רומאו ויוליה הסיפור החרדי חלק 2

מוזר 01/11/2015 2415 צפיות 2 תגובות

"בוא, תשב" היא אמרה והציעה לי כיסא מרופד ליד השולחן, שכן עדיין עמדתי בכניסה צמוד לקיר, לא מודע לעצמי.
"תודה" אמרתי ופסעתי לאט לכיוון הכיסא, עדיין בשוק מהקלילות שלה.
"תדע לך שלמרות שבהתחלה זה היה לי מוזר, נהנתי לראות אותך מביט בי כל בוקר מהפינה ההיא" אמרה בחיוך שובבי.
"ידעת?" הייתי בשוק.
כל בוקר היא ראתה אותי.
"כמה זמן את יודעת?" שאלתי בבהלה.
היא צחקה צחוק מתוק ואמרה "בערך חודש".
"זה היה חמוד לראות איך אתה מתבייש" אמרה ושוב קרצה.
חייכתי חיוך עקום, קצת לא מאמין.
איך היא לא פחדה ממני, חשבתי לעצמי, אבל שוב, המצב שיחק לטובתי אז שתקתי.
"יחסית לבחור שרוצה לדבר אתה די שתקן" אמרה שוב.
"אהה אני…" גמגמתי "פשוט יש לי מלא שאלות ואני לא יודע מאיפה להתחיל" אמרתי.
"תתחיל בשאלה הראשונה שעולה לך לראש" היא דחקה בי.
"אוקי" אמרתי לאט "בת כמה את?"
"17 וחצי" היא אמרה.
"באמת? גם אני!" אמרתי באושר, "מתי נולדת?"
"ב-כ"ד אדר" היא אמרה "מתי אתה?"
"ב-כ' כסליו" אמרתי ובעמקי לבי שמחתי שאני גדול ממנה.
"אתה יודע לשחק שחמט?" שאלה אותי.
"כן, ואני טוב" התחלתי להתרברב "אני תמיד מנצח את כולם".
"בוא נראה כמה טוב אתה" היא אמרה בשובבות ורצה לחדרה.
חיכיתי במקום ולא ידעתי מה לעשות.
היא שלפה את ראשה מחוץ לחדר וקראה "אתה בא או לא?".
"אני בא אני בא" אמרתי בהשתאות, מתרגש להיכנס לחדרה.
זה היה חדר לא גדול, הדירות במאה שערים לא גדולות במיוחד.
גם החדר שלי לא היה גדול אבל אני חלקתי אותו עם שני אחי הקטנים עד שהם נכנסו לישיבות.
כיום כולם כבר בפנימיה, כך שהורי לא ידעו שכל בוקר אני ליד הבית, הם בטוחים שאני בפנימיה בישיבה, בהר נוף.
החדר שלה היה ורוד, והייתה בו מיטה אחת בלבד.
"את ישנה לבד בחדר?" שאלתי בפליאה.
"כן, אני בת יחידה מבין שבעה אחים אז אני לבד בחדר".
"אה מגניב" אמרתי, תמיד רציתי להיות בחדר לבד.
החדר היה כולו ורוד, ועל המיטה היה דובי גדול חום ופרוותי.
היא ראתה שאני מביט בו ואמרה "זה סנופי".
"סנופי???" שאלתי, צוחק על השם המוזר.
"כן, פעם כשהייתי אצל בנות דוד שלי ה"מזרוחניקיות"(כינוי לדתיים לאומיים) קראתי ספר ילדים על דובון בשם סנופי, ולכן קראתי לו ככה."
"אה יפה" אמרתי מוקסם ממנה יותר ויותר בכל דקה שעוברת.
היא הייתה בוגרת אך בו זמנית עם רוח צעירה של ילדה קטנה.
"יאללה אתה רוצה לשחק או לא?" שאלה בטון נמרץ ושובב קוטעת את מחשבותי הענוגות.
"בטח, אמרתי" למרות שלא דמיינתי את עצמי משחק מולה שחמט כשתכננתי את הפגישה הזו, אך זרמתי אחריה למה שהיא רצתה.
ישבנו ושיחקנו משחק אחרי משחק, בהתחלה נתתי לה לנצח אך אחרי שלושה נצחונות רצופים שלה העלתי את הרמה ולא וויתרתי, אך למרות זאת הפסדתי פעמיים נוספות.
"אתה שם לב מה קורה פה?" שאלה בחיוך מתנצח.
"נתתי לך" אמרתי מסמיק עד לשורשי שערותי החומות.
"אז למה אתה מסמיק?" שאלה כשצחוק בעיניה.
"אני לא מסמיק" אמרתי שוב, מרגיש את פני בוערות.
היא צחקה "אתה כזה בן, בדיוק כמו אחים שלי, אף פעם לא מודים שהפסידו."
"גם אותם את מנצחת?" שאלתי מופתע כל פעם מחדש מהילדה המיוחדת הזו.
"תמיד" היא ענתה בגאווה.
שיחקנו עוד משחק והפעם אני ניצחתי.
הייתי כל כך שבע רצון שהיה לי חיוך מאוזן לאוזן.
היא שמחה שאני מרוצה ושאלה אם אני רעב.
עניתי שכן והיא קפצה מהמיטה ואמרה לי לבוא אחריה.
מיהרתי אחריה אך היא עצרה פתאום והסתובבה, כנראה כדי לחזור לקחת משהו מהחדר, אך אני לא הספקתי לעצור והתנגשתי בה ושנינו נפלנו על הרצפה.
קיבלתי מכה בראש מהמשקוף והדבר האחרון שאני זוכר, זה את שנינו על הרצפה מביטים אחד בעיניים של השניה, ממרחק קרוב מאד.
ואז הכל החשיך.


תגובות (2)

זה ממש טוב!

01/11/2015 23:11

מחכה להמשך!

01/11/2015 23:12
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך