"רק שתחזרי שוב בעתיד, אדע מה בליבך את שומרת" פרק 31

נפלתי על המיטה, מרגישה את הדמעות זולגות לאט, לאט ומתחזקות בבת אחת, כמו הגשם, שירד מחוץ לביתי הקטן.
אתם שומעים את זה? אתם שומעים את מה שאני שומעת? כנראה שכן.
את הלב שלי, את הלב שלי נשבר לחתיכות קטנטנות… הוא נשבר בכזאת חדות ששומעים אותו, אפילו אתם…
אני לא מאמינה שהוא עשה את זה… כל הפעמים, כל ההצהרות אהבה האלה היו שקר אחד גדול, הכל בשביל בסופו של דבר לשבור אותי… הוא השאיר אותנו לבד.. הוא פאקינג השאיר אותי לבד! לבד! ועוד עם ילד בן שנתיים (שיניתי את הזמניים) … אני לא יכולה לגדל אותו לבד אני לא מסוגלת, אבל אני גם לא מסוגלת שמישהו אחר יגדל אותו.. הוא חלק ממני, חלק ממני ומהגוף שלי, הוא תוצר של הרגשות שלי, תוצר של כל השקרים שדיימון מכר לי.
שמעתי בכי חלוש, הלכתי במהרה לכיוון חדרו של לירן, הוא התעורר מהברקים והרעמים, והתחיל לבכות.
"ילד של אמא, הכל בסדר נסיך, הכל בסדר. אמא פה, ולא מתכוונת לעזוב…" לחשתי לבני, לילד שהיה כל עולמי כרגע, דיימון צודק, אני חייבת לחזור הביתה אני לא יכולה לגדל אותו לבד, אז כנראה זה הזמן, הזמן לחזור הביתה…

נ.מ אלירן
"זה נגמר זואי" .
אני זוכר מילה במילה, מה אמרתי לה,מילה במילה מה היא אמרה לי ואיך היא הגיבה, במיוחד איך היא הגיבה שהשוטרים הגיעו לביתה. אז כן הסגרתי אותה למשטרה, סיפרתי על כל מעשיה, כל מעשיה לזואי ולעוד אנשים רבים, זה הגיע לה, כל כך הגיע לה.
עבר חודש מאז כל מה שקרה, חודש שאני קם כל בוקר עם טעם של כלום, בלי סיבה לקום בבוקר, בלי סיבה לצאת לבית הספר, בלי סיבה לחיוך, בלי סיבה להביא כל רגש שהוא, פשוט לקום עם הידיעה שאין לי כלום…
אבל אני מרגיש שזה יגמר בקרוב, שבקרוב החיים שלי יקבלו משמעות, משמעות שתמיד יהיה לה מקום בליבי.
יצאתי מהמיטה, שטפתי את פניי, והתחלתי להתלבש, לבשתי טישרט לבנה, ומעליה מעיל שחור של אדידס, עם מכנס תואם למעיל, שמתי כובע צמר שחור, החלפתי עגיל בגבה, ירדתי למטה שם את הבלנסטון הכהות שלי ויצאתי לסיבוב.
נהיה כבר קר, הגיע החורף היו הרבה גשמים בזמן האחרון.
לא יודע למה, אבל מצאתי את עצמי הולך לכוון ביתה הישן של אן, רק מגעגועים ממחשבה שיש סיכוי שאני אראה את פניה היפות שוב…

נ.מ אן
הגעתי לכניסת ביתי,השעה הייתה מאוחרת בערך 9 בערב.
הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, או לפחות מה שנשאר ממנו…
מאחרי עמדו שתי מזוודות, שתי מזוודות בהן הוכל כל חפצינו שלי ושל לירן. החזקתי את לירן שראשו מושען על כתפי והוא כבר ישן.
נשמתי נשימה עמוקה, וצלצלתי בפעמון הדלת, תוך דקה או שתיים, היא נפתחה ונגלה לאוזניי רעשים של משחק כדורגל.
הנער חסר החולצה הנראה גדול ממני בשנה, ודומה לי ביותר, פתח את הדלת בחיוך, שהחיוך שעל פניו ירד במהרה כאשר ראה אותי. ופניו התמלאו כאב.
"א..אן ? זאת את?" אמר, וראיתי דמעות המאיימות לצאת מעיניו.
"כן… אני האמת לא יודעת עם הגעתי למקום הנכון, אבל לפי התגובה שלך אני מבינה שכן" אמרתי לו מבוישת.
"את.. לא זוכרת את הבית שלנו? את לא זוכרת אותי?" אמר בכאב, והדמעות לא איחרו לצאת.
"לא כל כך… אני… איבדתי את הזיכרון שהייתי בערך בת 13, אני רק יודעת על אלירן, כי הוא סיפר לי את האמת , נראלי" אמרתי מבינה שאני עדיין מבולבלת מכל המצב הזה.
"ת..תיכנסי ואני אוראל" אמר בשוק מין המצב, וממה שסיפרתי לו. נכנסתי על תוך הבית וראיתי את כל המבטים עליי.
" אן קטנה שלי" שמעתי צעקה, הסתובבתי לכוונה, וראיתי בחור שדומה לאוראל נדמה לי? הנער שפתח לי את הדלת אך נראה בסביבות העשרים.
רץ לכיווני בכוונה לחבק אותי.
"אממ, לירן עליי, אני לא יכולה" אמרתי משפילה את ראשי.
"מה מי זה לירן?" שאל אוראל
"הבן שלי…" אמרתי חלושות.
"היא שכחה הכל… יש הרבה דברים שאת צריכה לדעת…" אמר לי אוראל מסתכל עליי ברצינות.

נ.מ אלירן
הסתכלתי אל הבית, וראיתי את הדלת נפתחת.
זה לא יכול להיות… זאת לא היא, זאת לא היא, זאת לא היא!
"אן!" צעקתי לכוונה וראיתי אותה מסתובבת. היא הייתה יפה כתמיד, העיניים הכחולות שלה נצצו כמו תמיד שהיא הייתה מאושרת, שיערה היה מסודר כמו תמיד, שכל שערה במקומה ואסוף לקוקו גבוה ומתוח. היא לבשה חולצת בטן שחורה וארוכה, עם מכנס ג'ינס ארוך גבוהה בצבע בורדו, העגיל בפופיק שלה בצבץ. היא לבשה מעל החולצה מעיל אור שחור ויפה, היא הייתה יפהפייה כמו תמיד.
"אלירן… מה.. מה אתה עושה פה" גמגמה, מופתעת מהסיטואציה בה אנחנו נמצאים.
"סתם יצאתי לעשות סיבוב, מה את עושה פה? " שאלתי
"החלטתי לחזור הביתה.." אמרה לי.
"אני יודע.. אני יודע הכל אן, אני אוהב אותך אני רוצה שנחזור להיות ביחד, גם עם זה ליום אחד, ללילה אחד, לדקה אחת, אני רוצה להיות איתך, לדעת שאת שם" אמרתי לה, לוקחת את ידה ומשלב אותה בידי.

נ.מ אן
"אני.. אני לא יכולה אלירן…" אמרתי לו, משפילה את מבטי.
"אבל למה? אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי" צעק בתסכול.
" הלב שלי כבר לא שלך, ממזמן הוא לא שלך, הוא שייך למישהו אחר, הרגשות שלי כלפייך השתנו. אני…" אמרתי, לא מסוגלת להוציא את ההמשך מפי, מפחדת מהתוצאה הכואבת ביותר, מהתוצאה של לראות אותו עם מישהי אחרת.
"אתה מה? כבר לא אוהבת אותי?" שאל בכאס רב, שדמעה זולגת לאט לאט מעינו.
הנהנתי באיטיות, מרגישה את ראשי מתפוצץ ממחשבות.
"תרימי את הראש" לחש "תרימי את הראש" אמר בקולו הרגיל. "כוסאמק! תרימי את הראש, תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי את זה!" צעק, לוחץ על ידי, שעדיין הייתה בתוך ידו.
הרמתי את ראשי, לאט לאט, והסתכלתי בעיניו. פחדתי להוציא את המילים, פחדתי שהוא ידע בתוך שנייה ששיקרתי לו, עיניו ממיסות אותי תוך שנייה, תוך שנייה מרגיעות אותי, ואת סערת הרגשות שבליבי.
ראיתי את עיניו גם כן מתרככות מהעצבים שהיו בו.
"אני לא אוהבת אותך אלירן" אמרתי לו, מנסה כמה שיותר להסתיר את הרגשות שהיו בי, הוא הסתכל עליי כלא מאמין, שחרר במהירות את ידו מידי, הסתובב והלך אחורה, בלי להעיף אפילו את המבט הכי קטן אליי.
ביי אלירן.. כנראה שפה חלקך בחיי נגמר'