קיץ בלתי נשכח- פרק 33

התעוררתי בבית חולים. הראייה שלי החלה להתבהר וראיתי את ההורים שלי שוכבים ליד המיטה עם עיניים מבריקות מדמעות "איפה אני….?" שאלתי בקול חלש "את בבית החולים" אחד הרופאים נכנס ואמר "את חולה באנורקסיה, רון" הוא אמר מודאג "אם היית באה לפה כמה דקות אחרי אני חושש שלא היינו מצליחים להציל אותך.." הוא אמר בעודו מדפדף בין הדפים של הבדיקות שלי. "טוב אני אשאיר אתכם לבד ברשותכם" הוא אמר ויצא מן החדר בעוד אני מנסה להבין מה הולך סביבי.. "רוני את בסדר?" אמא שלי חיבקה אותי "כן אני מרגישה טוב.." אמרתי בקול טיפה חלש "שלא תעזי להפסיק לאכול עוד פעם!" אבא שלי אמר בדאגה "מבטיחה" אמרתי עם חיוך קטן "טוב נלך להביא לך בגדים מהבית, הרופא אמר שאת תישארי פה שבוע וחצי תלוי בהספק שלך" אמא שלי אמרה ואני הנהנתי בראשי והם יצאו גם הם מן החדר. אני שכבתי על הצד של המיטה. הסתכלתי על השקית הזאת שמונחת על עמוד כלשהו שמחוברת לחוט והוא מחובר אלי.. אין לי מושג מה זה אב כנראה זה מכניס לי אוכל. הוא עשה לי את כל זה.. "אם אתה נמצא בסביבה, ואני יודעת שכן. תדע שזה הכל בגללך…" אמרתי. "למה אתה לא יכול ללכת כבר?" המשכתי לדבר בלי קול עונה "סליחה.. לא התכוונתי להפריע.. פשוט אני צריך להשגיח עליך… אני אלך אם זה מפריע" קול שאני לא מכירה אמר ואני ישר הסתובבתי וראיתי נער, הוא היה נראה בגילי. "אוי.. לא ידעתי שאתה פה.. אתה לא צריך ללכת, לא דיברתי אליך.." אמרתי והוא הסתובב והתקרב אלי מעט. הוא היה לבוש בחלוק רופא כך שניחשתי שהוא סטז'ר או משהו כזה. ראיתי שעל תג השם שלו רשום 'טום' "אז למי כן? סליחה שאני שואל פשוט אין פה אף אחד" הוא אמר "סיפור ארוך" אמרתי והוא הביא כיסא שהיה בחדר ליד המיטה שלי והתיישב כדי שאני אספר לו. אני התרוממתי טיפה והייתה בתנוחה של ישיבה ושכיבה יחדיו. "אתה תחשוב שאני משוגעת.." אמרתי "תנסי אותי" הוא חייך "אני לא אוהבת לדבר על זה במיוחד.. בשתי מילים, שיברון לב…" אמרתי כשאר אני מרכינה את ראשי מטה "בגלל זה את מרעיבה את עצמך..?" הוא שאל בשקט ואני הנהנתי "את באמת משוגעת" הוא אמר בלי בושה ואני הייתי טיפה מופתעת בגלל הכנות "משוגעת שנתת לגבר לשלוט לך על החיים" הוא המשיך "אתה לא תבין.." אמרתי "ואני כנראה לא יבין, אבל אני יכול להבין שיכולת למות אם היו מביאים אותך שנייה מאוחר יותר" הוא אמר "אני לא מכיר אותך אבל אני בכל זאת לא רוצה שתמותי ושלא תרעיבי את עצמך.. בכל זאת את במשמרת שלי וזה יפגע לי בקריירה" הוא חייך "איזה מן קריירה יש לילד בן 18?" אמרתי "17, ואני מקווה שתהיה לי קריירה פה בבית חולים הזה. בינתיים אני במד"א אבל בקרוב אני אהיה סטז'ר. ואני מקווה שברזומה שלי לא יהיה כתוב דיבר עם אחת המטופלות שלו ולאחר מכן היא מתה חס וחלילה" הוא חייך שוב. העיניים החומות שלו נצצו מעט "אל תדאג, אני לא עומדת להתאבד.. אבל בכל זאת, אתה לא חושב שזה יהיה מצחיק שאחרי שדיברת עם אחת מן המטופלות שלך היא מתה..?" אמרתי עם חיוך קטן "אני מודה שאם זה יקרה למישהו אחר אני רוב הסיכויים אצחק אבל אני לא רוצה להיות במקומו!" הוא אמר מלווה עם צחוק קטן. "אוקי, אז במקום מי אתה רוצה להיות?" שאלתי "במקום החבר לשעבר שלך" הוא אמר בשרמנטיות כזאת, לא חשבתי שהוא ישיר. הוא נראה די ביישן. העיניים החומות שלו נצצו והוא העביר את ידו בשיערו החום הבהיר. לא ידעתי כל כך מה לענות על זה.. "אני צוחק, את ידעת את זה נכון?" הוא אמר לאחר כמה שניות של שקט. "אה, ברור כן" אמרתי הבנתי שהוא לא מתכוון לזה באמת. או שהוא התחמק מרגע של מבוכה…? "רגע אז למה את פה הבנתי, אבל לא הבנתי עדיין למה דיברת לעצמך מקודם..?" טום אמר "הוא פה. אתה לא רואה אותו אבל הוא נמצא פה… בבקשה תגיד שאתה לא חושב שאני משוגעת!" התפללתי שהוא לא ישלח אותי לפסיכיאטר. "מה זאת אומרת נמצא פה?" הוא לא הבין "נמצא פה. כמו שאתה שמעת. זה מסובך אבל אני יודעת שהוא שומע אותי עכשיו.." ניסיתי להסביר מבלי לפלוט בטעות על הכוחות. ממה שאני יודעת בחוברות קומיקס צריך זהות סמויה ועד עכשיו החיים שלי היו כמו ספר קומיקס אז בשום פנים ואופן לא לפלוט משהו על כוח מיוחד. "כאילו בדמיון שלך?" הוא עדיין לא הבין "אני חושבת… אתה רואה אותו?" ניסיתי אולי לגרום לו להאמין שאני משוגעת, אופציה יותר עדיפה.. "לא.. איך הוא נראה?" טום התחיל להשתכנע "די גבוה שיער חום, עיניים ירוקות כחולות.. נו יש פה עוד מישהו חוץ מאתנו בקיצור?" אמרתי למרות שאני יודעת מה התשובה "לא, לא שאני יודע.." הוא אמר חצי משוכנע שאני משוגעת "אז זה כנראה הגעגועים שמתעתעים בי.." אמרתי והורדתי את הראש "היי, היי, היי" טום הרים את ראשי "את בסדר?" הוא אמר ברוך "כן, כן.." אמרתי כשאני משפשפת את עיני על מנת שלא אבכה "בטוח?" הוא שאל "אני כבר לא יודעת.." אמרתי "אל תדאגי, את תהיי בסדר" הוא אמר "כן אני בבית חולים, מן הסתם שאני אהיה בסדר" חייכתי חצי חיוך והוא צחקק "טוב אני צריך ללכת אבל אני עוד אראה אותך" הוא אמר ומיהר לצאת מהחדר עם חיוך ענקי על הפנים. העיניים שלו נצצו כל השיחה, יש מצב שזה אומר ש…? לא, אין מצב.. נכון? בכל מקרה אני אירדם ובטח אקום מחר כמו חדשה.. כמו שטום אמר, אני אהיה בסדר. אמרתי לעצמי ונרדמתי. קמתי בבוקר, כשההורים שלי רוכנים מעל מיטתי. הם חייכו חיוך שאני מודה שדי הלחיץ אותי.. אבל הם ההורים שלי, הם אמורים לעשות את זה. "בוקר טוב מתוקה שלנו!" אמא שלי חייכה "בוקר טוב" אמרתי חצי ישנה "איך את מרגישה?" אבא שלי שאל "בסדר, יותר טוב אני חושבת.." אמרתי כשאני מתמתחת. הם המשיכו לחקור עד כמה מצבי בסדר ולאחר מכן הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים. הרמתי את פניי אל המראה שמעל הכיור כדי לראות איך אני נראית ואז ראיתי את אדם מאחורי. הוא חייך. את החיוך הרגיל שלו שאני מכורה אליו כל כך.. הסתובבתי ישר אבל איך שהסתובבתי הוא נעלם.. כנראה דמיינתי..