hamburger san
נמנמנ זה הסיפור הראשון שאני כותבת... ואותו התחלתי לכתוב עקב העובדה שיש לי יותר מידיי זמן פנוי בחיי....ויותר מידיי פנטזיות כאלו ואחרות....
יש לקרוא בהבנה שכל מה שכתוב כאן הוא פנטזייה של נערה מתבגרת ~עמכם התודה~ >\\\<

קללת אחוזת נייטריי -פרק 1-

hamburger san 09/04/2013 788 צפיות תגובה אחת
נמנמנ זה הסיפור הראשון שאני כותבת... ואותו התחלתי לכתוב עקב העובדה שיש לי יותר מידיי זמן פנוי בחיי....ויותר מידיי פנטזיות כאלו ואחרות....
יש לקרוא בהבנה שכל מה שכתוב כאן הוא פנטזייה של נערה מתבגרת ~עמכם התודה~ >\\\<

זה היה יום גשום וסגרירי, הגשם לא הפסיק לרגע לרדת….לא מתחשב אף בשנייה בפרחים הספוגים הנראו כמתמוטטים תחת עול הטיפות ולא באנשים המתרוצצים לכל מקום, למרות שהמראה שלהם שעשע אותי לא מעט, עדיין לא יכולתי להפסיק לדמות את הגשם למאורעות האחרונים שפקדו אותי, שבהם גם רגשותיי, כמו האנשים חסרי המזל התרוצצו בבהלה מנסים למצוא מחסה והמחזה הזה שעשע אותי פחות….
"גבירתי העמסתי את המזוודות, האם יש עוד משהו שאת מעוניינת להעמיס?"
שאל העגלון מוצק המבנה שעמד מולי, וכך קטע את רצף המחשבות הדיכאוניות במעט שעברו במוחי…
"לא, אם הכל מוכן אפשר לצאת לדרך"
עניתי לו עם החיוך הכי לבבי שהצלחתי לגייס באותו הרגע וצעדתי ממפתן דלתי לתוך כרכרה גדולה ומעוטרת, שם התמקמתי בנוחות נהנית מהמקום המרופד והמרווח, שאמור לתת לי שלווה למשך ארבע השעות הבאות בהן אסע לכפר הולדתי וסביר להניח שאותה השלווה תוביל למחשבות שליליות כאלו ואחרות ואמצע עצמי משועממת מהן בערך…כשלוש שעות וחמישים דקות לפני ההגעה ליעד…..
אך זו רק השערה, כך לפחות קיוויתי…
בעלי הרבה פעמים הקשיב לאותן השערות ומחשבות שליליות ותמיד חייך בהבנה, אבל הסיבה לכך היא בגלל האופי הטוב שלו והעובדה שכבר חמש עשרה שנים הוא רגיל למבט המתוסבך שלי והמטען הרגשי שמגיע אחריו, רק בשביל האומדן אני בת 23.
כשהייתי בת 6 הכרנו וכשהייתי בת 21 נפרדנו,
המונח המתאים לפרידה שלנו הוא "עד שהמוות יפריד בינינו", הוא מת ממחלה כמה ימים לאחר יום הנישואין הראשון שלנו. בגלל האופי הטוב שלו הוא קיבל כל מה שאמרתי (לא משנה עד כמה מגוחך היה…) בהבנה, אבל בגלל אותו אופי הוא האמין בגישה של "מה שלא יודעים לא כואב", הוא סבל ממחלה סופנית, כך אמר הרופא, אבל את זה גיליתי רק לאחר שמצאתי אותו ללא כל רוח חיים לאחר כמה ימים של מה שהוא כינה "לא יותר מצינון".
השוק היה כל כך גדול שכל מה שיכולתי לעשות היה לבהות לחלל, האירועים נראו כמו סרט נע ואני בתור צופה יכולתי רק לראות ולא לעשות דבר…דמעות לא ירדו לי ולצחוק בטח שלא יכולתי, אבל כאדם נורמטיבי חיי המשיכו, גם אם שלו לא ולכן רק יכולתי להסתכל קדימה ולהמשיך.
עכשיו מה שנשאר מהתקרית הזו היא הטראומה,רגשות עצב ומרמור והרצון הבלתי נשלט להחיות אותו רק בשביל שאוכל לתת לו אגרוף!
אבל כשהסטתי את הפוני השחור מעיניי החומות והבטתי בהן במבט חודר בהשתקפות חלון המרכבה, הבנתי שהמשאלה המרירה הזו לא תבוא למימוש לעולם…..


תגובות (1)

אוקיי, 1) הכתיבה ממש טובה, אני לא מוצאת פגם, ואני מאוד רוצה המשך. דבר אחד שאני אומרת- טו מאצ' אינפורמיישן. עם היית כותבת את זה בגוף אחר\ מסתירה יותר דברים, אבל חושפת דברים שלא חשובים כלל, למשל זבוב קטן שנכנס או משהו, זה היה מסעיר את הקוראים… ואז מבינים שזה לא קשור, אבל זה יתן להם את הדחיפה לקרוא, תאמיני לי :)
2) הסיפור הראשון של בנאדם, לא יכול לצאת כול כך יפה! אז אני לא מאמינה שאת כותבת בפעם הראשונה. :מבטחושדחושדחושד:
3) ראית את הנאימה "pandora hearts" ? במקרה? כי יש את נייטריי… אני חושדת :) חוץ מיזה שזו אנימה מדהימה… :)
תמשיכי, בקיצור

10/04/2013 01:41
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך