קיץ בלתי נשכח- פרק 32

היד שלי התחילה לרדת מרוב שלא היה לי כוח להילחם אבל אז הרגשתי שמישהו מעלה לי אותה. הסתכלתי אחורה וראיתי מישהו, הוא היה דומה לי אז ניחשתי שהוא אבא שלי. הוא חייך אלי ואני אליו. חזרתי להסתכל על אורקל ואז ראיתי סביב את כל המושיעים מכוונים אליו את ידיהם, הם באמת עוזרים לי. הרגשתי שאני מתמלאת חזרה וכיוונתי אליו את ידי בכל הכוח. והוא החל להיחלש במהירות ולאחר כמה דקות הוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה. "אני אנקום בכולכם, בעולם הבא.." הוא אמר את מילותיו האחרונות ואז אדם בעט בו חזק והוא מת. אתם מוזמנים לשים את השיר הבא:

אדם הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו. הוא חייך חיוך קטן אך אני התמלאתי דמעות. הסתובבתי ורצתי משם וראשו של אדם הורכן. לקחתי את הקונטרול שלי וחזרתי למקום היחיד שאני יכולה להיות בו עכשיו, הבית שלי. פתחתי את השער אבל אז שמעתי צעקה "רגע!" שמעתי קול מוכר הסתובבתי וזאת הייתה אנה "לאיפה את הולכת גיבורה?" היא חייכה אך אני כעסתי ובעיקר הייתי פגועה "ואני חשבתי שבאמת נוכל להיות חברות.." אמרתי והסתובבתי "מה? על מה את מדברת רון?" היא נראתה כאילו היא לא הבינה, אבל אני לא הבנתי יותר.. "על מה אני מדברת?!" הסתובבתי חזרה בכעס "אני מדברת על זה שכל הזמן ידעת שהוא עובד איתו ובכל זאת את התנהגת כאילו את לא יודעת כלום! איך יכולת אנה?! אני סיפרתי לך הכל! מהיום השני בערך שהכרנו אני סיפרתי לך סודות על עצמי! אין פעם שלא הייתי לצדך! אז למה בכל זאת את בחרת להיות כזאת רעה אלי?! אני אפילו לא יכולה להסתכל עליך… לא עליך ובמיוחד לא על אח שלך…" אמרתי בכעס ובאכזבה והדמעות התחילו לרדת "אני באמת לא מבינה רון, את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל עשיתי?" היא אמרה כאילו היא באמת לא יודעת "לפחות אל תשקרי אנה, טוב את יודעת מה? אפילו אין לי כוח לדבר איתך.. תמסרי לאח שלך שלא יבוא לחפש אותי" אמרתי ונכנסתי אל תוך השער אל תוך העולם שלי. הגעתי לפתח דלת ביתי כשאני אדומה בלחיים ובעיניים וכל הפנים שלי רטובות מדמעות שלא מפסיקות לרדת לא הספקתי לדפוק על הדלת וההורים שלי כבר פתחו אותה וחיבקו אותי ברגע שראו אותי ככה "מה קרה מתוקה שלנו?" הם אמרו ברוך אבל אני התנערתי מהם. לא יכולתי לסמוך אפילו לא עליהם.. "מה קרה?" אמא שלי נבהלה "אתם יודעים שהוא עבד איתו? כן או לא?" אמרתי "מי עבד עם מי? רון את מלחיצה אותנו!" אמא שלי הייתה יותר מודאגת ואז נרגעתי, הם באמת לא יודעים. חיבקתי אותם וכולנו נכנסו הביתה מהר. אמא שלי רצה להביא לי מים מהמטבח ואני התיישבתי על הספה בסלון. סיפרתי להם הכל לאחר שטיפה נרגעתי והם היו בשוק וחיבקו אותי "קודם כל את צריכה לדעת שלא היה לנו מושג על זה" אבא שלי אמר "דבר שני, לגבי אדם.. אני חושב שהוא באמת אהב אותך לפי מה שאת מספרת.. הוא לא היה שמח כשגילית, להפך.. הוא הבין שהוא פגע בך והוא התחרט.." אבא שלי המשיך את דבריו "אבל איך הוא היה יכול לשבת לידי, לנשק אותי ובכל זאת לדעת שהוא משקר לי.. שאני אפגע.. עכשיו הכל מתחבר לי.. שהוא לא רצה שאני אסמוך עליו, שהוא נרתע כשאמרתי שאני סומכת עליו.. הוא פתאום החל להבין שזה לא טוב שהוא משקר לי.." אמרתי כשאני ממשיכה למחות את הדמעות השורפות שזולגות על עיני "הוא לא אמר לך כי הוא אהב אותך. הוא ידע שאם את תגלי את תעזבי אותו" אמא שלי אמרה "הוא צדק. אני לא הולכת לסלוח לו בחיים.." אמרתי והלכתי לחדר שלי בכעס. החדר שלי, החדר האמתי שלי. שכל כך התגעגעתי אליו. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית ובכיתי. אין כמו הבית… הרגשתי פשוט כל כך מבולבלת.. שמחתי כי הבסתי את אורקל, התרגשתי כי ראיתי איך ההורים שלי נראים, הופתעתי לעוצמת הכוחות שלי, כעסתי על אנה ואדם, התאכזבתי מאדם ואנה, נשבר לי הלב בגלל אדם, הרגשתי סיפוק כי שימחתי את כל תושבי העיר ואת סול.. לא ידעתי כבר מה לעשות.. הרגשתי כל כך מתוסבכת. הכל מתרסק מתחת לרגליי ואין לי במה לתפוס כדי להציל את עצמי.. בור בלי תחתית, שאליו אני נופלת ברגע. מנסה להגיע בכל כוחי למעלה, אבל לא מצליחה… בסופו של דבר הצלחתי להירדם בערך בארבע לפנות בוקר..
וככה עבר לו שבוע, ועברו שבועיים ועברו שלושה… ואני לא יוצאת מהחדר. בקושי אוכלת, כמעט ולא שותה… לא עושה כלום, רק בוכה… ההורים שלי מנסים להוציא אותי ללא הצלחה.. הם מבינים אותי אבל הם יודעים שזה לא טוב לי.. רזיתי ממש ואני בקושי יכולה לעמוד על הרגליים. הלכתי לשירותים שליד החדר של ההורים שלי ואז לפני שפתחתי את הדלת התרסקתי על רצפה. לא יכולתי לקום. "רוני את רוצה לאכול משהו… אההההה!!!!!" אמא שלי התקדמה לכיוון החדר שלי ומצאה אותי שוכבת על הרצפה. אני כבר ראיתי מטושטש ואז התעלפתי… שמעתי קולות של אמבולנס וצרחות עמומים אבל לא הצלחתי לזהות של מי זה… ואז כבר לא שמעתי כלום.