קיץ בלתי נשכח- פרק 17

"מה קרה?" הוא שאל "במילה אחת-אהבה.. " אמרתי ונשמעתי מיואשת ושדי מיציתי את כל האהבה הזאת למרות שבקושי טעמתי ממנה.. "אהבה.. העולם סובב סביב המילה הזאת.. אהבה משחקת לך בחיים, היא יכולה להיות חלום שמתגשם ולפעמים סיוט שחודר למציאות.. אם קיימת אהבה בין שני אנשים עליהם לטפח אותה ולגדל אותה שלא תכבה.. " הוא אמר בחוכמה ובתבונה "ואם אני רוצה שהיא תכבה? ואם אני לא רוצה לאהוב?" אמרתי והסתכלתי בעיניו נואשת לעזרה "למה? הוא לא אוהב אותך חזרה?" הוא שאל "לא הוא אוהב.. זאת הבעיה.. אני לא רוצה אהבה בחיים שלי, אני לא רוצה להתאהב ואז להיפגע ולכעוס על עצמי למה אני עושה דברים כאלה.. בכלל הוא בן 22 ואני בת 17, אני עדיין לא יודעת מה זאת אהבה ואני קופצת ישר למים העמוקים.. " אמרתי באותו הייאוש הרגיל "אם הוא אוהב אותך למה שתפגעי? וגם אם אי פעם תפגעי לפחות תזכי לתקופה, קצרה או ארוכה, שהיא תהיה התקופה הכי טובה בחיים שלך.. לפחות ידעת שהפקת את המקסימום ממה שיש בניכם.. אני יודע על מה אני מדבר, גם אני התאהבתי. וגם אני כמוך פחדתי להיפגע.. ולמרות שגם היא אהבה אותי לא היה לי את האומץ לעשות את הצעד. וכמו כל אהבה, גם היא נכבתה. ואני מצטער כל יום על התקופה שפחדתי והשתתקתי. תנצלי את האהבה עד הטיפה האחרונה, גם אם את מפחדת אל תתני לזה לשלוט בך.. " הוא אמר. אני מרגישה איתו ממש פתוחה, להגיד את כל מה שאני רוצה, כי הוא אמור להיות מהטובים אז אני יכולה לסמוך עליו. אני רוצה להקשיב בעצתו אבל אני עדיין חושבת שזה לא מקום בטוח ליפול בו.. "תודה, אני אחשוב על זה עוד פעם אני מבטיחה.. " חייכתי חצי חיוך "טוב מה אנחנו מתנהגים כמו שני ממורמרים? צאי תראי את העיר, למה את מחכה? " הוא חייך ואני קמתי ממקומי וגם הוא. הוא חיבק אותי חיבוק דואג כמו שהורים נותנים לילדים שלהם. "תודה, באמת סידרת לי כמה דברים בראש" אמרתי אחרי החיבוק ונפרדתי ממנו לשלום. ירדתי חזרה במעלית ויצאתי מהבניין ואז ראיתי את אדם. "אז הולכים לראות את אחותך עכשיו? " שאלתי עם חצי חיוך. החלטתי שאני שוכחת מזה, ואם אני באמת לא יצליח זה אומר שאני צריכה ללכת עם זה עד הסוף. עד אז אנחנו ידידים כמו שהיינו "את בטוחה שאת רוצה לבוא איתי? " הוא שאל "ברור, אני פה בשבילך, כמו שאתה היית בשבילי" אמרתי ברכות "אוקי.. אז שאלתי כבר פה למטה איפה היא נמצאת ואמרו לי איפה היא גרה.. אוף אני כבר לא יודע מה לעשות… " הוא אמר טיפה מפוחד ומבולבל "על מה אתה מדבר? חיכית לרגע הזה מאז שהגעת לעולם שלי, עכשיו אתה נזכר להתחרט? טוב גם אם אתה מתחרט זה מאוחר מדי כי אני הולכת לגרור אותך אליה אם אתה לא תעשה את זה בעצמך.. " אמרתי עם חצי חיוך והוא גם הסתכל עלי וחייך "תודה" הוא עדיין חייך את חיוכו הכובש שלא יכולתי להסיט את עיני ממנו "מה אתה חושב שאני עושה את זה בשבילך? אני פשוט רוצה לפגוש אותה.. להתרחק ממך קצת.. " צחקתי והוא קם ממקומו ואנחנו התחלנו ללכת לכיוון ביתה. אין לי מושג מה החוקים פה אבל אדם סיפר לי שהיא גרה לבד למרות שבעולם שלי זה לא היה יכול לקרות כי היא עדיין לא חוקית אבל שוב אני כבר לא מופתעת.. המשכנו בדרכנו עד שגענו לבית של אנה המפורסמת. הביתה היה נראה רגיל למדי. הוא לא היה קטן, אבל גם לא גדול. הוא היה צבוע בצבע אפור ובעל חלונות דלת שחורים. אני מודה שהבית נראה די מדכא אבל דווקא אהבתי את העיצוב.. "אתה מוכן? זה קורה.. " חייכתי והסתכלתי עליו בהתרגשות והוא דפק על הדלת שלוש פעמים. ממש התרגשתי בשבילו, אני אפילו לא יודעת למה, הרי עדיין לא פגשתי את אנה.. עד עכשיו. הדלת הגדולה השחורה עם עיטורי הכסף נפתחה ומולי התגלתה נערה יפיפייה בעלת שיער חום די בהיר ועיניים ירוקות. היו יכולים לדעת שהיא ואדם אחים, הם היו די דומים. אנה הסתכלה עלי ואחר כך על אדם ואחרי כמה שניות של עיקול היא קלטה מול מי היא עומדת ומיד סגרה את דלת ביתה אבל איכשהו אדם ידע שזה יקרה והוא שם את רגלו בין הדלת לבין כניסת הבית כך שהיא לא יכולה לסגור את הדלת "אנה? " אדם שאל די מפוחד "אדם? " אנה ענתה בכעס משולב עם עצב והתרגשות "אנה, את זוכרת אותי? "הוא אמר מתרגש אך עם זאת גם קצת מפחד "אני זוכרת טוב מאוד אדם. אני זוכרת טוב מאוד את הבוקר שבו אני קמה ומגלה שנעלמת. 12 שנים אני לא שמעתי ממך, 12 שנים. אתה מבין מזה 12 שנים? ועכשיו כמו שהלכת ככה אתה מופיע.. חושב שאני ירוץ לזרועותיו כמו שהיינו ילדים.. אז תבין, אני לא אותה ילדה שנטשת. התבגרתי, בלעדייך.. " היא אמרה ואת חלק מהדברים אף צעקה כשאני רואה את עיניה נוצצות מהדמעות שעומדות לפרוץ כמו מפל בכל רגע אנה ניסתה עוד פעם לסגור את הדלת אבל אדם לא נתן לה "חכי רגע אנה