.. בגלל זה היום אני חושבת שתהיה לבד ותתני לעצמך מנוחה מכל הבלגן שיש מסביבך ותחשבי קצת ולאט לאט תראי שאת נרגעת והכל מסתדר לך בראש" אמא שלי אמרה בחיוך ובתבונה "אתם בטח צודקים.. יכול להיות שאני סתם דרמטית מכל הלחץ הזה שיש מסביב.. אני אקח את היום הזה לחשוב על כל מה שקורה מסביבי ולסדר את זה בראש שלי.. טוב אני אלך לבית ספר עכשיו לפני שאני אאחר" אמרתי וסיימתי את האוכל. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית בדרך לבית ספר שלחתי הודעה לאדם 'זה לא משהו נגדך אבל היום אני פשוט רוצה שקט לעצמי לפני שאני באה איתך לעולם הזה שלך/שלנו.. אתה מבין אותי נכון? ' הרגשתי שקצת כואב לי עליו כי הוא רק רוצה בטובתי ואז הוא שלח לי הודעה חזרה 'ברור שאני מבין אותך, ציפיתי שתרשמי לי את ההודעה הזאת היום. אני גם ככה צריך לעשות כמה דברים לפני שאני לוקח אותך לעולם שלי/שלנו אז תיקחי לעצמך יום חופש ' קראתי את ההודעה ונרגעתי ואז הגעתי לבית ספר. היום עבר דווקא מהר מאוד. הרגשתי נינוחה ורגועה פתאום, כאילו אין לי דאגות בחיים. אחרי הבית ספר החלטתי ללכת לסיבוב והלכתי למקום היחיד שמרגיע אותי, הים. אתם יכולים לשים את השיר הזה ברקע:

ישבתי על המזח וראיתי איך הגלים מתקרבים אלי באיטיות ואז מתנפצים במכה אחת, כאילו הם לא ידעו שזה יהיה כזה כואב.. הזדהיתי איתם. הרגשתי כמו גל קטן ורגוע שחי את החיים שלו בשקט ואז ביום בהיר אחד מופיע מזח גדול ומנפץ אותי לרסיסים וכל מה שנשאר ממני הוא לא יותר מקצף.. הייתי שמחה דווקא להאמין שיש עולם מעבר למציאות המשעממת שאני חייה בה עכשיו.. לברוח מהכל ולהיות מישהו חדש, מישהו שהוא בדיוק ההפך ממה שאתה עכשיו.. נשמע די נחמד.. בדרך כלל כשאני פה בים ויושבת על המזח, אני פשוט רוצה לקפוץ ולגמור עם החיים שלי אבל אני מפחדת מדי להרוג את עצמי. עכשיו יש לי הזדמנות לגמור עם החיים שלי מבלי שזה יכלול מוות ואני מהססת.. תמיד הייתי פחדנית. פחדתי לעלות למתקנים מפחידים בכל מיני הזדמנויות שהיו לי בחיים, פחדתי להגיד לאנשים מה שאני באמת חושבת עליהם, פחדתי להראות לאנשים מה שאני באמת מרגישה אליהם, פשוט פחדתי מעצמי אפשר להגיד. והפעם, הפעם יש לי הזדמנות לעשות משהו שישנה אותי מקצה לקצה ואפילו רוב הסיכויים יגרום לי להפסיק לפחד מכל שטות. להיות הגיבורה שתציל את כולם מידי הרשע, זה כמו סיפור קומיקס מושלם שמתגשם במציאות. אז למה אני לעזאזל חושבת? למה זה כל כך מבלבל אותי? גם אם זה לא נכון והכל שקר, מה כבר יש לי להפסיד? אני אחזור לאותה המציאות שעזבתי. אם זה באמת נכון, אם כל זה נכון, אני באמת יכולה להיות מישהו. לא להיות הילדה הבלתי הנראית שיושבת בצד הכיתה אלא להיות גיבורה עם כוחות מיוחדים שכולם אוהבים. גם אם זה נראה לי שטויות וזיבולי שכל אני חייבת להאמין, לפחות רק כדי לראות אם זה נכון. השעה הייתה כבר עשרה לחמש בצהריים והייתי כבר די רעבה אז חזרתי הביתה. אמא שלי מזגה את ארוחת הצהריים בצלחת ואני התחלתי לאכול "נו, נרגעת קצת? " אמא שלי שאלה בזמן שהיא מסתכלת עלי אוכלת "כן, הבנתי שאני צריכה קצת אמונה בחיים שלי" חייכתי חצי חיוך "מעולה, אני ממש גאה בך על זה. ועכשיו לנושא לא פחות מעניין.. תגידי יש מצב שאת דלוקה על אדם? " היא חייכה חיוך תחמני ואני טיפה הובכתי כי אחרי הכל זאת עדיין אמא שלי "אמא. לא. ממש לא. כאילו אני אפילו לא טובעת בעיניים הכחולות אפורות שלו ו.. ואני אפילו לא מסתכלת על השפתיים המשורטטות שלו.. שנראו כאילו מסרט.. אוף כן… מאז שראיתי אותו בסמטה אני נדלקתי עליו וזה מחרפן אותי כי הוא יודע את זה והוא מנצל את זה! אוף מה אני יכולה לעשות…? " גמרתי לאכול הזזתי את הצלחת ושמתי את הראש על השולחן "אל תדאגי, איך שזה נראה מהצד זה לא חד צדדי.. " היא עדיין חייכה "מה זאת אומרת? " אמרתי והרמתי את ראשי מהשולחן "זאת אומרת שיש לי הרגשה טובה שהוא גם נדלק עליך, אולי אפילו יותר מזה.. " היא אמרה "זה אותו המבט שהיה לאבא שלך כשפגשתי אותו בפעם הראשונה.. " היא חייכה כאילו היא נזכרת בזה שוב "באמת? את לא סתם עובדת עלי? " אמרתי מעט מחייכת וטיפה שמחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה "למה שאני אעשה את זה? בענייני אהבה לא צוחקים.. " היא קרצה לי "אבל זה לא מפריע לכם הפער גילים שיש בנינו? כאילו הוא בן 22 אני לא חושבת שזה בכלל חוקי.. " אמרתי "זה לא משנה בני כמה אתם, זה משנה אם אתם באמת מרגישים אחד כלפי השנייה משהו.. כשאני ואבא שלך התאהבנו ההורים שלנו מאוד כעסו ולאחר כמה זמן גם גירשו אותנו מהבית, אחרי הכל הייתי רק בת 16 והוא היה בן 20.. אבל מה שהרגשנו אף אחד מהם לא היה יכול להרגיש, האהבה שהייתה בנינו הייתה טהורה ומיוחדת והכי חשוב היא הייתה שלנו ואף אחד לא היה יכול לקחת לנו אותה. אם באמת קיים בינך לבין אדם ניצוץ האהבה אז למה לתת לו להיכבות? " היא אמרה בחיוך ובדאגה ותבונה כאילו היא באמת מרגישה את מה שאני עוברת.. אבל למרות השיחה המעודדת הזאת עדיין הרגשתי שמשהו ישתבש בינו לבין אדם ואני אפגע.. כמו תמיד, פחדתי לקחת את הסיכון. טוב לאט, קודם נעשה את המעבר ואחר כך צעד אחר צעד נראה איפה אני ואדם נמצאים..