קיץ בלתי נשכח- פרק 31

-בוקר-
קמתי בבוקר בעוד שאדם ישן על הספה. איזה מלאך הוא כשהוא ישן. הלכתי להתארגן והכנתי לשנינו ארוחת בוקר ואז הוא קם "בוקר טוב בדיוק הארוחה מוכנה" אמרתי בחיוך בעוד שהוא משפשף את עיניו בדרכו לשירותים. אחרי שהוא צחצח שיניים ושטף פנים גם הוא התיישבנו ואכלנו ארוחת בוקר ואז החלטנו לצאת למרכז של העיר להסתובב במקום להיתקע בבית. הלכנו למרכז העיר, ראינו סרט מצחיק ושיחקנו באולינג. אחר כך הלכנו לעוד כמה חנויות ואז ישבנו במסעדה ואכלנו ארוחת צהריים. "אני הולכת רגע לשירותים" אמרתי לאדם באמצע הארוחה והלכתי לשירותים של המסעדה. אחר כמה דקות חזרתי והתיישבתי חזרה במקום שלי. אדם נראה משונה ביותר.. אני לא יודעת מה עובר עליך ביומיים האחרונים אבל הבנתי מאתמול שאני לא צריכה להתערב… אכלתי טיפה מן הארוחה שלי וגמרתי אותה ולאחר מכן שתיתי מהמים שלי. רגע… אני לא זוכרת שהזמנתי מים… אחרי שהזמנו חשבון ושילמנו עם הטופס של תושבי העיר אז חזרנו הביתה ואני הרגשתי טיפה סחרחורת. אדם ישב בסלון ואני הלכתי לשתות מים כי לא הרגשתי כל כך טוב "רון את בסדר?" אדם שאל והיה משהו מוזר בקולו, כאילו הוא יודע משהו שקשור לשאלה שלו… "כן.." עניתי חוששת אבל אז הרגשתי טיפה יותר טוב וחזרתי לסלון. ישבתי על אדם ונישקתי אותו אבל הוא התרחק ממני "למה אתה מתרחק? מה זה לא כיף לך?" אמרתי ונישקתי את צווארו באיטיות כמו שהוא אוהב והיה לו קשה להתנגד. אחר כך עליתי לפה שלו והמשכנו להתנשק נשיקות קטנות וחמודות. אני פשוט אוהבת אותו כל כך. אוי יש לי להקיא. רצתי לשירותים והקאתי ולאחר מכן עוד פעם שתיתי מים להעביר את הטעם. משהו לא היה בסדר במים האלה.. חשבתי לעצמי ואז התרסקתי על רצפת ביתי והתעלפתי… לאחר כמה שעות התעוררתי במקום שלא הכרתי. הוא היה שחור ואפל. הראייה שלי התחילה להתבהר ואז ראיתי שאני כנראה במאורה של אורקל. ניסיתי להשתחרר אבל מישהו קשר אותי ממש חזק. הסתכלתי סביב ומצד ימין שלי, ליד דלת הכניסה, ראיתי את אדם מסתכל עלי עם מבט מושפל. רגע… לא! לא הגיוני.. לא, זה לא נכון! הוא… הוא עבד איתו.. רק הסתכלתי עליו והדמעות החלו לרדת.. כל הזמן הזה.. כל הזמן הזה הוא שיחק בי… גרם לי להתאהב בו. והכל היה שקר. כל נשיקה, כל חיבוק, כל פעם שצחקנו.. הכל היה פשוט שקר אחד גדול! מההתחלה! מההתחלה אני ידעתי שזה לא יגמר טוב! איזה טיפשה את רון! איך יכולת להאמין לזה?! אורקל נכנס לבוש בגדים שחורים ואדומים מחייך ומאושר מעצמו "סוף כל סוף אנחנו נפגשים" הוא חייך חיוך מרושע ואני לא יכולתי להוציא את זה שאדם עבד עם אורקל מהראש שלי "כל כך הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה. להרוג במו ידי את המושיעה האחרונה. וסוף כל סוף יש לי את הכבוד" הוא אמר "אה אני בטוח שכבר הספקת לפגוש את העוזר שלי אדם. הבנתי שהוא הנעים את זמנך בחודש שעבר אה?" הוא היה בעננים הוא המשיך לדבר ולדבר ואני רק התעצבנתי יותר. רגע, כעס! זה מה שצריך כדי להפעיל את הכוחות, זה מציון רון! רתחתי מזעם ואז התפוצצתי וניסיתי להשתחרר מהחבלים שקשרו אותי אבל משום מה לא הצלחתי "ככה את מתייחסת אלי רון? באמת חשבתי שיש בנינו תרבות שיחה" אורקל חייך "בכל מקרה את מוזמנת לנסות לברוח, החבלים קשורים כל כך חזק שאת בחיים לא תצליחי להתיר אותם" הוא צחק והמשיך את דבריו "את בטח כבר יודעת את הצד של אחי בסיפור אני מנחש אבל זה לא יהיה הוגן אם אני לא אספר לך את הצד שלי לפני שאנחנו מתחילים עם מה שרצינו לסיים לפני הרבה שנים.." הוא התהלך במאורתו "טוב אז כן הרגתי את אבא שלי, אבל כי ידעתי שאני לא הולך לקחת את המלוכה. בואי נגיד את זה ככה, סול תמיד ידע להתחנף לכולם. הוא היה האח הטוב יותר, בהכל. מאז שאנחנו היינו ילדים אהבו אותו יותר אז בשלב מסוים כבר הפסקתי לנסות להצטיין. ואז אהבו אותו יותר! תמיד המורים, החברים, החברות, אפילו המשפחה השוותה אותי לסול ותהתה למה אני לא יכול להיות כמותו. את בטח לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה זה מעצבן כי את ילדה יחידה אבל אני יכול להבטיח לך, זה מעצבן" הוא אמר ואני כבר התחלתי לא להקשיב לו.. אני אפילו לא רוצה להקשיב לצד של המגעיל הזה בסיפור. "…ואז אבא שלי החליט להעביר את המלוכה… טוב אני כבר רואה שאת לא מרוכזת אז לא משנה.. נמשיך מאיפה שעצרנו מקודם" אורקל אמר "אני הולך להרוג אותך אחת לתמיד!" אורקל אמר "להרוג?! אמרת לי שרק תשאב ממנה את הכוחות!" אדם כעס והתקדם במהירות אל אורקל "שומרים!" אורקל קרא והשמורים סחבו את אדם בכוח מהחדר "טוב עכשיו גם לא יפריעו לנו.. מצוין" אורקל המשיך והלך לבחור סכינים מקיר הראווה של כלי הנשק שלו.. פחדתי… לחשוב רון לחשוב! תנסי לחשוב, מה את יכולה לעשות עכשיו? 'לילי? לילי את שומעת אותי?' קרא קול רך בראשי, הוא היה לי טיפה מוכר. אבל.. מי יכול לקרוא לי לילי? 'כן אני שומעת' אמר הקול שבלב שלי לקול המוזר הזה שבראש שלי 'זאת אני, אמא, וגם אבא פה. אנחנו שומרים עליך מלמעלה, אנחנו וכל שאר המושיעים. את יכולה לעשות את זה לילי, אנחנו מאמינים בך. תנסי להתרכז חזק חזק. אנחנו מנסים כמה שיותר לאגור את כל הכוחות שלנו ולשלוח אותם אליך' היא אמרה בקול רך ועדין 'רגע, איזה אמא? האמא האמתית שלי?' אמרתי נרגשת 'כן לילי מתוקה שלי. אני ואבא גאים בך כל כך ילדה שלנו ואנחנו תמיד פה למעלה איתך. עכשיו תראי לאורקל מאיפה משתין הדג' היא צחקה ואני התמלאתי אנרגיות. אימא, האימא האמתית שלי. התרכזתי, נתתי את כל מה שיש לי והרגשתי לפתע כאילו מישהו דוחף אותי מאחורה. הם באמת עוזרים לי.. עצמתי את עיני חזק והתכווצתי ואז פתחתי את גופי חזק וגרמתי לפיצוץ ענק והשתחררתי מהחבלים החזקים. אורקל נבהל "שומרים!" הוא אמר והשומרים הגדולים שלו באו לעברי וכיוונו עלי את ידם אך אני העפתי את השומרים אחד אחרי השני. היה בי כל כך הרבה כוח הרגשתי כאילו אני חסרת מעצורים! כל השומרים היו מעולפים על רצפת המאורה ואני עדיין הייתי בשוק כי לא הבנתי איך עשיתי את זה אבל אהבתי את זה. "טוב אז נשארנו רק אנחנו" אורקל אמר ואז הוא התעופף אל מחוץ למאורה ואני עפתי אחריו במהירות. הייתי עצבנית. הוא כיוון אלי את היד שלו במהירות אבל אני חסמתי אותו וכיוונתי אליו גם את ידי. הוא כיוון חזק יותר וכך גם אני, לא וויתרתי. לא לאורקל, ובמיוחד לא לעצמי. הוא הגביר יותר את העוצמה ואני הרגשתי שאני עוד שנייה נשברת "מה קרה רוני? את מתחילה להיחלש?" הוא צחק צחוק מרושע ומבחיל. אני הרגשתי כאילו שאני עומדת להתפוצץ. היד שלי התחילה לרדת מרוב שלא היה לי כוח להילחם