קית בלתי נשכח- פרק 45

"בבקשה אל תבואי אלי, אל תצטרפי אלי" היא אמרה בקול בכי. "אבל למה? מה עוד יש לי פה לעשות? כולם משקרים לי… כולם מתחמנים אותי… אני לא רוצה לחיות בעולם כזה…" אמרתי בעצב "זאת תקופה קצרה מאוד שעוד ממש בקרוב תיגמר. אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם לאחר מכן…" היא המשיכה להתחנן ולייבב. "תני לי סיבה אחת להישאר בעולם הזה" אמרתי נחושה לדעת איך היא יכולה להיות בטוחה שזה יעבור בקרוב "סיבה אחת? יש לי הרבה… את אולי לא רואה אותן. חשבת למה ההורים החורגים שלך לא סיפרו לך את האמת? הם ראו שזה פוגע בך… בגלל האמת הזאת עזבת אותם למשך חודש סוער במיוחד ובסופו גמרת בבית חולים… הם חשבו שזה יעשה לך טוב, ואולי לא שמת לב לזה אבל הם צדקו. לשכוח קצת מהכול השכיח לך קצת את כל הצרות שיש לך על הראש. וטום? היית חשובה לו מאוד. אולי זאת לא הייתה אהבה אבל היית חשובה לו כמו אחותו. בגלל זה הוא לא רצה לקחת חלק בפרויקט הזה בהתחלה, אם ראית את החשש שבפניו ביום הראשון אחריו ששתית את השיקוי. הוא אהב את ליה לפני שהוא פגש אותך ולכן הוא עוד יותר לא הסכים לשתף פעולה עם ההורים שלך אבל ההורים שלך הבהירו לו שאם הוא לא יעשה את זה את תדרדרי לדיכאון עמוק אז הוא נכנע. והחבורה? הם היו החברים הכי אמתיים שיכולת למצוא. הם אהבו אותך בזכות מי שאת ובזכות מה שאת. הם ידעו על כל הסיפור וידעו שטום וליה אוהבים אחד את השנייה ולכן גם הם כעסו על טום שהסכים לדבר הזה אבל הוא הסביר להם ובסופו של דבר הם החליטו לתת לך את הכתף הכי תומכת שיש. את מוצפת באנשים שאוהבים אותך, אנשים שלא יוכלו להיות אותו הדבר בלעדייך. אני פה מלמעלה צופה בך ושומרת עליך, אני ואבא. אנחנו יכולים להסתדר עוד הרבה שנים טובות בלעדייך פה למעלה עד שתצטרפי אלינו אל תדאגי. אז תחשבי טוב לפני שאת קופצת ועושה משהו שיגרום לנזק של אנשים אחרים" היא אמרה ברוך. היא צודקת? טוב למה שהיא תשקר לי… היא כרגע מצילה את חיי… אבל מה שהכי חשוב היא לא אמרה… היא לא דיברה על אדם… "והכי חשוב. הבן אדם שאוהב אותך יותר מכל בן אדם אחר בעולם. הבן אדם שלא יוכל לראות את עצמו שנייה בלעדיך. ואת יודעת בדיוק על מי אני מדברת. אני מדברת על אדם. אם את תקפצי תחשבי מה יקרה לו… תחשבי מה זה יעשה לו" היא אמרה "מה זה כבר יעשה לו? הוא במשך קיץ שלם גרם לי להתאהב בו ולאחר מכן זרק אותי אל אורקל… את שחכת?" אמרתי לא מבינה. "אני בטוחה שהוא לא עשה את זה סתם… וגם אם הוא כן עשה את זה, איך הוא היה יכול לדעת שהוא יתאהב בך? והוא בהחלט מאוהב בך. כמו שאני התאהבתי באבא שלך ברגע שראיתי אותו באותו טיול מאורגן" היא אמרה בטוחה בעצמה "אז מה את אומרת לרוץ אליו ולסלוח לו?" אמרתי לא מבינה עכשיו יותר ממה שהייתי לפני. "בואי נתחיל קודם מזה שלא תקפצי מהמזח ואחר כך נתקדם. תתני לזמן לעשות את שלו. אם לא תקפצי ותקשיבי למה שאמרתי לך אני בטוחה שתתגברי על הכל" היא אמרה "אבל רגע מה עם אדם?" אמרתי לא מבינה אבל אף אחד לא ענה לי "אמא? אבל למה את הולכת עכשיו?" כעסתי והלכתי מהים עמוסת מחשבות. חזרתי הביתה וההורים שלי קפצו עלי. לפני שהתעצבנתי עליהם חשבתי קצת על מה שאימא שלי אמרה לי… "איפה היית?" הם אמרו בלחץ "בים… תגידו… אפשר שנדבר?" אמרתי חוששת מהתשובה "בטח ברור" הם העלו חיוך רחב עליהם. התיישבנו על הספה ודיברנו על הכל. אמא שלי צדקה. כל מה שהיא אמרה לי היה נכון. יישרנו את ההדורים בנינו ושמחתי שאבן אחת ירדה מליבי עכשיו. הלכתי לחדר שלי חשה הקלה. אולי סלחתי להם מוקדם מידי אבל מה שבטוח שלא יכולתי להחזיק את המריבה הזאת עוד הרבה… אולי הם לא ההורים האמתיים שלי אבל הם בהחלט גידלו אותי ולא רבתי איתם כמעט ובכלל… שכבתי על המיטה שלי וכיסיתי עצמי בשמיכה. למרות שהשקיעה התחילה רק עכשיו אני כבר הייתי תשושה ולא יכולתי להישאר ערה יותר אז פשוט נרדמתי…
בבוקר למחרת קמתי חשה טיפה הקלה. החלטתי אחרי שדיברתי עם ההורים שלי שאני צריכה ללכת לדבר גם עם טום. השיחה עם אמא שלי ממש חיזקה אותי. בכל הפעמיים שהיא הייתה בסביבתי ודיברה איתי היא חיזקה אותי ותמכה בי כמו שאיש לא תמך. הגעתי למסקנה שאני חייבת להקשיב לה, היא הדבר הכי ניטרלי שיש בסיפור הזה. היא צופה מלמעלה על הכל והיא יכולה לדעת בדיוק מה עובר על כל אחד, ועובדה שהיא גם צודקת. הגעתי לבית ספר והיו שעתיים של מתמטיקה. לשם שינוי הקשבתי בשיעור ואפילו הבנתי. ואז הגיעה ההפסקה. נלחצתי טיפה ממה שאני הולכת לעשות עכשיו אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. הראיתי בגרות והתקדמתי אל עבר כיתתו של טום. עמדתי בפתח הכיתה ולא ידעתי איך לגשת אליו. מזל שטום ראה אותי עומדת שם ולא יודעת איך להיכנס אז הוא עזב הכל והתקדם לעברי. "רון" הוא היה מלא תקווה "היי… אפשר לדבר…?" שאלתי מחייכת חצי חיוך עקום כי ממש פחדתי ונלחצתי. "אין לך מושג כמה אני רוצה שנדבר" הוא חייך חיוך רחב ואני נרגעתי. הלכנו לשבת על ספסל בחצר. "לפני שאתה אפילו חושב להגיד משהו, אני מצטערת. על הכל. על זה שהייתי רעה אליך, על הצעקות, על פריקת הכעסים, פשוט על הכל" אמרתי משחררת את מה שרציתי לומר כל הבוקר. "אני זה שצריך להצטער… אני לא יודע איך לקחתי חלק בסיפור הזה… אבל חשוב לי לספר לך איך הכל התחיל… את זוכרת שסיפרתי לך על האקסית שלי? אז בתחילת הקיץ ליה ואני התחברנו מאוד. תמיד היינו חברים אבל משום מה הקיץ הזה שמנו לב אחד לשנייה מאוד ובגדול התאהבנו. כמה ימים לפני שאת הגעת רבתי עם ליה. היא סיפרה לי שהיא מכירה את האקסית שלי ושהיא חברה ממש טובה שלה. היא עוד הוסיפה לספר שהאקסית שלי סיפרה לה גרסה שונה וכמובן שהיא האמינה לה. כעסתי. אז רבנו לכמה ימים. ואז את הגעת. העלת לי חיוך על הפנים אחרי המריבה הזאת עם ליה. לא אהבתי אותך בתור בת זוג אבל אהבתי אותך בתור חברה ובתור אחות כזאת. ראיתי אותך באותו לילה לוקחת את השיקוי הזה מבעד לדלת. חשבתי שזה מים. אבל בבוקר מתברר שטעיתי. ההורים שלך רצו שאעמיד פנים שאני אוהב אותך כדי שתרצי להיות איתי במקום שתהיה עם אדם האקס שסיפרת לי עליו. לא ידעתי למה הם אמרו את זה אבל ידעתי שאני לא מוכן לשתף עם הסיפור הזה פעולה. בנוסף לכך זה היה בדיוק באותו יום שהשלמתי עם ליה. רציתי לספר לך עליה באותו יום אבל כנראה שלא יכולתי. הם אמרו לי שאם אני לא אעשה את זה אני אגרום לך לנזק ואני ידעתי שגם אם אני אשקר אני אגרום לך נזק אבל לא יכולתי לחשוב שתעשי לעצמך עוד משהו בנוסף לאנורקסיה… אז נכנעתי. זאת הייתה טעות שאני מתחרט עליה כל כך. סיפרתי לחבורה ולאחר הרבה שכנועים הם הסכימו גם הם לקחת חלק בסיפור המשוגע הזה. בזמן הזה אני וליה ניסינו שלא להיפגש יותר מדי. היה לי קשה לנשק אותך ולדעת שליה עומדת בצד ומסתכלת עלינו… למרות שזה לא היה אמיתי. ידעתי שאני פוגע בך אבל ידעתי עוד משהו מעבר לזה. משהו שגם כיפר על העוון שעשיתי לעצמי ולך. לא אהבת אותי. גם אם חשבת שכן. לא אהבת אותי כי אהבת מישהו אחר. אהבת את אדם האקס הזה או איך שההורים שלך אמרו שקוראים לו… ראו עליך שלא התגברת עליו וראו שעדיין אהבת אותו. זה ניחם אותי כי ידעתי שאם מה שיש בנינו הוא לא אמיתי אז ככה זה יהיה פחות כואב כשתגלי… וזהו זה הסיפור בערך" הוא אמר וחש הקלה גדולה בדבריו. חיוך היה פרוש על פניו. היא צדקה שוב. אבל איך היא יודעת הכל? "ואוו אתה רציני?" אמרתי טיפה שוק כי אולי שמעתי חלק מהסיפור אבל יש הרבה מאחורי הגרסה הקצרה של אמא שלי… "כן.. את לא כועסת עלי נכון?" הוא אמר טיפה חושש "מה פתאום? אם כבר אתה צריך לכעוס עלי…" אמרתי וחיבקתי אותו. אני שמחה שהשלמנו ועוד יותר שאנחנו לא ביחד. אני רוצה להיות חברה טובה שלו ולא יותר מזה. בכל מקרה כנראה שאני לא אתאהב בעוד מישהו בחיים… "טוב אני צריכה גם להתנצל בפני החבורה" אמרתי אחרי שהתנתקנו מהחיבוק. התקדמנו אל המבואה ונכנסנו אל הכיתה. ליה קפצה אלי עם פרצוף עצוב ומתחנן. "רון אני כל כך מצטערת שהיית צריכה לראות את זה בכלל… לא התכוונו שתראי אותנו ככה, במיוחד לא אחרי מה שקרה עם האונס והכל… אני כל כך כועסת על עצמי…" היא התחילה לדבר במהירות שכבר לא עקבתי אחרי מה שהיא אמרה "ליה זה בסדר זה בסדר. את לא צריכה להתנצל. אני כבר יודעת הכל מטום, ואתם צריכים להיות ביחד. אתם מושלמים ביחד…" חייכתי והיא קפצה עלי בחיבוק "בכל מקרה סליחה" היא לחשה באוזני "גם אני מצטערת על הכל…" לחשתי חזרה והתנתקנו מהחיבוק. הסתכלתי על כל שאר החבורה שנעצה בי מבטים לא ברורים… "היי…" אמרתי נבוכה "טוב אני אגיד את זה וזהו… אני מצטערת… על הכל… על הכעסים, על הטחת האשמות… באמת על הכל. כעסתי ויצאתי לא בסדר למרות שאתם הייתם החברים הכי טובים שהיו לי עד עכשיו… אז בקיצור אני מצטערת" אמרתי חשה הקלה טיפה כי שוב ירדה לי אבן קטנה מהלב. אני אוהבת את ההרגשה הזאת. פתאום אפשר לנשום. "את יצאת לא בסדר? אם אנחנו צריכים לבקש סליחה… לא סיפרנו לך את האמת והעמדנו פנים במשך חודש בזמן שאת היית בבועה שלך ולא שמת לב לכלום… אני מצטערת גם בשמי ואני מנחשת שגם בשם כולנו" אמרה עדן בחיוך רחב על פניה. אני לא יודעת למה אבל כולם מרגישים שהם צריכים להתנצל בפני ולא הפוך… זה רחמים? טוב זה לא משנה העיקר שכולם בסדר. טוב, לא כולם… אדם. טוב שוב אני אקשיב לדבריה של אמא שלי, אני אתן לזמן לעשות את שלו… אני לא יודעת איך אני אסלח לו אם בכלל הוא יבוא לבקש סליחה עוד פעם… אני לא יודעת איך אוכל לעמוד לידו ולדעת שבמשך קיץ שלם הוא העמיד פנים… הנשיקה הראשונה שלי, החיבוק הראשון שלי, הליטוף הראשון, האצת הנשימה בכל מילה לידו, הצמרמורות שאני מרגישה כשאני עוברת על ידו… כל זה היה שקר אחד גדול בשבילו… כל זה היה פשוט חסר משמעות… כל מה שפחדתי ממנו מתגשם ברגע. כל הסיבות שבגללן לא נכנסתי לעסק הזה מההתחלה קורות… אבל אני זוכרת שערד חבר של אנה אמר לי משהו… מה זה היה? אם אני לא טועה זה היה על משהו שבשביל זה יש אהבה… אה כן נזכרתי. הוא אמר שכאן בעצם עומדת האהבה למבחן… לראות אם אנחנו יכולים להוריד רגע את המסכות ולסלוח על הכל. להעריך את מה שעומד לפנינו. אני לא חוזרת אל העולם הזה כי אין לי את הקונטרול שלי יותר אז אני רק מקווה שהוא יחזור…