שאת בת 15 פרק 25

~נקודת המבט של עדי~
פתחתי את עיני, ראיתי את תומר מולי ,ממש על סף לבכות, הסתכל עלי וחייך. הייתי מחוברת למכונת הנשמה, לידי היו עוד שתי פרמדריקים. למה אני פה? מה קרה לי? הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שתומר אמר לי שהוא אוהב אותי, ובאתי להיכנס לבריכה.
"איפה אני?" שאלתי בתמימות. "את באמבולנס, התעלפת ונפלת לתוך המים, אנחנו לא יודעים מהי הסיבה, אנחנו חוששים שאולי התייבשת, ולא שתית מספיק. אנחנו ניקח אותך עכשיו לבית חולים ונערוך לך כמה בדיקות." אמר אחד הפרמדיקים אשר היו שם.
הסתכלתי על תומר, בטוח בגללו אני התעלפתי, אני לא יכולה לעמוד במצבים של לחץ.
אני בן אדם לחוץ. גם לפני מבחנים, טיסות, נסיעות, אפילו בתי מלון- תאמינו או לא לפני בתי מלון תמיד יש לי חום יום לפני שנוסעים.
ככה אני.
תומר הסתכל עלי כל הנסיעה לבית חולים, וחייך כל הזמן, החיוך שלו כובש העינים שלו, השער, כל בת חולמת על נער כזה אשר יהיה איתה בכיתה, ואם הוא היה כולם היו אוהבות אותו, והוא בטוח לא ישים על אף אחת מהן, חוץ מאחת והאחת הזאת היא אני.
אני מודה אני אהבתי אותו כל כך מאז שהאימהות שלנו הכירו מגיל 2, אבל הרגשות שלי אליו התפתחו רק בכיתה ו, אני עכשיו בחיטה ט' כבר 4 שנים אני אוהבת אותו, והוא לא ידע את זה, עד אותו יום שהתפרצתי אליו.
חשבתי כל כך הרבה והגעתי לבית חולים אמא שלי חיכתה לי שם, ראיתי אותה בוכה, אויי אני שונאת לראות את אמא שלי בוכה, בטח ברוב דאגה היא בוכה.
הורידו אותי מהאמבולנס באלונקה, אמא שלי ישר באה אלי בריצה וחיבקה אותי ונישקה אותי.
"אל תדאגי" לחשתי לה באוזן. היא לא אמרה דבר ורק המשיכה לנשק אותי.
"גברתי, אנחנו צריכים לערוך לה כמה בדיקות, הודה לך אם תתני לנו להזיז את האלונקה לחדר מיון." אמר אחד הפרמדריק. "כן אני זזה" אמרה וניגבה את דמעותיה.
לקחו אותי לחדר מיון, תומר היה לידי כל הזמן, גם אמא שלי ואחרי איזה חצי שעה אבא גם בא מהעבודה.
עשו לי בדיקה דם :( אוף שונאת את זה, זה כל כך כואב :( אני מעדיפה לריב מכות עם אח שלי מאשר לעשות בדיקת דם.
לאחר מכן, אמרו שאני צריכה, שישימו לי אינפוזיה. א י נ פ ו ז י ה ! ! ! אני לא מוכנה שישימו לי!
"אתם לא תשימו לי את זה ! אמא אני לא רוצה, דייי!!" צעקתי כאשר אימי החזיקה לי את היד שישימו לי את האינפוזיה.
בסופו של דבר שמו לי, אני לא יכלתי עוד להתנגד, לקחו אותי לחדר, אמרו שאני צריכה השגחה ושצריך להישאר לילה בבית חולים כדי לראות מה מצבי.
בקושי עברה שעה וכולם באו כבר לבקר ולראות מה קרה.
כולם היו, סבא, סבתא – משני הצדדים, דודות , דודים, בני דודים, קרובים, רחוקים, ובסוף בסוף באו עמית ורותם ♥ נסיכות שלי, בטח כאשר הם שמעו שהתעלפתי הם ישר באו לבקר ♥
"יפה שלנו, את בסדר ? מזה נלחצנו ♥" אמרה עמית. "כן פחות או יותר אבל ממש כואב לי הראש" השבתי לעבריהם.
"איך ככה פתאום התעלפת ? " שאלה רותם. אני מספרת להם הכל, הם החברות הכי טובות שלי, אני בחיים לא ישקר להם ! " אמא את יכולה לצאת בבקשה מהחדר, אנחנו רוצות לדבר חמש דקות לבד, כי גם ככה עוד מעט נגמרת שעת המבקרים." אמרתי לאימי אשר הייתה בחדר עם כוס קפה.
"כן בטח, להביא לך משהו לאכול? " " כן קרואסון שוקולד מרולדין♥ תודה רבה אימוש ♥"
אמא יצאה מהחדר, והתחלתי לספר לעמית ורותם את מה שקרה.
"אז תקשיבו, אני יצאתי מהתאי הלבשה כדי ללכת לשחות, פתאום אני רואה את תומר מולי, והוא אמר לי שהוא מצטער על מה שקרה ביום שישי, והוא הבין שהוא מתומטם, וחסר גרישות וכל מיני, ובסוף הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואתן מכירות אותי אני לא עומדת במצבי לחץ, הראש שלי ממש כאב, והייתי ליד הברכה וכנראה שהתעלפתי למים, ולא נשמתי כמה שניות. בגלל זה כל הלחץ ".
אמרתי הכל לעמית ורותם ♥ אני סומכת עליהם הכי בעולם !
"ואוו, חתיכת סיפור, גם אני הייתי מתעלפת במקומך" אמרה רותם וכולנו צחקנו.
"טוב נראה לי שאנחנו נזוז, נדבר איתך אהובתי ♥" אמרה עמית ונישקה אותי, ולאחריה באה רותם.
"ביי נסיכות !"
שנייה אחרי שהם יצאו, מי נכנס ?
שוב הוא.
כן אתם מנחשים נכון….
תומר.