עוד זיכרון – פרק 10

פרק 10 – צלצול טלפון

-נ.מ שי-לי-
"לאן?" אני שואלת בעוד אני משפשפת את עיניי, אני רואה בקצה החדר את אריאל מוציא ג'ינס מהארון.
"התעוררת." הוא מסתובב ומסתכל עליי, קצת מופתע.
"איך אפשר שלא עם כל הרעש שאתה עושה?" אני ממלמלת ומחזיקה בראשי, הוא פועם בחוזקה.
"אני יוצא לריצת בוקר." הוא אומר ומתיישב לידי, מלטף את ראשי.
"עם ג'ינס?" אני שואלת ומצביעה על הג'ינס בידו.
"צודקת, בחירה גרועה." הוא מחייך וקם שוב לארון.
משהו מוזר כאן, בימי שבת אריאל תמיד יוצא מוקדם בבוקר ולא בשתיים-עשרה בצהריים. והוא יוצא המון לאחרונה… וזה לא ניראה לי.
הוא מוציא מהארון מכנס טרנינג אפור וחולצת טי לבנה ומתלבש, אני בוחנת אותו… בימים האחרונים הוא גם הרבה יותר שמח מימים אחרים.
"ביי." הוא מחייך אליי לפני שיוצא ואני מחזירה לו חיוך מזוייף.
הוא מסתיר ממני משהו, אני בטוחה בזה.
ולא משנה מה זה, אני הולכת לגלות על זה.

-נ.מ אבישג-
אני פותחת את דלת הבית, יוצאת וסוגרת מאחוריי.
אני הולכת לג'יפ השחור שלי שחונה בחנייה הקבועה שלו, נכנסת אליו, מתניעה ונוסעת לצוק. אני אמורה להיפגש שם עם אריאל.
בזמן האחרון אני מעמיקה את הפגישות איתו… הוא השתנה, המון. הייתי אומרת שאם לא הייתי מכירה אותו לפני, זה כאילו הכרתי בן-אדם חדש.
הוא התבגר, מצא עבודה וחברה חדשה. ומכל השיחות שלנו, באמת נשמע כאילו הוא מאושר, כאילו הוא שמח בחיים החדשים שבנה לעצמו, בלעדיי.
אבל משהו תמיד עוצר אותי, משהו בי תמיד שואל למה אנחנו עדיין לא ביחד… ואני חייבת להזכיר לעצמי שזה בגלל שהייתי מספיק מטומטמת כדי לוותר עליו.
אני מגיעה לצוק ולא רואה אותו שם.
אני פותחת את דלת הרכב שלי ויוצאת ממנו, מתיישבת על האדמה בקצה הצוק ומסתכלת על הגלים שמתנפצים בשקט על החול הרך.
למה עשיתי את זה לעצמי? למה העדפתי הרגשה על פני אדם?
בזמן האחרון הבנתי את הטעות שעשיתי, הבנתי על מה וויתרתי… אבל גם הבנתי מה הרווחתי.
זכיתי ברותם.
ורותם באמת מדהים.
הבעיה הייתה שלא הפסקתי לחשוב על אריאל בכל רגע פנוי שהיה לי.
בזבזתי מחשבות חשובות על מישהו שלעולם לא יחזור להיות שלי, לא מתוך רצון או אהבה.
"שוגה?" אני שומעת את הקול המוכר מאחוריי ובמהירות מסתובבת ומחייכת אליו, התגעגעתי.
אף פעם לא אהבתי שקוראים לי שוגה, חוץ ממישהו אחד שגרם לשם הזה להישמע טוב.

"הייתי בטוח שאחרי שטסת לג'וליארד שכחת ממני לגמרי." אריאל מודה בפני ומסתכל לעבר הים.
"לשכוח אותך?" אני שואלת ופוערת את עיני.
איך אפשר לשכוח מישהו שנתן לך כל כך הרבה לזכור?
"כן, את יודעת. אם היה לך כל כך קל לוותר עליי כניראה שלא באמת אהבת אותי כמו שאמרת." הוא אומר והלב שלי צונח ומתרסק. "ואיך אפשר לזכור מישהו שלא אוהבים?"
דמעה קטנטנה עולה בזווית העין שלי.
"אני אהבתי אותך אריאל, יותר מכל דבר אחר שהיה לי. ואני תמיד אהיה אסירת תודה שהוצאת אותי מהדיכאון שהייתי בו אחרי שאור נהרג. ואני באמת רוצה לתקן הכל איתך, אם רק תיתן לי ותשכח את כל מה שהיה בעבר." אני אומרת ובכל מילה הקול שלי נסדק ונשבר.
אריאל מסובב את ראשו ומסתכל עלי, הוא מושיט את ידו ומנגב את הדמעה שנפלה במורד הלחי. אני עוצמת את עיני ונושכת את שפתי התחתונה… מפחדת ממה שהוא הולך להגיד.
"יש דברים שפשוט אי-אפשר לתקן." אני כבר לא מרגישה את ידו עלי. "את יודעת כמה זמן לקח לי למצוא מישהי שתמלא את החור שאת השארת? כמה זמן לקח לי להתגבר על הפחד שעוד מישהי תעזוב אותי לטובת קריירה או לא משנה מה?"
אני מרגישה את עולמי קורס עליי.
אני יודעת מה הוא עבר כי אני עברתי בדיוק את אותו הדבר עם אור.
הוא עזב אותי בעולם הזה, לבד. ואני? אני פחדתי שאני אכיר מישהו חדש, שאתאהב בו ושהוא שוב יעזוב אותי, בדיוק כמו שאור עשה.
זה הפך להיות טראומה, פשוט פחדתי להיות לבד.
אחרי שנתיים אינטנסיביות שלא זזתי מאור, לא ידעתי בכלל מה-זה להיות לבד. בגלל זה לקח לי המון זמן להיכנס לקשר החדש עם אריאל.
והוא פתח בפני את ליבו ונתן לי להיכנס ולנעול את עצמי שם, עד שמצאתי את המפתח וברחתי.
אני מצטערת על כל מה שגרמתי לו.
אני מצטערת שבגללי, החיים של אחד האנשים הכי חשובים בחיי נהרסו.
שובל דמעות יורד במורד לחיי ואני מוחה אותן במהירות.
מגיע לי לבכות.
על כל מה שעשיתי לו.
"אני לא יכול לראות אותך בוכה." אני שומעת את קולו ואחרי כמה שניות הוא מחזיק את שתי ידיי והדמעות נופלות כשאין מי שינגב אותן. "לא בעבר, ולא עכשיו."
המילים שהוא אומר לי פוגעות בלב שלי כמו חץ, הן כל כך כואבות שבאמת אני שוקלת להפסיק להיפגש איתו.
לשמוע מה הוא עבר אחרי הפרידה שלנו זה קשה, כי לי זה לא קרה.
אני הייתי עסוקה במוסיקה יותר מדיי וזה אפילו לא השאיר לי זמן לחשוב עליו, שלא נדבר על לבכות. אני התחרטתי בימים הראשונים, זה נכון… אבל אחרי שבוע הכל עבר כאילו כלום לא קרה. וזה גרם לי לחשוב אם האהבה שהייתה בנינו היא אהבת אמת, כי עשיתי והתאמצתי כל כך כדי שהקשר הזה יצליח, ובסוף גמרתי אותו בשני משפטים ושבוע אחד שכולו דיכאון?
ידיו של אריאל מניחות את ידי על ברכיי והוא מרים את ידו ומוחה בזהירות את הדמעות.
עיניי דבש נעוצות בעיניים ירוקות.
שקט.
הדמעות חדלו מלהופיע אבל ידו של אריאל עדיין מונחת על הלחי שלי.
אני שוקעת בעיניים היפות שלו וזה גורם לי לשכוח מהכל לכמה רגעים.
הוא רוכן אלי בעדינות ובאיטיות, אני עוצמת את עיני ומייחלת למה שהולך לקרות בעוד פחות מרגע. שפתיו מרפרפות בעדינות על שפתיי.
"פשוט לא יכול." הוא ממלמל לתוך שפתיי.
צלצול טלפון מתיקי עוצר אותו ואני מתנתקת ממנו במהירות, מבינה מה כמעט עשיתי.
אני מחפשת את הטלפון שלי בעצבנות בין כל הדברים בתיק ובסוף מוצאת אותו.
'תותי' מתקשר.
אני נאנחת ועונה לו.
"איפה את?" הוא שואל ואני מסתובבת ומסתכלת על אריאל.
הכובע האפור של ג'קט הטרנינג שלבש מונח על ראשו ומבטו ביישן ומרוחק.
"אני עוד מעט מגיעה לבית." אני אומרת ועיניו של אריאל פוגשות את עיני.
רותם יודע שאני ואריאל נשארנו קרובים, רק לא יודע עד כמה בדיוק קרובים. הוא לא מת על זה שאנחנו נפגשים לפעמים ובגלל זה לא רציתי להרוס את ההתלהבות ששמעתי בקולו.
"הודיה רצתה להכין איתך כמה דברים לחתונה." אני יכולה לשמוע את חיוכו.
"אין בעיה." אני מחייכת גם ותוך כמה שניות אני מנתקת את השיחה.
"רותם?" אריאל שואל.
"רותם." אני ממלמלת וחיוכי יורד משפתי.