קתרין מילר פרק 1- רסיבלה ומה שבתוכה.-פנטזיה+אהבה

"היא תצטרך מתי שהוא לדעת את זה"
"אני יודע"
"מתי?"
"בקרוב, בקרוב היא תדע הכל, אל תדאג טובי, היא תדע, ממש בקרוב"

כשאני חושבת על זה… אני לא צריכה חמצן כדי לנשום, המים מספיקים לי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, נמשכתי מאוד חזק למים.
בפעם הראשונה שכף רגלי נגעה במים, ידעתי שאני חייבת להיות שם, לא ידעתי לשחות, אך ברגע שהייתי בפנים הכל זרם, וידעתי לעשות דברים במים שאחרים לא יודעים.
המים, הם החמצן שלי.

"ו…12 דקות בתוך המים ! איך את מצליחה לעשות את זה ?" המורה המתלהב שלי שאל אותי כשראשי יצא מתוך המים.
"אני לא יודעת…אני מניחה שפשוט כיף לי להיות שם, הכל שם נטול לחץ, כיף להיות שם" חייכתי.
"אין מצב שלא תנצחי שאולימפיאדה המקומית בחודש הבא" הוא חייך והושיט לי מגבת.
חייכתי וניגבתי את פניי.
מים, הם כל מה שאני צריכה.

"אני החברה הכי טובה שלך, את חייבת לגלות לי איך את מצליחה" אביה שאלה אותי כשהיינו בדרכנו לקפיטריה.
"אני לא יודעת" אני פשוט לא יודעת…
"את מגדלת זימים או משהו ?" היא הוזיזה את שיערי הבלונדיני למאחורי כתפי ובחנה את צווארי.
"תפסיקי" גיכחתי "אנשים מסתכלים".
"את חושבת שיכולת להישאר שם עוד קצת?" היא שאלה אותי.
בכנות… "אני חושבת שכן" אמרתי לאחר כמה שניות.
"וואו, את אדירה!" הי חייכה ומחאה כף.
גלגלתי את עיניי והתיישבתי לידה באחד השולנות הריקים שהיא תפסה.
"היי, קתרין, היום יש מסיבת חוף, את באה ? יש תחרויות שחיה ויהיה ממש מגניב" דין שאל אותי.
הוא מדבר אליי ? בטוח ? אומייגאד דין ג'יימס מדבר אליי !
מה…מה אני אענה ? כן ? לא ?
"אאוץ'" מלמלתי והסתכלתי על אביה שהכניסה לי מרפק לצלעות.
"היא תשמח לבוא" היא חייכה אליו.
"קול, אני מצפה לראות אותך שם" הוא חייך אליי והלך.
"יכולתי לענות לבד" הסתכלתי על אביה.
"כן, בטח, נהיית כמו אבן, אם לא הייתי מכניסה לך מרפק, היית ממשיכה לבהות בו כאילו הוא איזה חייזר" היא אמרה בגיחוך, חייכתי וצחקתי.

"אז איזה בגד ים ללבוש,הורוד השקט, או המנומר הסקסי ?" אביה שאל אותי והחזיקה בכל יד את שני האופציות שהיא שאלה כרגע.
"ממ…הורוד השקט" אמרתי.
"טוב אז המנומר הסקסי" היא חייכה וזרקה את הכחול לרצפה.
גלגלתי את עיניי, היא אף פעם לא מקשיבה לי.
"אז מה את הולכת ללבוש?" היא שאלה.
"לא יודעת, לא ממש חשבתי על זה" אמרתי בכנות.
"קת', את לא יכולה לעשות את זה ! רוצה את הורוד השקט ?" שאלה.
"בסדר" הסכמתי באנחה.
"יופי תלבשי אותו עכשיו, יש עוד חצי שעה עד לתחילת המסיבה" היא זרקה אותו עליי.
"או-קיי" נאנחתי וקמתי לחדר השירותים שבחדרה.
יצאתי כשזה עליי. "וואו קת' זה מהמם!" אביה אמרה ובחנה אותי.
"זה לא מרגיש לי נוח…" אמרתי ובחנתי תא השתקפות גופי במראה.
"סתמי זה מושלם, קחי" אמרה והושיטה לי שורט קצר וגופיה לבנה למעל הבגד ים.
לבשתי את הבגדים בזריזות, ויצאתי עם אביה לכיוון המכונית של אח שלה.
"כנסו" אמר ונכנס למושב הנהג.
נכנסנו בשקט, "אז קתרין, שמעתי שאת מתחרה באולימפיאדה המקומית" אמר וראיתי את עיניו בוחנות אותו מהמראה.
"כן" חייכתי.
"את מתחרה מול דיוויד האדס, את צריכה להתאמן הרבה" אמר.
"היא ממש לא צריכה , היום היא היתה 12 דקות מתחת למים, בלי לצאת לנשום אפילו פעם אחת" הסתכלתי על אביה במבט רצחני.
'מה ?' אמרה בלי קול.
עיניו נפקחו, "באמת ?" שאל בהלם.
"כן, אז אין לך ממה לדאוג" אביה אמרה והניפה את שיערה החום לאחור.
האוטו נעצר, "בלי שטויות" דרייק אמר כשיצאנו מהאוטו.
"כן כן אל תדאג, סע לשלום" אביה אמרה וסימנה לו בידו לנסוע.
הוא נסע משם. "יאללה, בואי לשתות" היא חייכה אליי ומשכה בידי אל תוך הבר.
"אני לא שותה, אני הולכת קצת לשחות, ביי" שחררתי את ידי ידה, הולכת כשעיניי שקועות בים הכחול הרגוע, שפשוט משך אותי אליו, פשטתי את בגדיי העליונים מהבגד הים, זרקתי אותם על החוף יחד עם נעלי הבית שלי,נכנסתי לים, מרגישה את קור המים, התקדמתי לעמוקים, עד שכבר סנטרי הרגיש את המים, חייכתי לעצמי, מתנתקת מכל השאר, צללתי, ושחיתי הכי מהר שאני יכולה ליותר עמוק.
מים עמוקים לא מדאיגים אותי בכלל.
פקחתי את עיניי, משום מה, הראייה שלי במים טובה מאוד כמו ביבשה, אף פעם לא הבנתי את זה, לא הבנתי גם למה אני מרגישה שאני ממש יכולה לנשום.
ולפעמים, כשאני ממש לבד, אני מרגישה שאני אפילו יכולה לדבר בתוך המים, ולשמוע, אבל…כנראה שזו רק הזיה שלי.
המשכתי לשחות, בוהה בדגים הצבעוניים ששוחים צמודים אליי.
"קתרין?" שמעתי קול דק.
הסתכלתי מסביבי, לא אני עוד פעם מדמיינת. הכל רק דגים, הייתי יותר מדי זמן מתחת למים.
"קתרין מילר, האם זו את ? חזרת ?" הסתכלתי שוב מסביבי רואה רק דגים.
אני משתגעת, סופית.
"אני לא מאמין, זו את !" עוד פעם הקול הזה דיבר שוב.
הצמדתי את ידיי לאוזניי "אני משתגעת, קתרין לצאת מפה עכשיו" מלמלתי לעצמי.
"האדון אמר שתחזרי, לא ידעתי שכל כך מוקדם, אוי קתרין" הקול הזה חדר שוב לתוך אוזניי.
"את לא משוגעת, זה אני, טובי" איזה דג אחד התקרב אל מול פניי, אני משוגעת, הדג הזה מחייך.
בהיתי בו, אני מדמיינת, אני מדמיינת, אני משוגעת.
"בואי אחריי, האדון מצפה לך" הוא אמר.
לא, לא לא, אני יוצאת מפה, אני לא הולכת עם דג דמיוני לשום מקום.
ניסיתי לצאת ממעגל הדגים שהקיף אותי. אך הם חסמו אותי בכל תזוזה שלי.
"תנו לי לצאת מפה..בבבקשה" מלמלתי לעצמי, יודעת שהם לא באמת מבינים אותי, אבל בכל זאת.
כל הדגים הנידו בראשם לשלילה, אני משתגעת.
"אההה" צרחתי וסמתי את אוזניי, מנסה לצאת אולי מסיוט שאני תקועה בו.
פקחתי את עיניי, הם עדיין היו שם, "הנסיכה קתרין, ממה את כל כך מפחדת בואי" טובי הזה פנה אליי.
"זה …זה לא יכול להיות…זה נוגד את כל חוקי המדע, אני מדמיינת אותך די בטח כולם מחפשים אותי, תנו לי ללכת בבקשה" התחננתי, צבטתי את עצמי בידי כל פעם, אך הכאב היה קיים, זה לא נכון, זה לא קורה, אני מדמיינת.
"מצטער אינני יכול, האדון מצפה לקראתך את חייבת לבוא אחריי" הוא אמר.
"אחרי שאני אבוא אחריך אתם תשחררו אותי ?" שאלתי, מקווה שזה רק חלום בלהות.
"את זה האדון יקבע, רק בואי" הוא אמר וסימן בסנפירו לעקוב אחריו.
בלית ברירה שחיתי אחריו.
אני מדמיינת, אני אקום עוד מעט ואגלה שאני נמצאת בבית.
"אז מה עם אדריאנה ושון ?" שאל אותי הדג בדרך.
איך..? "איך אתה יודע את השם של ההורים שלי?" שאלתי.
"או..הם לא ההורים שלך"
וכמו שאמרתי, אני מדמיינת, אני השתגעתי, זה לא אמיתי זה רק חלום בלהות שבקרוב אקום ממנו.
"טוב…אבל את זה אני לא צריך להגיד לך זה רק האדון יוכל לומר ולהסביר" הוא אמר.
"הנה הגענו" הוא אמר וכיוון בסנפירו אל עבר אצות ים שגדלו יותר מדי ויצרו עיגול גדול שנראה כמו דלת, ובצידי הדלת שני…שני…
"כרישים ! אוי אני חייבת ללכת מפה, אני לא רוצה למות" אמרתי בלחץ ושחיתי כמה 'צעדים' אחורה.
"אוי, אלה רק השומרים של רסיבלה, אל תדאגי הם לא מזיקים, בואי התקרבי" הדג המדבר שקורא לעצמו טובי אמר.
טוב…אם אני חולמת, אז עד הסוף לא ?
התקדמתי בפחד ובחשש לשער. בחלומות לא אמורים להרגיש, למה אני מרגישה?
"שם" אחד הכרישים אמר בקול עבה.
"או, זה אני טובי, וזאת" הוא חייך והסתכל עליי, "נו מה זה לא ברור מי זו?" טובי שאל בחיוך.
"הנסיכה…? זו את ?" הקול של הכריש נהפך למפוחד, והוא והכריש הענק השני השתחוו בפניי.
אני מדמיינת, זה חלום בלהות.
"אכן כן זו היא" טובי צחק.
"היכנסי" הכריש הפנה לי את הדרך.
כן לאן בדיוק, לצד השני של האצות, כאילו זה לא שונה ממה שיש פה עכשיו, מים.
בהיתי ב-'שער' מבלי לזוז.
"נו.. תיכנסי" טובי דחף אותי בקטנה, בקושי הוזיז אותי.
עצמתי את עיניי, "קתרין זה חלום, הוא הסתיים ברגע הכי לא צפוי שיש, כמו כל חלום" מלמלתי לעצמי, פקחתי את עיניי ושחיתי פנימה.
אוקיי, זה ממש לא רק מים.
הכל מואר, שוניות מים בכל מקום, ורגע מה זה..בתים ? חנויות ? אלה..אנשים רגילים…חלקם דגים, חלקם כרישים אבל הם…אנשים רגילים.
אני מדמיינת, אני משתגעת.
"בואי אחריי הנסיכה" טובי צץ מאחוריי, ושחה ישר, ואני אחריו.
כולם פה היו לבושים בבגדים רגילים, אני חושבת… חוץ מזה שהבגדים האלו התאימו לאווירה, ורק אני הייתי בביקיני, גם בחלום בלהות יכולים להיות מובכים מכל המבטים שננעצים בי ?
"אל תתייחסי הם לא רגילים ללבוש של בני אנוש" טובי אמר והמשיך בשחיה שלו.
"מה זאת אומרת בני אנוש ? גם הם בני אנוש"
הוא צחק "ממש לא, זה רק נראה לך לפי המראה" אמר.
השחיה המשיכה בשקט שאני בוחנת את כל העיר הזאת, ענקית, מוארת, יפה…
"הגענו" טובי אמר והצביע על טירה שעמדה מולנו.
"כאן מתגורר האדון שלך?" שאלתי בשוק.
"כן" הוא חייך והתקדם לדלת הכניסה הענקית, שכולה זהב.
שחיתי אחריו, הוא פתח את דלת הזבה הענקית, אני לא יודעת איך הדבר הקטן הזה הצליח לפתוח דבר כזה ענק, אבל הוא הצליח.
הוא נכנס, ואני אחריו, כולם נעצו בי את מבטיהם.
הסתכלתי על הרצפה פה, יכולתי להניח את רגליי לשם שינוי ו..ללכת.
"אני אישית מעדיף לשחות" טובי אמר.
"זה כי אין לך רגליים" מלמלתי.
הגענו למדרגות, "אני אומר לך תשחי פה, הדרך למעלה ארוכה" הוא אמר והתחיל לעלות במדרגות.
ואני הקשבתי לו ושחיתי אחריו, הדרך אכן היתה ארוכה, שחינו בעיגולים מעלה, הקירות פה היו מלאים בתמונות. אני לא יודעת של מי, כל תמונה ייצגה מישהו אחר, או משהו אחר.
"טובי.."קראתי בשמו לראשונה.
"כן?" שאל בהתלהבות למשמע שמו.
"אתה לא חושב שמתישהו…אני אצטרך אוויר?" שאלתי, המומה מזה שעד עכשיו לא מתתי.
רגע ! אולי שאפתי מים בטעות והם מילאו אותי ואני מתה עכשיו, והכל עכשיו רק העולם הבא (?)
הוא צחק "את? אוויר? בכלל לא" המשיך לצחוק.
אז כנראה שלא.
"הגענו" הודיע, בחנתי את מה שעומד מולי, תמונה ענקית של איזה איש פניו די מקומטות, יש לו עיניים קטנות וכחולות, שפתיו בצבע ורוד חיוור יש לו זיפים חומים, וכך גם שיערו החום המלא, ועל ראשו היה מונח כתר מוזהב עם אבני חן אדומות, לפי איך שהוא נראה הוא כנראה בערך בעשור ה-5 לחייו.
"טובי" האיש מהתמונה דיבר, ללא ספק אני משתגעת.
"המלך טיטריאנוס" הדג קד קידה.
"היכנס" התמונה דיברה שוב, ונפתחה.
אני מדמיינת. אני משתגעת. זה חלום. אני מתה. אני מדמיינת. אני משתגעת.זה חלום. אני מתה.
טובי נכנס וכך גם אני אחריו. החדר שאליו נכנסנו היה גדול באופן מפתיע, הספות היו אדומות ומפתות לשבת עליהן, על הקירות היו חוטי זהב שהוסיפו למראה המלכותי, באמצע החדר עמד שולחן בצבע חום כרמל גדול, וכסא מהודר עמד ממש צמוד אליו.
"וואו.." מלמלתי.
"טובי, מה הבאת לי ?" קול עבה צץ משומקום.
הסתובבתי וראיתי את האיש שהיה בתמונה עומד לפנינו, רק שפה, הוא יותר גבוה.
"או המלך טיטריאנוס, הבאתי לך את הנסיכה קתרין, היא חזרה".
לא אני לא, ה'חזירו' אותי בכח.
האיש הגדול בחן אותי, "קתרין, מה שלומך?" שאל אותי.
"לא טוב, אני גוססת,אני חושבת שאני עומדת למות, שקעתי יותר מדי עמוק במים ואני חושבת שאני מתה וזה העולם הבא שלי, ואני גם די בטוחה שהחברים שלי מחפשים אותי, אני רוצה לצאת מפה, אני רוצה לחיות, בבקשה תוציא אותי מכאן" דיברתי בבת אחת.
האיש חייך, "כמובן שתצאי מפה, אך קודם כל עלייך לדעת כמה דברים, ורק אז תוכלי ללכת, אבל, גם לחזור" אמר ברצינות מלאה.
"מ..מה ? למה?" שאלתי.
"מה עם אדריאנה ושון ?" העביר נושא וראיתי צל של חיוך בשפתיו.
"איך..איך אתה מכיר את ההורים שלי ?" שאלתי.
"או…הם לא הורייך קתרין, הם השומרים שלך" אמר.
גיכחתי "מה אתה מנסה לומר לי בזה, ששיקרו לי כל החיים שלי? ולמה שאני אאמין לך? אני בכלל לא מכירה אותך" אמרתי ושילבתי את ידיי.
"או את אכן מכירה אותי, אני זה ששומר עלייך כל הזמן, אני תמיד איתך, והאנשים שרק את מצליחה לראות ולשמוע במקומות מסוימים, הם האנשים שלי" אמר והסתכל עליי כשחיוך קטן על שפתיו.
בחנתי אותו, כיווצתי את עיניי והתרכזתי טוב טוב בפניו.
"אתה…המדריך באקווריום..אתה גם השופט המחוזי בתחרות השחיה שכיתה ז', אתה מאלף הדולפינים מהטיול של כיתה ט'…הצלת אותי מנפילה לאקווריום באותו היום, נתת לי טיפים לפני השחיה בתחרות, נתת לי להאכיל את הדולפינים והם גילו לי לאן הכיתה אמורה ללכת…מי אתה לעזאזל?!" צעקתי בבהלה, עוקבים אחריי כל חיי.
"אני המלך טיטריאנוס, מלך הים, וגם..אבא שלך" אמר בחיוך.
נפלתי לאחור "תוציאו אותי מפה, די ! תוציאו אותי, אני משתגעת, תוציאו אותי בבקשה" סגרתי את ידיי על אוזניי ועיניי נעצמו בחוזקה.

"התעוררי הנסיכה, את צריכה להתלבש לקראת ארוחה בבית של הנסיך שאביך בחר לך" קול נעים ורך נשמע באוזני, ויד רכה ניענעה אותי.
"מ..מה ? איפה אני?" שאלתי והתיישבתי על המיטה בוהה באישה השמנמנה שהיתה מולי, לחייה סמוקות ומלאות, עיניה ירוקות וגדולות, שפתיה קטנות כבלתי נראות ושיערה האדמוני אסוף בפקעת מתוחה, היא לבושה בבגדי משרתת.
"ברסיבלה, את צריכה לקום,ארוחת הערב בעוד 4 שעות, אין הרבה זמן להתארגן" אמרה וקיפלה את השמיכה שהתכסיתי בה.
לא..לא לא.. זה לא חלום…זה באמת קרה.
אירועי השעות האחרונות חזרו אליי.
"נסיך? בשביל מה אני צריכה ללכת לארוחת ערב עם נסיך ?" נזכרתי במילותיה הקודמות.
"הנסיך דיימון, בעלך לעתיד, את צריכה להתארגן" אמרה.
"מה ? להתחתן ? בעל? לא… לא אני רק בת 18, עדיין לא נרשמתי לקולג'…עדיין לא חייתי,להתחתן? לא אני לא מוכנה…למה אין לי מילה בזה?" שאלתי בהתרגשות.
"אני לא ממש יודעת אז אינני יכולה לענות לך על זה, אבל בבקשה קומי, תפשטי את הלבנים האלה ומרחי את עצמך קצת עם סבון, ואת שיערך תחפפי, אין צורך בדוש, אנחנו גם ככה במים" היא ציחקקה.
"חדר המקלחת שם"הצביעה על דלת בתוך החדר שאני נמצאת, "אני משאירה לך מגבת פה, תקראי לי אם תצטרכי משהו, היא קדה קידה, הניחה את המגבת הקטיפתית על המיטה ויצאה מהחדר.
נסיכה ? נסיך ? טיטריאנוס ? רסיבלה ? דגים מדברים ? מה קורה לי, מה לעזאזל קורה לי, מי הם ההורים שלי ? איפה אני נמצאת ? מי אני ?
בחדר המקלחת היו כמה סוגי שמפו, ומרכך, כמה סוגי סבוני גוף, רק דוש לא היה.
העברתי את ידי על הקיר החלק, על הקיר היה מוטבעים כמה ציורי בתולות ים.

יצאתי מחדר המקלחת ועטפתי את גופי עם חלוק הקטיפה שהאישה השאירה לי.
בחנתי את החדר הזה בפעם ה10 נראה לי.
איך זה שהכל מוחזק כאן על הקרקע ולא צף ?
תקתוקים בדלת הוציאו אותי ממחשבותיי וראשי הוסט באופן אוטומטי לדלת הכניסה.
"הנסיכה קתרין, את מוכנה?" קול האישה ממקודם הושמע.
"כן…אני חושבת היכנסי" אמרתי.
אם להיות עם חלוק ובלי כלום למטה זה מוכנה, אז כן אני מוכנה.
היא נכנסה כשבידה כמה בגדים.
"הנה ההלבשה התחתונה שלך, וזוהי השמלה שלך, הנעליים יגיעו מאוחר יותר" היא פרסה את השמלה על המיטה בחיוך.
"וואו" זה כל מה שהצלחתי לומר, שמלת סטרפלז מדהימה בצבע טורכיז, וואו.
"התלבשי בבקשה, ברגע שתסיימי, יבואו מאפרים לטפל בפנייך ומיד אחר כך ספרים לטפל בשיערך" אמרה ובאה לצאת מהחדר.
"רגע…מהו שמך ?" שאלתי.
"ברטה" חייכת אליי.
ספרים לטפל בשיערי? איך בדיוק אם הכל פה מים ?
לבשתי את השמלה מעל בגדיי התחתונים, בהיתי בהשתקפותי שבמראה, וואו, היא מדהימה.
לאחר מכן ברטה הביאה לי נעלי זכוכית, שאני לא יודעת איך, אבל הן היו ממש נוחות, השיער שלי עוצב כמו תסרוקת לחתונה, קשת דקה בתחילת הראש, מן גבעה קטנה כזו שמסתיימת בכמה תלתלים שעשו לי, אין לי מושג איך הוא יישאר ככה.
האיפור היה עדין, סומק בהיר מאוד, פס שחור בעין עם רימל, וצללית טורכיז בהירה מאוד, ובשפתיי מרחו שפתון שקוף, אני עדיין לא מבינה למה זה לא נמרח עד עכשיו.
וכמובן, תכשיטים, עדילי כסף חישוק עיטרט את אוזניי, ועל צווארי הונח ענק מכסף עם יהלום טורכיז.
הסתכלתי במראה, אני נראית…שונה…יפה.
"בואי, המלך קורא לך, דגי המרכבה יוצאים עוד מעט" ברטה זירזה אותי.
הלכתי אחריה.
כל מי שבהה בי כשנכנסתי לכאן עם טובי ממקודם, הביט בי עכשיו בצורה שונה.
"שכה יהיה לי טוב…הנסיכה קתרין.." מלמולים נשמעו.
הנסיכה…זה התחיל להיות מעצבן כבר.
העיקר שעוד מעט נסיים עם כל הבדיחה הלא מצחיקה הזאת ונחזור הביתה.
נכנסתי למרכבה מוזהבת שעמדה מחוץ לטירה.
שם בפנים טיטריאנוס היה, כשלצידו צף טובי.
"הנסיכה" טובי אמר וקד קידה.
"תפסיק לקרוא לי ככה" פקדתי עליו.
התיישבתי אל מול טיטריאנוס, "אחרי זה, עם הארוחה עם הנסיך ההוא אני הולכת מכאן נכון ?" שאלתי בתחינה.
"נכון" חייך אליי.
כל השחיה, שתקתי, הבטתי בחלון מה שהולך בחוץ.
הכרכרה נעצרה, טיטריאנוס ירד מלפניי והושיט לי את ידו כדי שארד.
"אני אסתדר בעצמי" אמרתי בקרירות וירדתי לבד, בוחנת את האולם הגדול שהיה מולי.
"קתרין, בואי יש כמה אנשים שרוצים להכיר אותך" הוא קרא לי, הלכתי ונעמדתי על ידו.
"תכירי, זה שר בתולי הים" הוא הצביע על מישהו עם זנב. "זה שר סוסי הים" הצביע על מישהו עם אף של סוס שחייך אליי, השתדלתי להיראות לא מבועתת, ולנסות לחייך.
"וזאתי בתי קתרין" הוא אמר והסתכל עליי בגאווה. לא. אני לא!
"נעים מאוד" כל אחד הושיט לי את ידו, ואני מתוך נימוס לחצתי.
מה. אני. עושה. פה ?
"קתרין לכי בינתיים עם טובי, תסתובבו תכירי את המקום" טיטריאנוס אמר.
הנהנתי אליו ושחיתי עם טובי בתוך האולם הענק הזה.
"אני רוצה לשבת" אמרתי לאחר כמה דקות.
"תבחרי מקום, גם ככה אחר כך יקראו לך לשבת עם בני המלוכה, אז בינתיים זה בסדר שתשבי איפה שעולה על דעתך" אמר.
הנהנתי וסרקתי את המקום, "שם" חייכתי והצבעתי בראשי על שולחן מלא בנערות.
התקדמתי לשם עם טובי והתיישבתי בכיסא פנוי.
"היי, את חדשה פה" אחת מהבנות שמה לב אליי ואמרה.
"כן" חייכתי.
"אני שונטל" היא חייכה.
"אני קת-"
"אני לא מאמינה שדיימון מתחתן" קול של בחורה מהשולחן קטע את דבריי.
"אוי נו סילבי, כולם ידעו שמתי שהנסיכה קתרין תחזור הוא יהיה חייב להתחתן איתה והיא איתו, זה הוכתב עליהם מאז שהם היו רק עוברים" שונטל פנתה אל הנערה שאמרה.
"כן אבל…הוא כל כך מושלם, ומי אמר שהשמועות שהנסיכה חזרה נכונות ?" סילבי הזאת שאלה.
הסתכלתי מסביבי וגיליתי שטובי לא איתי יותר.
"אמ…תוכלו להסתיר לי יותר למה הנסיכה עזבה מלכתחילה ?" שאלתי, אני חייבת לנסות לדעת קצת עליי.
"או חדשה, אני סילביה מרטינה, טוב תקשיבי, לפי הסיפורים והאגדות פה שהתלכו סביב הנסיכה, זה שבגיל שנה וחצי המלך טיטראנוס והמלכה איזבלה היו חייבים לשלוח אותה הרחק מכאן משום המלחמה הנוראה שקרתה פה, אז שלחו אותה ליבשה, שתשתלב עם בני האנוש כדי שהדיזפרים לא ימצאו אותה, הדיזפרים רצו אותה כל כך, אף אחד לא יודע למה, אבל הם רצו אותה, ובגלל זה שלחו אותה ליבשה, כי לשם הדיזפרים לא יכולים להגיע. ובגיל 18 היא תצטרך לחזור, כדי להינשא לנסיך המושלם שלי" היא סיימה לספר את סיפורה.
וואו…זה…אמיתי ?
"סילביה, תהיי בשקט, הוא בכלל לא מכיר אותך" נערה אחת מהשולחן פנתה אל אותה סילביה.
"מהיכן את ?" שאלה אותי אחת מהבנות.
"או אמ..אני מ-"
"תהיו בשקט, הנה הנסיך!" סילביה קפצה ובחנה נקודה כלשהי.
הסתובבתי גם אני כדי לראות היכן כולן מסתכלות, ו-וואו, הוא באמת יפה תואר, הוא עמד שם, בכניסה, עם שני שומרים כרישים, עיניים ירוקות בהירות, שיערו חום מתולתל, שפתיו עבות, הוא באמת יפה תואר, הוא עמד שם עם חליפה.
"אם הנסיך פה, איפה הנסיכה ?" שונטל שאלה.
"הנה המלך טיטריאנוס, הוא לבד, אולי היא לא חזרה, ודיימון ישאר לי" סילביה אמרה בחיוך חולמני.
הלוואי.
טיטריאנטס בחן את השולחנות וכשקלט את השולחן הזה, הוא התקדם אלינו במהרה.
"הוא מתקדם לפה…אומייגאד המלך מתקדם לפה, מה נעשה ?" סילביה שאלה בלחץ.
"קתרין" הוא קרא בשמי כשהיה קרוב לשולחן, עיניו חיפשו בכל הבנות אותי, וכשמצא נעצר עליי.
"בואי"חייך אליי, כל הבנות הפנו אליי את מבטן בהלם, סילביה היתה אדומה.
הרכנתי את ראשי והלכתי אחריו, הבנות השתחוו בפנינו לפני שהלכנו.
אוי, זה ממש לא נעים כל הקטע של ההשתחוויות האלו.
הנסיך דיימון עמד כשני מטר ממני,הוא בחן אותי בחיוך והושיט את ידו אליי.