שונה אך מיוחדת פרק 1

פרק 1
היי קוראים לי לילי אבל אתם יכולים לקרוא לי לילו, אני בת 17 ועוד שבועיים יש לי יום הולדת. אני כמו כל נערה מתבגרת צעירה אוהבת קניות אבל יותר מכל אני אוהבת לשיר ולנגן, מעולם לא ניגנתי בפני קהל תמיד ניגנתי לעצמי בלבד.
אני גרה בפנמייה לפנמייה אין שם פשוט קוראים לה פנמייה, מאז שאני זוכרת את עצמי אני גרה שם, אין י שום חברות חוץ מאחת שקוראים לה רוני היא גם השותפה שלי לחדר . כל סוף שבוע רוני הולכת לאן שהוא ואני נשראת היא הולכת ואף אחד לא ודע לאן.
טוב אז ככה, בבוקר התארגנתי, לקחתי את התיק על הגב ויצאתי לחדר אוכל, רוני אמרה לי לפני שיצאתי מהחדר שהיא תפגוש אותי שם, היא שוחחה עם משהו בלחש בטלפון. גלגלתי את עיניי ויצאתי לחדר אוכל, שמה כולם כבר ישבו ואכלו אף אחד לא התייחס אליי. התיישבתי בקצה השולחן הארוך איפה שאף אחד לא יושב ואכלתי פרוסה עם ריבה בשקט, לאחר מכן הכנתי גם פרוסה כזו לרוני כי הבנתי שהיא תבוא ונצטרך ללכת אם אנחנו לא רוצות לאחר. בדיוק כשהתכוונתי ללכת לחפש אותה היא רצה לעברי, הושטתי לה את הפרוסה והיא אמרה "תודה".
הלכנו לדלתות היציאה, ליד הדלתות היו סלסילות עם כריכים לפי הזמנה אישית של כל ילד מהפנימייה על כל כריך היה שם, חיפשנו את הכריכים שלנו ושמנו אותם בתיק, עלינו על האוטובוס לתיכון הרפר.
הגענו לתיכון 10 דקות לפני הצלצול, נכנסנו לכיתה והתיישבנו, לפתע הרגשתי סחרחורת ובחילה והרגשתי שאני עומדת להקיא , אמרתי לרוני רוני אני לא מרגישה כל כך טוב, יש סיכוי שאת.." היא הבינה מיד ופקדה "לכי!".
רצתי החוצה לעבר השירותים.
שנייה לפני שנכנסתי נתקלתי בנער ונפלתי לאחור, קמתי במהירות, מלמלתי "סליחה!" הנחתי יד על פי ונכנסתי פנימה. נכנסתי במהירות לאחד התאים והקאתי את כל תכולת קיבתי, לאחר מכן הורדתי את המים ושטפתי פנים.
נשענתי על הכיור ובחנתי את פניי, הבחנתי בכך שהם היו מאוד חיוורים, מלמלתי לעצמי "אולי אני חולה", לפתע נשמע הצלצול.
שטפתי את פניי שוב, ויצאתי החוצה כמעט ונתקלתי שוב בנער ההוא. הסתכלתי עליו בעיניים מצומצמות מכעס ובחנתי אותו במבט רצחני, הוא נרתע ומלמל בעודו נסוג לאחור "סליחה באמת שאני קיים, בסך הכול רציתי לדעת אם את בסדר". נשמתי עמוק ואמרתי לו "מצטערת, אני לא יודעת מה עובר עליי ואני בסדר גמור, תודה". הוא חייך ושאל" באמת? את חיוורת נורא" , נאנחתי ואמרתי" כן, אני יודעת. תגיד אתה חדש?"לא התאפקתי ושאלתי, הוא צחק והנהן."איזה כיתה אתה?" המשכתי לחקור, הוא ענה "כיתה י'ב 1". אמרתי לו בשמחה "גם אני, אז איך קוראים לך?"
הוא ענה "ג'וני ולך?" עניתי לו "לי קוראים לילי ואני לא ממיצה לך להסתובב איתי אני סוג של מגנט שדוחה אנשים, עדיף לך להכיר את הוד רוממותה המלכה" אמרתי בארסיות ובלגלוג "התר, עם מראה כמו שלך היא בטוח תרצה אותך". ג'וני הרים את גבותיו התמיהה ובשעשוע "מראה כמו שלי?", הסמקתי ומלמלתי "אופס!" בדיוק הגענו לכיתה. נכנסתי וכל העיניים הופנו אלינו, המורה הביטה בי בכעס " שמעתי שאת לא מרגישה טוב, אבל איחור זה איחור ואת יודעת שהעונש על כך הוא ריתוק אחרי הלימודים", צעדתי אל מקום מושבי ואמרתי למורה "ואת יודעת שאני מהפנימייה ולכן אני לא אמורה לקבל איחור אלא עבודה אבל בכל מקרה אני הקאתי אם את כל כך רוצה לדעת ונאי גם חיוורת בנוסף אז תענישי אותי אם בא לך"
המורה הביטה בי לרגע בוחנה אותי ולבסוף אמרה "בסדר אוותר לך אבל רק הפעם!", היא הפנתה את תשומת ליבה אל ג'וני שעמד בכניסה "ואתה בטח ג'וני", הוא הנהן וקד בתיאטרליות "אני ג'וני ואני אוהב לשחק כדורעף ומחניים ואני אוהב לנגן בגיטרה ולשיר ו.." המורה קטעה את נאומו ואמרה "אני מצטערת אבל השיעור צריך להמשיך היו כבר מספיק הפרעות ולכן שב לפני לילי ורוני" כמה בנות צחקקו צחוק מאוהב, גלגלתי את עיניי וחשבתי לעצמי, צפוי כל כך.
ג'וני חייך אליי והתיישב במקומו החדש.
בצלצול קמתי מיד והרמתי את הספרים שלי, התפללתי שהתר לא תראה אותי, אך תפילותיי לא נענו, שמעתי מאחורי את קולה הצפצפני של התר "לילי, מה שלומנו היום?" שמעתי בקולה לגלוג, חשבתי לעצמי, מאוחר מדי. אספתי את חפציי משנה את תפילתי ומייחלת שאוכל להתחמק ולברוח.
התר נעמדה מולי עם שלושת חברותיה, השפוטות שלה. רוני אמרה לה בארסיות לכי מפה, התר, עזבי אותה בשקט". התר אמרה לה באיום "תלכי או שגם את תסתבכי".
רוני אמרה לי בלחש באוזן " אני מצטערת אבל אני יודעת שאת תנסי להגן עליי ולכן אני אלך".הנהנתי ונשמתי עמוק מצפה לגרוע מכל, רוני יצאה מהכיתה.
שמתי את התיק על כתפיי ושאלתי בקול עייף "מה?" התר אמרה "כלום, אני צריכה קצת בידור, שכחתי את ילדה יבשה, את מהפנימייה, אין לך חברים ואפילו אין לך שם משפחה, מדהים!" נפגעתי, זה הפעם הראשונה שהיא יורדת עליי בקשר לכך שאין לי שם משפחה.
נרתעתי לאחור, הא צחקקה ברשעות והמשיכה "אין לך הורים אין לך עבר ואין לך עתיד, אני חושבת שזה מספיק בידור לכולם, נכון חברה?" כולם צחקו מלבד ג'וני שעדיין ישב במקומו בפנים קפואות והמומות.
הסתובבתי ורצתי מהכיתה אל חדר המוסיקה, הוא היה נעול. הוצאתי את המפתח שהמורה נתן לי אחרי שביקשתי ממנו, פתחתי את הדלת ונכנסתי, סגרתי אותה אחרי.
זרקתי את התיק על הרצפה והתיישבתי בלי לשים לב עם הגב לדלת, לקחתי את הגיטרה הקלאסית וניגנתי את השיר "קצת אחרת", תוך כדי שניגנתי גם שרתי.
לפתע נשמעו מאחורי מחיאות כפיים וקול של מישהו הוא דיבר בשקט ואמר "וואו!", כמעט נפלתי מהכיסא, נבהלתי נורא" הסתובבתי וראיתי שזה ג'וני, כעסתי "למה אתה עוקב אחרי, למה אתה לא דופק, אני… אני… אוף!" פרטתי על הגיטרה בכעס, ניגנתי מקצב רוק'נרול קצר שאפיין את רגשותיי ועזר לי לפרוק חלק מהכעס.
לא הבנתי איך ידעתי את התווים, הבטתי בידיי בפליאה. הוא מחא כפיים שנית והחמיא לי "את מעולה, זה היה מדהים!". לא הבטתי בו ואמרתי "למה דווקא אתה?". הוא שאל מבולבל "מה אני?" אמרתי לו בשקט "למה אתה הראשון ששומע אותי, אני לא אוהבת, סליחה תיקון טעות, אני שונאת שמקשיבים לי מנגנת ושרה, אף אחד מעולם לא שמע אותי עושה את זה". ג'וני הביט בי המום "את שרה מדהים ואת מסכימה שאף אחד ישמע?" הנדתי בראשי מרגיעה את עצמי בכח שזה בסדר ששמעו אותי, אבל משהו, הרגשה פנימית אמרה לי שזה לא בסדר.
נעמדתי והנחתי את הגיטרה במקום, לפתע היה לי סחרחורת, התנדנדתי, ג'וני נעמד לידי ואחז בי מייצב אותי, גבותיו התכווצו בדאגה "את בסדר?". הנהנתי והתיישבתי על אחד השולחנות שבכיתה.
ג'וני התיישב על השולחן מולי ושאל "למה נעלבת?" אמרתי לו בעצב "אני באמת יתומה ואני באמת גרה בפנימייה ובאמת אין לי שם משפחה , פשוט רוני קראה לי פעם לילי ומאז קוראים לי כה, אני מכירה רק את רוני, אבל בכל שבת היא נוסעת ואני נשארת לבד". ג'וני חייך אליי "אז למה נעלבת?", התחלתי להתעצבן ואמרתי לו "אני רגישה יש סיבה לכך שאני שרה ומנגנת, כשאני עצובה או עצבנית או פגועה זה מה שאני עושה!". ג'וני נעמד ואמר" לא, את שרה ומנגנת כי את שונה ומיוחדת". הנדתי בראשי והבטתי בעיניו הירוקות, הרגשתי שנאי מתחילה להתאהב, הוא התקרב אליי ואני הדפתי אותו "לא!".
ג'וני אמר לי "את לא זוכרת אותי וזה משגע אותי, אני יודע שזה אסור לי לספר לך אבל אני לא מסוגל, תסתכלי". הוא הניח את ידו על מצחי ופתאום ראיתי את עצמי, את עצמי בגיל 4 בערך ואת רוני וג'וני משחקים ומבטיחים אחד לשני שלעולם לא ניפרד, בקטע הבא ראיתי אותנו בגיל 12 כשברקע יש בתים שרופים ואנשים מתים, ראיתי את ג'וני מושך אותי ואת רוני ואת שלושתנו רצים ובורחים ממשהו לא ידוע, החיזיון נגמר.
לחשתי אליו "ג'וני, אני…" הוא חיבק אותי ואמר "אני אשלם על זה ביוקר אבל את סוף סוף נזכרת", חיבקתי אותו חזרה ואמרתי "אני באמת לילי ואתה… הו ג'וני למה מחקתם לי את הזיכרון, אם זה אפשרי בכלל". ג'וני הניד בראשו ואמר בעצב " זה את שדחקת את הזיכרונות, רצית לשכוח, זה הכישרון שלך את מקבלת כל מה שבא לך" חייכתי לעצמי נזכרתי לאט בכול.
ג'וני פשוט צפה בי מחייכת, הוא ליטף את לחיי, תפסתי את ידו והחזקתי אותה. הוא התקרב אליי ונישק אותי ולחש לי "לילו, לילו, לילו שלי", חיבקתי אותו ונשברתי "איך יכולתי להיות כזאת טיפשה ולגרום לעצמי לשכוח אתכם". ג'וני חייך אליי ואמר לי" בבקשה תעשי את עצמך כאילו הכרנו רק עכשיו", חייכתי אמרתי "זה אומר שאני כאילו צריכה להתאהב בך, אני חושבת שזה לא נחוץ" נישקתי אותו שוב ואמרתי לו "תבטח בי, כשיגיע הזמן כמו תמיד תספר לי מקורה, טוב?", הוא אמר לי בעודו עוזר לי לרדת מהשולחן "עכשיו אני צריך לבקש רשות מהאחראים עליי 'להחזיר' לך את הזיכרונות מה שכבר עשיתי ולהעביר אותך לבית האמיתי שלך!", הנהנתי נחרצות ואמרתי לו תוך כדי שאני מרימה את התיק שלי מהרצפה "בוא אני צריכה לנעול". יצאנו ונעלתי.
הוא שוחח בצד בטלפון, לאחר שניתק הוא רץ אליי מאושר "הם הסכימו אז עכשיו אני 'החזרתי לך את הזיכרונות' ובסוף היום הולכים לבית החדש שלך גם רוני באה".יש, חשבתי, שוב שלושתנו יחד.
רוני רצה אלינו וצעקה "לילו בואי יש צלצול.." הצלצול קטע אותה, היא נעמדה לידנו, מתנשפת קלות ובחנה את הבעתו המאושרת של ג'וני וגמגמה "היא נזכרה?", ג'וני הניד בראשו "האחראים הסכימו שאחזיר לה את הזיכרון כי הם זקוקים לה", רוני צרחה מאושר וקפצה עליי, חיבקתי אותה וצעקתי גם אני "רוני אני לא מאמינה שהייתי כזאת טיפשה , אני לא מאמינה שעשיתי דבר כזה בכלל". היא ענתה "גם אני לא אבל תמיד היית ידועה בתור הסתומה מבין שנינו" הכאתי אותה והיא צחקה.