רחוק קרוב – פרק 1

כשהכרתי את לואיס ידעתי שהוא ממעמד שונה משלי, זה לא מנע מאיתנו להיות החברים הכי טובים לואיס היה האדם הכי נאמן שאני מכירה , הוא היה נאה חכם בצורה יוצאת דופן וטוב לב , לואיס ואני קראנו המון ספרים יחד, וגדלנו יחד מינקות, אבי היה היועץ חשבונות שלהם , ומשפחתו נתנה לנו מקום במעונם , היינו רק אני ואבי נגד העולם , עולם המספרים והמתמטיקה הלהיבו אותו , ולואיס והוא היו יושבים שעות על פיענוח סטטיסטיקות , "אני אוהב מתמטיקה הכל בה מסודר ברור " אמר לי לואיס בעודו רוכן מעל ספר , צחקתי "לי כל המספרים הללו נראים כמו סינית " אמרתי לו סוגרת את הרומן שקראתי , לואיס הביט בי בשקט "זה כי את לא מנסה להבין למה " הוא אמר מניח את הספר שלו התרגלתי לוויכוחים שלנו , "להפך " השבתי לו קמה לכיוונו "אני כל הזמן מנסה להבין את הלמה , למה החליטו ש2+2 זה ארבע, למה דווקא המספר הראשוני הזה למה לא שלוש" אמרתי לו הוא הביט בי "כי ככה" הוא אמר לא מבין את שאלתי , לפתע אן הקטנה רצה לחדר מתנשפת ומתרגשת "דמיאן כאן! " היא צרחה בהתרגשות , לואיס שם את משקפיו חזרה , "אני חייב ללכת" הוא גמגם מסדר את עניבתו שבלאו הכי הייתה מסודרת , "אתה לא חייב אתה רוצה" אמרתי לו בלגלוג "עוד הפעם אתה מבטל את מרתון הספרים שלנו" אמרתי נאנחת תמיד צץ לו משהו אחר , פעם שיעור רכיבה, פעם ציד עם אביו ועכשיו אחיו הגדול בא לביקור , הוא הביט בי בחצי חיוך "סליחה?" הוא שאל גלגלתי את עיניו "אתה חייב לי " אמרתי לו מצביע עליו באיום , הוא צחקק וגומה שמאלית עלתה לה , "אני תמיד חייב לך" הוא אמר , ורץ בהתרגשות מחוץ לספרייה , נאנחתי , שבת היום וזה היום שלי ושל לואיס בדרך כלל , לאחרונה לא יוצא לי לראות אותו כלל , מאז בת זוגתו החדשה מרי , שנאתי אותה , ולא היססתי להראות ללואיס כמה היא טיפשה, אפילו יש לה טעויות באיות של מכתבים אך נראה שזה לא מפריע לו , כנראה החזה השופע והתלתלים הבלונדיינים שלה מכסים על זה , תמיד הוא מסתכל עליה בהערצה ושנאתי את זה , כי הוא שווה המון , והיא טיפשה כמו נעל , בלעתי את רוקי זאת הבחירה שלו ולי אין זכות בחירה בשבילו , סידרתי את חצייאתי שתתיישר נאנחתי , לקחתי את הספר בידי ויצאתי לגינה , אהבתי את ריח הדשא הגזום , ואת הרעש של החיות מסביב , אהבתי את הגנן מורדי , ששורק בעליצות ונראה האדם השליו בעולם , אהבתי את המקום הזה וכבר מזמן הוא נהפך בית , פתחתי את הספר , הוא שאב אותי , האהבה כמו באגדות , וזה נגמר בחתונה , ונחתם בנשיקה , ולפעמים הייתי מדמיינת שאני הגיבורה, או אחת הדמויות הראשיות בספר , זה היה כיף לחלום דרך הספרים , לפעמים היה לי רצון עז לכתוב סוף משלי, לאו דווקא משהו שיספק את הקורא , ולא איזה טרגדיה נוראית , אלא משהו בנאלי לא סיום מפוצץ ולא יהיה המשך , משהו בנאלי, לא שמח לא עצוב עם טעם של סימן שאלה בפה , השמש החלה לשקוע והייתי צריכה להחזיר את הספר שסיימתי לספרייה , קמתי מנערת עלים מהחצאית , הלכתי בשביל עם האבנים הצהובות תמיד אמרתי ללואיס שאם לאליס בארץ הפלאות היה תפאורה זה היה השביל הזה , מורדי הגנן הלך כבר הביתה והשמיים נצבעו כתום , הבית געש ורעש מבואו של דמיאן , עוזרים ועוזרות מתרוצצים אנה ואנה להכין ארוחת ערב, פתחתי את הספרייה והנחתי את הספר במקום , שמעתי לפתע רעש מאחוריי מדף ב' בדרך כלל אין אף אחד בשעה כזאת בספרייה , הצצתי לשם ותפסתי את פי בחוזקה, הוא מטמא את החדר הקדוש שלי ושל לואיס , אחת העוזרות מזדיינת עם דמיאן על המדף , הם שמעו אותי וברחתי, לעזאזל , מה נראה לו אין להם מיטה? חדר? אפילו בחצר אבל למה בספרייה , הפלתי בטעות את עגלת הספרים שצריך לסדר "לעזאזל" שמעתי את דמיאן מקלל ואותה מסדרת את בגדיה, "יולי" אני שומעת ונעצרת בפחד במקום , דמיאן היה איש רשע, הוא לא אהב אף פעם אותי, ואמר ללואיס לא פעם שאני השפעה רעה וממעמד נחות הוא גם זה שסידר לו את מרי , הסתובבתי לאט חגורתו עדיין פתוחה והחולצה שלו קרועה הוא הביט בשקט הווריד במצח שלו פעם בחוזקה "פעם הבאה אל תכנסי לחדרים בבית בלי לנקוש ולהכריז על בואך " הוא אמר בכעס "אולי בפעם הבאה תעריך את המקום המופלא הזה ולא תזהם אותו עם התועבה שלך " אמרתי לו בכעס "באים לכאן לקרוא לא בכדי " הוא עצר אותי מדיבורי המזלזל "איך את מעזה לדבר אליי כך בביתי " הוא אמר דופק על השולחן בלעתי את רוקי אני לא שולטת בפה שלי לפעמים אבי אמר לי לא פעם "חיים ומוות ביד הלשון" , "לואיס נתן לי רשות לבוא לספרייה כאוות נפשי , זה לא מקום בשביל הדברים שאתה עושה , אם תקרא ספר פעם בחייך אולי תבין שסקס עושים בחדר שינה !" אמרתי לו בכעס ויצאתי טורקת את הדלת , שמעתי אותו מקלל מאחוריי , רציתי ללכת ללואיס ולספר לו הכל , אבל הוא בטח עם מרי, והרגשתי לבד , כל כך לבד , נכנסתי לחדר שלי ושל אבי , ודמעה זלגה החוצה , לא בגלל דמיאן האידיוט הזה, אני התגעגעתי ללואיס, בכל נפשי , וחסרונו היה ברור כל השנה הזאת , אנחנו כבר גדולים , הוא אפילו פעם הכריז באוזניי שאולי יציע למרי להתחתן ,והכל די התפוצץ עכשיו כי בלי לואיס זה לא בית .

הבוקר הגיע, קמתי לעבודה , הייתי עוזרת במטלות הבית היכן שצריך , כשבטי המנקה יצאה ללדת עבדתי במקומה בניקיון המפלס התחתון , היום ג'ורג' העוזר טבחית חולה , והארוחת הבוקר מוגשת בשמונה אז הקפיצו אותי למטבח, חמש בבוקר הבית שקט, קמתי בשקט למטבח אחרי ששטפתי את פניי, העבודה במטבח הייתה כיפית , הכנתי לטבחית את הרשימה , בצל קצוץ, סלט עלים קצוץ, הוצאתי את הריבה שהכנתי לפניי שבועיים ומרחתי על צנים הבטן קרקרה לי , "אני אשמח לאחד" לפתע אני שומעת קול , נבהלתי והפלתי את הסכין , נחנקתי מעט , לואיס עמד שם עם הפיג'מה שלו ממשי , "לעזאזל לואיס הפחדת אותי למוות " אמרתי לו הוא צחק, "את נראת כאילו תפסו אותך בפשע " הוא אמר מרים את הסכין ומניח אותה על השיש "מה אתה עושה ער?" שאלתי אותו מחממת לו צנים , לא הצלחתי להרדם הוא אמר מוציא את החמאה , הצנים היה רותח אז הוצאתי אותו עם מלקחיים , הנחתי על הצלחת "את מכינה את הריבה הכי טובה " הוא אמר טובל את הצנים בריבה נוגס ומעוות את פניו מהחום של הצנים "תפסיק להיות חסר סובלנות" אמרתי לו מרחיקה את הצנים ממנו ומורחת כמו שצריך את החמאה והריבה, "והסנדוויצ'ים שלך חלומיים את צריכה להיות טבחית" הוא אמר ממשיך לנגוס בתאווה את הצנים "אני אהיה סופרת , ואני חושבת שאתה משוחד , אם לידיה הטבחית תשמע אותך אומר שאני מכינה את הריבה הכי טובה היא תחתוך אותך כמו בצל" אמרתי לו מגכחת ואוכלת את הצנים שלי , הוא צחק "אני באמת ובתמים מפחד מלידיה" הוא אמר לידיה הייתה אשה עגולה ובעלת סבר פנים קשות , תמיד היה נראה שהיא מריחה משהו חמוץ , ושום דבר לא היה טוב מספיק בשבילה , כשהיא נכנסת למטבח זה כמו טורנדו , הכל מסודר כמו חיילים -אוכל זה אומנות , סדר ארגון זמנים ומצרכים – תמיד הייתה אומרת בקול הצרוד שלה בכעס על כל העובדים , "ראיתי את אחיך אתמול " אמרתי בכעס , הוא הביט בי והיה נראה כאילו הוא כבר שמע את הסיפור "כן תפסת אותו עם אחת העוזרות " הוא אמר מחייך כממתיק סוד "הוא צרח עליי כמו משוגע שהרשתי לך להכנס לספרייה " הוא המשיך , התחלתי לסחוט תפוזים , ושטפתי את הכלים בהם השתמשתי "אני שונאת שהוא כאן, זה כאילו כל הבית משתנה לכבודו " אמרתי לו הוא קם לעברי ולקח את מיץ התפוזים מידי "צריכה עזרה?" הוא שאל , לואיס תמיד היה ככה , טוב לב, מתחשב , התגעגעתי אליו, משכתי באפי, הוא שם את המשקפים שעל קודקודו על עיניו "נראה כאילו בכית" הוא אמר בוחן את הפנים שלי , בלעתי את רוקי לא הסתרתי כלום מלואיס , גדלנו יחד והוא ידע הכל עליי "כן סתם הוא צעק עליי ממש אתמול " אמרתי לו והרגשתי צביטה בלב שאני משקרת לו אז הוספתי "התגעגעתי אליך " אמרתי לו הוא חייך ופרע את שיערי בשנה האחרונה הוא נהיה גבוה ממני , הילד הרזה והנמוך שגדל איתי גבה פלאים כאילו בן לילה , "אני כאן טיפשונת" הוא אמר מסתכל עליי מלמעלה, לא כמו פעם חשבתי לעצמי ומיד נהייתי עצובה "אני אראה לאחי מה זה הוא לא יציק לך יותר " הוא אמר דוחף אותי עם כתפו , החזרתי לו דחיפה , התגעגעתי לשטויות שלנו , לפתע הוא החל לחקות את לידיה עם המבטא שלה בעודו עוזר לי לקלף תפוחים "אם אתם לא תשמרו על סדר בנדיקטים שכמותכם , אני אשים אותכם בתנור ! , " הוא נענע את ישבנו כמוה כשהיא מדברת , "ואם לא תתמידו על זמנים , אני אעקור את עינכם עם זה " הוא אמר מרים מטרפה צחקתי בקול , "בנדיקטים ארורים צאו לי מהמטבח" לפתע אני שומעת אני מסתובבת , והנה לידיה , היא נראת ענקית ומפחידה, רצנו מבוהלים עד שד עצמותינו מהמטבח אחרי הנזיפה הארוכה שלה , והתגלגלנו מצחוק כל הדרך עד החצר, השעה שבע בבוקר , אני מריחה את הדשא הרטוב מהטל , לואיס דוחף אותי בכתפו ומחקה את תנועותיה של לידיה , ואני שוב פורצת בצחוק , עד שיורדות לי דמעות , מחיתי אותן והתיישבתי על הדשא הרטוב, לואיס תפס את בטנו מתגלגל מצחוק ואז נרגע הוא הביט בי , ואני בו , ולפתע הרגשתי כמו פעם , נאנחתי בשלווה , מביטה בו , נשכבת על ידו מביטים לשמיים , הוא החזיק את ידי בשקט "הענן הזה נראה כמו הספרה 5" הוא אמר מצביע, "לי הוא נראה כמו גמל" אמרתי לו בידי השנייה משרטטת את הגמל מול השמיים הוא הביט בי "אני אוהב איך שאת רואה את העולם " הוא אמר מחייך "מעוות לחלוטין " הוא המשיך עוקץ אותי "אתה כל הזמן רואה מספרים , ניראלי אתה צריך משקפיים חדשות" אמרתי לו צוחקת עליו , הגומה השמאלית שלו צצה "אני אוהב את המשקפיים שלי אני מרגיש איתם חכם " הוא אמר מיישר אותם אוטמטית "אתה גאון גם בלי משקפיים " אמרתי לו בחיוך , "אווו מחמאה מיולי !" הוא אמר בחיוך "אני מחמיאה" אמרתי בהתגוננות "ממש" הוא אמר בלגלוג "את צינית מגיל 0 " הבטתי בו כאילו המומה "אני צינית , חס וחלילה , אני ממש עליזה " אמרתי לו מתיישבת , קיבלתי סחרחורת "שמונה אתה צריך ללכת להתלבש!" אמרתי לו מביטה בשעונו , הוא קם בבהלה ורץ לעבר הבית .

קמתי לעבר הבית, צריך לפנות את הארוחה בשעה תשע, ואז להתחיל בהכנות של ארוחת הערב, ורציתי עוד להספיק ללכת לאורווה לבקר את הסוסה של אבי לילי שמה, הלכתי למטבח , ערמת כלים חיכתה לי, שמתי סינר והחלתי לשטוף אותם בעודי חולמת בהקיץ על הספר אתמול , "כבר תשע" צעקה לידיה במטבח וכולם נעמדו דום "את ואתה לכו לפנות" היא אמרה מצביעה עליי, לקחתי את העגלת שירות איתי , אחד העובדים החדשים בא איתי פטפטן הוא לא היה והודתי על זה, התחלתי לפנות את הקערות השטוחות קודם , הוא פינה את הכוסות , אני שומעת שיעול מאחוריי "יולי?" אני שומעת את קולו של דמיאן הוא הביט בי בשקט , "דיברתי עם אחי, לואיס , אני מאשר לך להיות בספרייה , ואני מתנצל על מה שראית " הוא המשיך הבטתי בשאלה, דמיאן לא מתנצל , עיניו הכחולות לא הביעו שום התנצלות "לואיס דיבר איתך" אמרתי לו הוא הנהן "לא התכוונתי שתבכי" הוא לחש בלעתי את רוקי "אני אהרוג אותו" אמרתי בכעס מורידה את הסינר בכעס "ודרך אגב דמיאן אני לעולם לא אבכה בגללך" אמרתי לו בכעס "אל תחמיא לעצמך " דמיאן כיווץ את עיניו בכעס "עם הפה הזה לא תגיעי לשום מקום" הוא אמר בכעס מתקרב אליי באיום עמדתי איתנה "ומה עם הפה שלך" אמרתי לו מצביעה על שפתיו "הדבר היחיד שיש בו תועלת זה להפיק קולות עונג של עוזרת בספרייה " , הוא נשאר אדיש למילותיי הקשות חייך בציניות "פה את טועה " הוא אמר מסדר את חולצתו "לא רק של עוזרות " הוא אמר בחיוך ממזרי נחש כזה , נהייתי אדומה מכף רגל ועד ראש "בלעת את הלשון יולי?" הוא שאל בלגלוג "לא אני בלעתי את הלשון , אתה זה שבלעת את הלשון , של העוזרת " אמרתי בכעס, וקיללתי את עצמי בשקט על זה שלא החזרתי לו עקיצה כראוי , הוא צחק בזלזול "אחד אפס לי יולי " הוא אמר מסתובב והולך , אני הולכת להרוג את לואיס שסיפר לו שבכיתי, שנאתי שרואים אותי חלשה סיננתי קללה חרישית.