שטן שלא ברא אלוהים – פרק 10

הוא ישב על הכורסה בסלון, נטול חולצה ולבוש רק בג'ינס שחורים.

חולצתו הייתה זרוקה על הריצפה ברישול ואותי זה נורא הפחיד לראות אותו כל כך שקט.

המסיבה נגמרה שעה לאחר שיצא בפתאומיות מהבית, כי קרה משהו נורא.

כי חברו נרצח, על ידי אויביו, על ידי דוידוב.

ממה שהבנתי מגלי, משפחת דוידוב, היא האויבת הכי גדולה והיחידה שכן יכולה לאיים עליהם.

ככה אלעד סיפר לה.

סניר אחז בראשו עם שתי ידיו, מושך בשיערו בחוזקה והשקט שבא ממנו הפחיד אותי יותר מכל.

הוא תיקתק כמו פצצה שנותרו לה בדיוק כמה שניות לפני הפיצוץ הגדול.

אני חושבת שלא יצא לי לפחד ממנו מתישהו כמו באותו הרגע.

אלעד היה במשרד של אביו וגלי למעלה בחדרו.

הבית היה מבולגן, כוסות, בקבוקי שתיה ריקים היו מפוזרים בכל מקום והחטיפים וקליפות גרעינם היו מפוזרים על הספות ועל הריצפה.

נראה היה שכולם חשבו שהם נמצאו ברחוב שהרשו לעצמם להתנהג בכזאת ברבריות.

קמתי מהכיסא שישבתי עליו, הלכתי למטבח וחיפשתי בארון שמתחת לכיור שקיות זבל שחורות.

לאחר שמצאתי, חזרתי לסלון והוצאתי שקית אחת מתוך החבילה, הנחתי את החבילה על הספה והתחלתי לאסוף את הזבל מהספות והריצפה.

"תעזבי את זה." קולו היה חלוש, הוא עדיין היה באותה התנוחה אך המשכתי עם הסדר.

"זה בסדר." אמרתי לו בעדינות, הוא הרים לעברי עיניים מאיימות ואבודות.

"רומי, אני על סף העצבים, תעזבי את השקית.

רוברטה אמורה להגיע בעוד כמה דקות. אז תעזבי את השקית המזויינת הזאת ותתיישבי בחזרה על הכיסא." קולו השקט והמסוכן פקד עליי ובלית ברירה התיישבתי בחזרה על הכיסא ממולו.

לאט הוא היישר את גופו וזרק את ראשו על גב הספה בייאוש ועצם את עיניו בחוזקה.

ואני ישבתי בלי לדעת מה לאמר או לעשות ואם בכלל כדאי. הרגשתי רע, בשבילו.

הוא נראה עמוק במחשבות, אפילו קצת אבוד.

כאב לי על כך שאיבד חבר, כי ברגע ששמתי את עצמי במקומו, דמעות מילאו את עיניי ברגע שדמיינתי שאין יותר את גלי.

זה פשוט בלתי אפשרי לחיות בלעדיה, בלתי אפשרי.

אז הוא, שנראה חסר רגש וקר כקרח, לראשונה הראה שזוהי רק מסכה קשוחה שאפשר להסיר, בקושי רב, אך אפשרי.

הרגשתי צורך לחבק אותו, להניח יד על רגלו ולתת לו תחושה שהוא לא לבד.

גם לא שכחתי את מה שקרה אצלו בחדר, ההרגשה שהרגשתי ברגע ששפתיו השאירו בי את חותמן…אי אפשר לתאר במילים.

רציתי עוד ועוד, רציתי ממש להרגיש את כולו.

אבל נסחפתי, שמחתי שהוא לא לחץ עליי.

למרות שגם אם היה מנסה ללחוץ עליי זה לא היה קורה.

אני לא מסוג הבנות שאפשר לטמרן אותן בשנייה אחת.

"מוריאל, תבוא לבסטה עוד עשר דקות." שמעתי אותו אומר לו דרך הנייד.

הוא ניתק את השיחה וקם מהספה כשבפניו מבט רצחני ונחוש לעשות את הגרוע מכל.

פחדתי לתת לו ללכת אך גם מי הייתי בשבילו כדי לדרוש ממנו דבר כזה?

פחדתי, כי הוא חמום מוח.

"תחזרי הביתה." הוא אמר בקול חלש אך ברור.

הבטנו אחד על השנייה, היה שקט.

"אני מחכה לגלי." השבתי.

"לא…תחזרי הביתה." הוא נעל את לסתותיו החזקות.

"טוב." לא רציתי להעיר את האש שבערה בתוכו עוד יותר והלכתי הביתה.

סניר:
נכנסתי אל רכבי, התנעתי אותו ונסעתי לדירה שלי.
הייתי כל כך עצבני, ידיי רעדו ורצו לרצוח את יאן דוידוב.
כל כך רציתי, אני לא מבין מאיפה היו בי את הכוחות לא לנסוע לחתיכת בן זונה הזה ולחלק אותו לחתיכות ולשלוח לאבא שלו שירכיב אותו כמו פאזל.
הכתי עם ידי בהגה מספר פעמים, לא הצלחתי להרגיע את העצבים שהיו בכל חלק בגופי.
הוא לא ידע כנראה עם מי הוא התעסק אם היה לו את האומץ לשים לבנת חבלה ברכב של סמי.
הוא לא ידע לאיזה בור הוא נכנס.
"בן זונה!" צרחתי ברכב כמו מטורף, הרגשתי את עיני כמעט ויוצאות ממקומן מרוב הלחץ הדם שעלה לי מהרצון לרצוח.
רציתי לראות דם של משפחת דוידוב נשפך כמו מי ביוב.
זה גם מה שיקרה, חשבתי לעצמי והתחלתי להריץ את סדרת המהלכים הכואבים שהם הולכים לעבור.

הגעתי לדירה שלי, חניתי את רכבי על יד רכבו של מוריאל.
נעלתי את הרכב ועליתי הביתה.
נכנסתי אל הבית, מוריאל ישב בסלון עם בירה קרה בידו וארשת פניו דמתה לשלי.
התיישבתי למולו, על הכורסא השחורה עשויה מדמוי עור.
הסתכלתי על מוריאל וידעתי שהוא גם תיכנן מהלכים, כמוני בדיוק.
"אני אשחוט אותה סניר, אני אשלוט את הבן זונה." קולו העצבני נשמע בחוזק ובאיום.
לא עליי, אלא על דוידוב.
"אל תדאג מוריאל, יש לי תוכנית. וואלק תוכנית שלא תשאיר ממנו חתיכה." אמרתי נחוש בדעתי, לנקום על מותו של סמי.
לא הגיע לו.
הוא היה בחור טוב, הוא היה חבר.
הוא היה משפחה.
"איזו תוכנית סניר?אי אפשר להרוג ילדים ולא אישה." הוא הזכיר לי את מה שלא מדבר אליי כבר שנים.
"אצלי אין חוקים, אני עושה מה שאני רוצה ואם אצטרך להרוג את הילד שלו או את האישה שלו אני אעשה את זה בעיניים עצומות."
"אתה יודע מה אבא שלך אומר על זה."
"אבא שלי יכול להזדיין ביחד עם אלעד.
ברגע שהחליטו להוציא אותי מעסקת דוידוב, הם מתים מבחינתי." הוא הביט בי קצת המום, ידעתי שהוא לא הסכים איתי.
אבל ידע שלעולם לא הייתי עצבני יותר ממה שהייתי באותו הרגע.
הוא תמיד פחד ממני כשהייתי באחד מהתקפי הזעם שלי, הוא ידע שזה רק יחמיר את המצב.
"בוא נחשוב על משהו אחר גבר, זה יחסל אותך ואת השם שלך ושל המשפחה שלך." הוא התעקש.
"אל תזיין לי בשכל מוריאל, אם זה גדול עליך אז תלך." לא היו לי עצבים לאף אחד עכשיו ובטח שלא להטפות מוסר שלו.
"אני איתך אח שלי-"
"אז תסתום ואל תחנך אותי. אני יודע טוב מאוד מה אני עושה." הוא גמע את רוקו ולגם מהבירה הקרה המזיעה.

הבוקר הגיע, קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת.
עשיתי מקלחת מרעננת ולא הפסקתי לחשוב על סמי, זכרונו לברכה.
יאן הולך לשלם על זה, כל משפחת דוידוב.
הם יכירו את סניר אביסרור מקרוב, לעומק.
לאחר כל סידורי הבוקר, חזרתי לבית של אבי.
הוא קרא לי לשיחה, ידעתי כבר מה הוא הולך להגיד.
ישבתי מולו, ארשת פניו הייתה רצינית וגבותיו היו מכווצות במעט.
שתי ידיו היו על שולחן העץ המלא וחיכיתי שיתחיל לדבר.
"קודם כל אני מצטער, הוא היה חבר שלך וכמו בן בשבילי.
אני רוצה שתדע שהוא לא יצא מזה חי, יאן יקבל את מה שמגיע לו.
"אני אעשה את זה לבד, אתה תתעסק בלהוריש את האימפריה לאלעד." ירקתי בזלזול ולסתותיו התהדקו בחוזקה רבה.
"אתה חמום מוח סניר, אתה לא פועל עם השכל אלא לפי עצביך.
החוסר שליטה שלך בסוף תביא אותך לידיי הרס, סניר. תתחיל ללמוד לשלוט על הכעס והזעם שבך ותתחיל לפעול עם שכל.
ככה זה יביא אותך למקומות שלא ציפית שתגיע אליהם.
ואתה יודע שאנחנו לא רוצחים ילדים ונשים, זה ל בחוק האיסור.
אתה לא תיגע באף ילד סניר, באף אישה ואתה תתחיל לפעול עם המוח." הבטתי בעיניו כשידיי משולבות חזק חזק כדי שלא אאבד שליטה.
ידי ירעדו, אך הצלחתי להשתלט על עצמי.
"החוקים האלה יכולים להיכנס לי לתחת, אני עובד בדרך שלי.
אם צריך להרוג את הילד שלו…אני אהרוג." הבהרתי לו והוא הביט בי בשקט.
הייתי כל כך עצבני, עייף…
רציתי שזה כבר יהיה מאחוריי ודוידוב יובסו.
כי אני לא התכוונתי לוותר.
"אתה אין לך אלוהים, אתה השטן שלא ברא אלוהים." הוא אמר וראיתי המון כעס בעיניו.
"אני סניר אביסרור, רק לעצמי. אבא ואח…אין לי יותר." אמרתי לו וקמתי מהכיסא ויצאתי ממשרדו המזדיין.
עכשיו כולם ידעו מי אני, האימה שאטיל על משפחת דוידוב…חשבתי לעצמי.
כל העולם ידע עליו וידע לא להתעסק עם המשפחה הזאת.