שושנה נבולה

כשראיתי אותה היא ישבה על כיסא רעוע , בשמלה לבנה.
השקט שעל פניה חלף בין רגע כשהיא הבחינה בי.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
לא עניתי, התקרבתי אליה ואחזתי בידיה.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, כאילו מתמצאים במחשבות אחד של השנייה.
לפתע נשמעה ירייה. כל ידיי התכסו בדם. ראיתי אותה עוצמת עיניים ומתענה. מתענה על השניות האחרונות של החיים האלה. כל כך הרבה סבל בשניות אחדות.
הדבר האחרון שאמרה לי זה "אני אוהבת אותך".
דמעות נוצרו בעיניי, מבקש להתעורר מהסיוט הזה.
אבל לא, הנשימה עדיין הייתה בפי, הצביטה מרגישה אמיתית, והדם שעל ידיי אמיתי ואדום כמו שושנה. רק שהשושנה שלי הייתה עכשיו נבולה.