רק רציתי להגיד היי – פרק 1

"יורי, תעביר כבר את הג'וינט." הייתה זו הפעם העשירית בערך שנטע שמעה את המשפט הזה במהלך חמש עשרה הדקות האחרונות.
יורי, הלבוש בחולצה קצרה למרות הקור, לקח שאיפה ארוכה והעביר את הג'וינט לאיתי, שהיה מעוצבן עליו כהוגן.
"את לא מעשנת בכלל?" יובל הסתכלה עליה עם מבט של בוז, כהרגלה.
"לא."
"אז למה את פה?" לזה נטע לא השיבה, היא פשוט המשיכה לשבת ולבהות בחלל.
נטע בילתה עם החברה הללו כמעט כל ההפסקות. היא לא עישנה ולא שתתה איתם, אבל היה לה נוח בחברתם, במובן מסוים היא הרגישה שייכת.
היא יכלה לבלות את ההפסקות בהקשבה לפטפוטים הבלתי פוסקים וחסרי הטעם של ה"חברות" שלה, להעיר הערות ולהצטער על כך שבכלל פתחה את פיה. היא לא הייתה שייכת אליהן, הן פשוט אהבו להשוויץ בעובדה שהן כוללות גם פריקית במעגל שלהן, שהן מקבלות את האחר.
הן תמיד צחקו על המראה שלה ושפטו אותה, הן אף פעם לא סבלו את הרעמה השחורה והמרשימה שקראה לה שיער, והעובדה שלאחרונה היא הוסיפה פסים בצבע אדום עז רק תרמה להצקות הבלתי פוסקות שלהן לגבי המראה שלה.
היא הרגישה שייכת. זאת הסיבה שהיא פה.
"שלום לכולם." נטע הרימה את עינייה מהקרקע והביטה בתומר, שירד במדרגות למחששה הבית ספרית. חיוך היה מרוח על פרצופו והוא מיד חטף את הג'וינט מיובל, שרטנה מכעס.
גם העובדה שהכירה את תומר זיכתה לה מעמד מיוחד, היו מעטים מחטיבת הביניים שהכירו מישהו מהכיתות העליונות. אז כאשר תומר פעם אחת בירך אותה לשלום בדרך למבנה החטיבה העליונה, מול כל החברות שלה, היא הסבירה שהוא בסך הכל ידיד מכיתה י', מה שהלהיב אותן וגרם להן לדבר עליו במשך לפחות שעתיים.
"יו נטע, מה קורה ילדה?" תומר נעמד מולה והיא הביטה עליו מלמטה בכעס. היא שנאה כשהוא קרא לה ילדה.
"אני בסדר." תומר הנהן ואז בחן את השיער שלה.
"את נראת יותר פריקית כל פעם שאני רואה אותך. אחלה פסים." היא גלגלה עיניים.
"תודה."
"ראית מורה?" יורי שאל את אותה השאלה כל פעם שמישהו עבר לידם.
"לא, הייתה מריבה כלשהי ורוב המורות עסוקות בלברר מה קרה. למה אף אחד לא שומר היום?" תומר הסתכל אל עבר נקודת התצפית שהייתה בסוף גרם המדרגות. למה אף אחד לא שומר באמת? אם יתפסו אותם , ישו את כולם.
"מאיפה אני יודע?" יורי משך בכתפיו ואז העביר את ידו בשערו הבלונדיני. "מה השעה?" שאל לבסוף.
"יש לנו עוד חמש דקות בערך." אמרה נטע וקמה ממקומה.
"לאן את הולכת?" יובל הסתכלה עליה בבלבול. היא באה למחששה לעיתים רחוקות והשהות של נטע שם שיגעה אותה, היא השגיחה אחר כל תנועה שעשתה.
"לכיתה שלי, אני הולכת עכשיו כדי להספיק להגיע בזמן." היא לא הייתה צריכה לספק הסברים נוספים, אף אחד לא אמר לה להתראות, היא פשוט הלכה.

כשהגיעה לכיתה שלה היא התיישבה בכיסא שלה כרגיל ואז מירי , אחת מה"חברות" שלה התיישבה לידה.
"איפה את נמצאת כל הפסקה?" נטע לא התכוונה לענות על זה.
"כדור הארץ לנטע. תחזרי מכוכב הפריקים לפה." היא פנתה להביט במירי, שהסתכלה עליה בסקרנות.
מירי הייתה היחידה מבין הבנות בכיתתה שהביעה בה עניין, היא הייתה היחידה ששאלה לשלומה, היחידה שדאגה לשלוח לה חומר לימודי שחלתה ולהתקשר אליה וכו'. אבל כמו כן, היא הייתה זאת שהכי הציקה לה מכל בחינה.
נטע נאנחה, שקלה מילים ובסוף פצחה את פיה. "עם מישהו מהכיתות הגבוהות."
"עם מי?" חיוך הופיע בזוית הפה של מירי.
"לא עניינך." כשענתה כך למירי, היא ידעה שזאת תפסיק לשאול אותה שאלות. זה היה מין אות אזהרה שאם תמשיך אז היא תכעס ולא תדבר איתן, מה שירגיז את קרן, "מנהיגת" החבורה.
קרן הייתה סתם עוד סנובית מושלמת, הכל בחייה היה טוב ויפה, והיא הייתה בראש שרשרת המזון. היא גם לקחה את נטע כמין חיית מחמד, הפריקית האישית שלה שבה היא יכולה להשוויץ לעיני כל.
"את משעממת." אמרה מירי ועזבה את נטע לנפשה. היא הלכה לחבורה שלה ובדיוק אז היה הצלצול.