קיץ בלתי נשכח- פרק 43

התרוממתי לישיבה והפנים שלנו היו ממש קרובים. "כל הזמן" הוא המשיך ברכות. היה נראה שהוא ינשק אותי אבל במקום זה הוא ליפף את זרועותיו סביבי לחיבוק. שמתי את ראשי על כתפו והידקתי את החיבוק. הרגשתי כאילו למרות שאלוהים מותח את החבל הוא מרפה אותו לפעמים כדי שאוכל לנשום. עדיין לא הבנתי מה קורה פה אבל מה שבטוח שזה גרם לי להבין שאולי העולם שלי לא דומה לכולם כפי שהוא נראה מבחוץ. אבל השאלה הלא פתורה הזאת הדהדה בראשי, מהי האמת בסיפור? אחרי חיבוק מחזק של כמה דקות התנתקתי מאדם והתקדמנו לשירותים במסעדה כלשהי ושם החלפתי בגדים ואדם החליט שהוא קונה לי אוכל למרות שלא הייתי רעבה. הוא דאג לי. "איך…" התחלתי להגיד בקול שקט "תשמעי, אני לא רוצה להפחיד אותך עכשיו ולהגיד לך דברים שלא תביני מהם דבר… אני לא רוצה להתחיל מההתחלה, אני רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו" הוא אמר בעודו מביט עמוק לעיני ואני מרגישה איך פעימות ליבי מגבירות קצב שוב במהירות. "אבל אני רוצה לדעת לפחות מה האמת… איך זה הגיוני שאחותי לא הייתה רשומה… ההורים שלי משקרים לי?" אמרתי לא מבינה. ההורים שלי בחיים לא שיקרו לי… למה שהם יעשו את זה? "את ראית בעצמך, אני לא צריך להסביר לך…" הוא אמר "אתה כן צריך להסביר לי" אמרתי בחצי צעקה כי שחכתי שאנחנו במסעדה אבל אז חזרתי לשבת בשקט. "אתה כן צריך להסביר לי" אמרתי שוב אבל יותר בשקט "אתה זה שהכנסת אותי לזה מההתחלה" אמרתי יותר בשקט מהשפט הקודם. הוא מפיל עלי דבר כזה גדול שגורם לי לגמרי להתחרפן ועכשיו הוא אומר לי להתמודד עם זה בעצמי? "אני מבין אותך רון, אני יודע מה את חושבת. אבל אני אומר לך, הכל יסתדר אחרי שהנשיקה תבוא" הוא אמר כדי להרגיע אותי "תפסיק כבר לדבר על הנשיקה הזאת" אמרתי שוב בחצי צעקה ואז גירשו אותנו מהמסעדה אבל לא היה לי אכפת. רציתי בכל מקרה עכשיו לחזור הביתה. התקדמתי לעבר הרחוב של הבית שלי. "חכי רגע רון" אדם צעק תוך כדי שהתקדמתי. "רון נו חכי רגע בבקשה" הוא אמר "תפסיק" צעקתי והסתובבתי אליו "כל זה רק בשביל שתקבל ממני נשיקה, חתיכת סוטה" אמרתי בחצי צעקה תוך כדי שדמעות נאגרות בעיני מוכנות כבר לצאת. הסתובבתי והמשכתי להתקדם. הטחתי לעצמי שאני לא בוכה. אני לא רוצה לבכות. בבקשה. "נכון את צודקת אני סוטה" הוא צעק ואני הסתובבתי. המרחק בנינו כבר היה בערך עשרים מטר. "אבל אני גם אוהב אותך. כמו שבחיים שלי לא אהבתי מישהו" הוא צעק בקול מתחנן והתחיל להתקרב אלי "אני רק שומע את הקול שלך וכבר אני מתמלא בצמרמורות שמכסות את כל גופי" הוא המשיך להתקרב אלי "אני רק מסתכל עליך והלב שלי פועם כמו משוגע" הוא אמר והמשיך להתקרב אלי עד שהיינו ממש קרובים "אני רק מביט בשפתייך ולא יכול לעמוד בפיתוי לנשק אותך. אני אוהב אותך" הוא אמר לי ואני לא ידעתי מה להגיד. הוא החזיק עם ידיו את פניי בעדינות והרים אותם לאט לכיוון ראשו אז הוא הרכין את ראשי לנשיקה. הוא קירב את ראשו וכשהשפתיים שלנו היו במרחק מילימטר התרחקתי מהר כי קלטתי מה אני עושה. אתם מוזמנים לשים את השיר הבא:

"אני… אני פשוט לא יכולה" אמרתי ורצתי מהר לכיוון הבית שלי. נכנסתי הביתה וההורים שלי לא שאלו שאלות כך שיכולתי להתקדם לחדר מהירות. סגרתי את החלון שלא יחשוב על להיכנס. טמנתי את עצמי בתוך המיטה הגדולה שלי ופשוט בכיתי, בשקט. כדי שאף אחד לא ישמע. כולם כל הזמן משקרים… אני כבר לא יודעת למה להאמין. ביום בהיר אחד מופיע מישהו שטוען שהוא מכיר אותי אבל אני לא זוכרת אותו ואז לאחר מכן מסתבר שהוא רצח את אחותי התאומה שהייתה בקומה מאז שנולדנו ואז מסתבר שאין לי אחות וגם אם הייתה לי אחת כזאת היא לא מתה והכי גרוע שאני מתחילה אשכרה להתאהב באדם הזה… אני לא יכולה לסבול כל כך הרבה אינפורמציה בכל כך מעט זמן… אני מרגישה שאני רוצה רק להתפוצץ. אני לא מאמינה שכל זה קורה לי, מה אני עשיתי רע? בבקשה תגידו לי אני באמת לא יודעת… פגעתי במישהו? גרמתי לאסון? כי אני באמת לא יודעת למה כל זה מגיע לי… לא יכולתי לקום מהמיטה. כבר לא היה לי כוח לעשות כלום. אז פשוט שכבתי שמיטה ובכיתי עד שנרדמתי… למחרת הלכתי לבית ספר באותה תחושה כמו אתמול, בלי שום כוח ללכת או אפילו לזוז. התארגנתי באיטיות והתקדמתי לסלון. לקחתי משהו קטן לדרך ויצאתי מהבית. שמתי את האוזניות באוזניי ושמעתי את השירים הרגילים. הגעתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי. אף אחד עדיין לא הגיע אז היה לי שקט. אבל תמיד משהו חייב להרוס לי את השקט, ועכשיו לא ציפיתי לאחד והיחיד טום… עם כל הבלגאן שיש לי בחיים אני לא מתעסקת בו בכלל ואני באמת לא מרגישה בהבדל… "היי, מה קורה? הכל טוב איתך?" טום כמו שאמרתי הפריע לי בשקט העצמי. "למה שלא יהיה טוב?" הורדתי את האוזניות וחייכתי חיוך מזויף, שהפך לחיוך הרגיל שלי בימים האחרונים. "לא יודע, ביומיים האחרונים את לא עצמך…" הוא נראה טיפה דואג, אבל לא ממש היה לי אכפת ממנו… "לא, הכל טוב" אמרתי שוב באותו חיוך מזויף. "טוב, אם קרה משהו את יכולה לבוא לספר לי…" הוא אמר לי בקול דואג אבל אני התעלמתי וחזרתי לשירים שלי. אחרי שלמדנו שעתיים משעממות ביותר של מחשבים הלכתי לחבורה אבל לפני שנכנסתי לכיתה ולבשתי שוב את החיוך המזויף אמרתי לעצמי שאני לא הולכת לחשוב על אדם יותר. ואם כולם שואלים אותי אם אני בסדר, אני בסדר. אף אחד לא צריך לדאוג לי. נכנסתי לכיתה של החבורה והתיישבתי על טום. טום נישק אותי נשיקה שהייתה קצרה כי קטעתי אותה. לא יכולתי כבר לנשק אותו. "אז מה קורה רון?" עדן שאלה בחיוך "בסדר, השעתיים של מחשבים גמרו אותי" אמרתי נשמעתי מותשת "גם אותי" אמרה שירן שלומדת איתי מחשבים באותה הכיתה. ליה נראתה מוזר. היא כל הזמן הסתכלה על טום ואחר כך עלי. לא הבנתי מה היא רוצה… "ליה הכל בסדר?" שאלתי לא מבינה. היא הסתכלה על טום ולא ידעה מה לומר. "כן, למה קרה משהו?" היא אמרה מעט לחוצה "למה שאלת?" טום שאל אותי בטון קשוח כאילו הוא כועס עלי אבל המבט שלו לא היה פחות לחוץ משל ליה "סתם, היא פשוט נראתה לי מוזרה" עניתי בעוד שאין לי מושג מה קורה סביבי… האווירה שהייתה ביני, ליה וטום הייתה מאוד משונה. כאילו הם יודעים משהו שאני לא… "אם כבר מוזר, את לא ביקרת אותנו הרבה זמן. קרה משהו?" שירן ניסתה לקטוע את השתיקה המביכה שנוצרה אבל לא כל כך הצליח כי זה הוביל לשתיקה מביכה אחרת… "את לא צריכה להעמיד פנים שאת לא יודעת, אני יודעת שטום סיפר לכם" לא ממש רציתי להגיד את המילים האלה בקול רם… "אבל את בסדר?" היא שאלה טיפה חוששת "כן ברור, למה שלא אהיה? אני בעיקר מתנחמת מהעובדה שהוא לא עשה לי כלום ושזה סתם היה מפתיע…" אמרתי בחצי חיוך מזויף. אל תחשבי על אדם רון, לא תחשוב על אדם, לא לחשוב על אדם, לא לחשוב על אדם. לא עליו ולא על העיניים הכחולות אפורות שלו שאפשר לטבוע בהן רק על ידי מבט חטוף בלבד, וגם לא על השפתיים המשורטטות שלו שממגנטות אותך לנשיקה… לא, לא, לא, רון. מה אמרנו? אין מצב שאת מתאהבת בו. "אל תדאגי הכל יהיה בסדר" עדן הצילה אותי מלחשוב שוב על אדם "כן וגם יש לך את טום לידך שהוא החבר הכי טוב שיכולת לבקש…" היא אמרה בחיוך עקום וטום החטיף לה פרצוף כועס מבלי שאף אחד שם לב, חוץ ממני… מה קורה פה? ואז הצלצול קטע את שאלתי וכולם מיהרו לכיתות שלהם. הלכתי לכיתה מבולבלת. למדנו שעתיים של ספורט ולאחר מכן חברה. המחנכת שלנו חושבת שאנחנו ילדים בכיתה א'… כאילו האיי קיו של הכיתה שלי נמצא בערך בכיתה ג' אבל בכל זאת יש גבול. אחרי שהיה לנו חברה אז הלכנו הביתה, כן זה היה יום קצר אבל מתיש. נכנסתי הביתה ובגלל שלא אכלתי כל היום אז אכלתי מבלי לשים את התיק שלי בחדר קודם כמו שאני רגילה. התקדמתי לכיוון החדר שלי ונבהלתי כשראיתי את אדם על המיטה שלי… "איך נכנס…. החלון…" התחלתי להגיד ואז שמתי לב שהחלון פתוח. "ידעתי ששכחתי לעשות משהו" אמרתי לעצמי ואדם צחק. "טוב אתה יכול ללכת" אמרתי "אני יכול אבל אני לא רוצה" הוא אמר בחיוך "מתי כבר תבין שאני לא מעוניינת ליצור איתך עוד קשר?" אמרתי עצבנית מעט "אני לא אבין לעולם, כי זה פשוט לא נכון" הוא אמר בביטחון הרגיל שלו. לא נמאס לו להיות בטוח בעצמו כל הזמן? "תתפלא אבל זה כן" אמרתי גם אני באותו ביטחון שלו. אני מחזירה לו באותו מטבע. "אז למה את באה כשאני קורא לך? ולמה את עושה את מה שאני אומר? אם אני רצחתי את אחותך כמו שאת אומרת, מה שממש לא נכון, ושאת *כמובן* לא מאוהבת בי את לא צריכה לעשות את כל הדברים האלה… אני צריך להיות האויב שלך…" הוא חייך חיוך כובש ששיתק אותי. הוא צדק… "אז אני הולכת ברגע זה" אמרתי והסתובבתי כדי לא לטבוע בעיניו שוב ולא להתחיל לחשוב עליו שוב… "לא, לא אל תלכי…" קולו השתנה ממלא ביטחון לשבור לב ומתחנן בשנייה. "אתה לא קולט שאתה רק הורס לי את החיים?" הסתובבתי והבטתי אל תוך עיניו. הדמעות עמדו לי בעיניים אבל החזקתי את עצמי לא לבכות. בכי זה חולשה. וחולשה זה רע. "אל תשכח שאני עדיין לא יודעת מה האמת בחיים שלי… כולם משקרים לי. טום, החבורה, אפילו ההורים שלי משקרים לי…" התחלתי להגיד והדמעות השתחררו בשנייה "נמאס לי שכולם מסתירים ממני דברים. אני לא מספיק גדולה כדי שיגידו לי את האמת? מה אני עד כדי כך נראית הילדה הקטנה שמחזיקה סוכרייה על מקל ולא מבינה שום דבר מהחיים שלה? כי אם כן פשוט תגידו לי. נו, תעשה משהו. תשקר לי כמו שכולם משקרים לי" אמרתי והתחלתי להטיח אגרופים בחזה המנופח משרירים של אדם שהיה נראה שבור מלראות אותי במצב הזה "נו כבר תעשה משהו. תצעק עלי תרביץ לי לא אכפת לי מה רק תעשה משהו" אמרתי בחצי צעקה בעוד שאני ממשיכה לייבב ולבכות. אדם הסתכל עלי ומבלי לחשוב פעמיים הוא נישק אותי. זאת הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי. הרבה יותר טובה מהנשיקות שלי עם טום, הרבה יותר טובה. 'את המושיעה האחרונה' 'את חייבת להאמין' 'את עוד תתאהבי בי' 'איך אני אאמין' 'אורקל' 'אל תדאגי הכל יסתדר עם אדם' 'סוף כל סוף אנחנו נפגשים' 'אני אוהב אותך' 'גם אני' כל המשפטים האלה התרוצצו בראשי תוך כדי הנשיקה ולאט לאט התחלתי להיזכר בהכל… אתם מוזמנים לשים את השיר הבא:

השיקוי. אני לא מאמינה שחשבתי שבאמת יש לי אחות… כמה טיפשה יכולתי להיות שאני אשכרה אכלתי את השקרים של ההורים שלי… הם לא רצו שאהיה עם אדם.. אדם. אני מנשקת אותו עכשיו. התנתקנו מהנשיקה וכל מה שחשבתי לעשות זה לתת לו סתירה. והיא הייתה חזקה אם יורשה לי לומר. "אני רוצה להבין מה חשבת לעצמך?" אמרתי כעוסה "רציתי רק שתיזכר…" הוא התחיל להגיד שבור לב "אני לא מדברת על הנשיקה. אני מדברת על זה שאתה חשבת שאם תחזור לפה אחרי חודשיים כמעט אני אסלח לך כאילו לא קרה בנינו כלום…" אמרתי ממש עצבנית "אז את זוכרת?" הוא אמר טיפה מחויך וראו את האושר שבעיניו "זוכרת אבל מעדיפה לשכוח. למה היית חייב לנשק אותי? היה לי הרבה יותר טוב בלעדיך. חשבתי שאני אוהבת את טום. היו לי חברים לשם שינוי… אבל אתה לא יכול לראות אותי מאושרת נכון? בדיוק כמו באותו היום כשבאת והרסת את החיים הרגילים שלי… גרמת לי לסמוך עליך, גרמת לי לאהוב אותך. אבל הכל הייתה עוד מזימה כדי לסמם אותי ולשלוח אותי אל האויב כי אתה הרי אף פעם לא היית בקשר רציני ואתה לא ממש עשוי מהחומר הזה… תעזוב אותי אני לא רוצה שום קשר אליך יותר…" לחיי האדומות נשטפו בדמעות ולאדם גם זלגה דמעה אחת מעיניו. זה תמיד שובה אותי כשהוא בוכה… זה כאילו שפתאום התדמית של הגבר המסוקס והמחוספס פתאום מתחלפת בגבר רגיש… אוף מה את חושבת עליו רון? את לא זוכרת מה הוא עשה לך? "אבל רון בבקשה… אני רק רציתי לספר לך את הסיפור האמיתי מאחורי המזימה הזאת…" הוא אמר בעצב "כן, בטח זה עוד שקר. נכון אני צודקת? ברור כי הרי כולם משקרים לי. אסור לסמוך על אף אחד בעולם הזה…" אמרתי ורצתי משם. לא יכולתי להיות לידו או בבית עוד דקה. כל כך התגעגעתי אליו… אבל אני לא יכולה אפילו לסלוח לו… הלכתי אל החבורה מנסה לנגב את הדמעות שלי אבל עד שהן התייבשו הן החלו לצאת עוד פעם כשראיתי את טום וליה מתנשקים ליד העץ הגדול שבחצר ליד הבית שלי… טום ראה אותי עומדת שם ובוכה והוא התנתק מהנשיקה. הוא מיהר להתקדם לעברי אבל אני פשוט הסתובבתי והשתמשתי בכוח שלי להגיע הביתה. פתחתי את דלת הבית וכשההורים שלי ראו אותי הם ישר קפצו מן ספת הסלון אל דלת הבית "מה קרה לך?" אמא שלי שאלה מודאגת "לא, השאלה הנכונה היא מה קרה לאחותי? שמסתבר שלא הייתה קיימת בכלל… אני צודקת אמא? בעצם גם זה את לא… אני פשוט שונאת אתכם" אמרתי בתוקפנות והלכתי לחדרי במהירות וההורים שלי לא ניסו לעצור בעדי. הם הבינו את הטעות שלהם… שכבתי על מיטת חדרי ופשוט בכיתי. לא יכולתי להאמין שכל זה קורה לי… מה עשיתי לך אלוהים? הרגשתי מחנק בגרון המקשה עלי לנשום. אגרפתי את הכרית שלי ולאחר מכן טמנתי את ראשי בכרית כדי לצרוח חזק מבלי שאף אחד ישמע. חיי התמוטטו חד משמעית. רציתי פשוט למות. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה להתאבד. לאף אחד ממילא לא אכפת ממני… אפילו ההורים החורגים שלי, שהיו עד לא מזמן החברים הכי טובים שלי, שיקרו לי במצח נחושה. דמעות האדימו את עיני כל כך שנראיתי כמו אורקל או כמו השליח שניסה לחטוף אותי אל אורקל… כל כך כעסתי. לא ידעתי על מה להוציא את העצבים. לקחתי את התמונה שלי ושל ההורים שלי ופשוט זרקתי אותה על הקיר. אחר כך לקחתי את בובת החרסינה שקיבלתי ליומולדת 7 וגם אותה ריסקתי על קיר הגבס של ביתי. המשכתי לשבור ולנפץ כל דבר שביר בחדר שלי עד שמצאתי את הספר עם כל הסיפור על החיים שלי. פתחתי אותו והדמעות שלי רק הלכו והתחזקו. התחלתי לקרוע דף אחר דף איור אחר איור. כל פיסת נייר קטנה שהייתה בספר הזה קרעתי. המשכתי לבכות בכי חזק שהגיע עד לפאוור-טאוון ופאוור-סיטי. אני בטוחה בכך. חבטתי את הספר ברצפה בעוד שאני שוכבת ובוכה עליה. כל העולם שלי מתפרק. כולם משקרים לי. לאף אחד לא אכפת ממני. אף אחד לא אוהב אותי בעולם הזה… מרוב שהשתגעתי לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוכבת בוכה על המיטה עד שנרדמתי.