שטן שלא ברא האלוהים – פרק 3

נויה^ 22/02/2016 1834 צפיות 3 תגובות

שבועיים עברו מאז המקרה עם לידור, צלעות שבורות וכאבים בלתי פוסקים. לבסוף, לאחר הרבה התלבטויות הנבעו מהפחד ששיתק את לשוני בכל פעם שרציתי להתלונן על לידור, על כל מכה וצלקת נפשית שהשאיר בי וחרט עמוק עמוק בתוכי ללא רחמים, עשיתי זאת.
סיפרתי הכל לאותו השוטר עם העיניים החומות שנטו לעיתים לשחורות אפלות שכמעט גרמו לי לשתוק שוב. המבט המרוכז עדיין חרוט במוחי, כאילו כל זה קרה לפני דקות אחדות. רעדתי, אני זוכרת שלא הפסקתי לשחק עם אצבעותיי שהזיעו מהלחץ החזק שאחז בי כל כך חזק. לא הצלחתי לנשום נשימות נורמטיביות, בכל פעם שהוצאתי מילה ליבי ניטר בחזהי וכמעט ונעצר.
השוטר מידי פעם היה מעביר את עיניו לעבר אצבעותיי המזיעות ולאחר מכן חוזר להביט בעיניי הכחולות.
לאחר שסיימתי לספר לו פרט בפרט על כל המעשים הנבזיים שעשה בי לידור, החרטה בערה בתוכי ורציתי כל כך להחזיר את הזמן לאחור.
אך זה בלתי אפשרי ואת המילים אי אפשר להחזיר. החקירות נמשכו שבוע שלם, עם כל הכאב הפיזי, גם נפשי כאבה. היא שרפה והבערה התפשטה כמעט בכל איבריי.
פחדתי מהמבט שלו, מהמבט הנוקב שהיה מיועד רק לי. המוות קרא לי דרכו, ראיתי את השנאה שלו כלפיי, השנאה שכמעט וגרמה לי להתעלף.
שגרמו לסיוטים לאורך כל השבועיים שעברו ביסורים רבים.
אני זוכרת אותו כה עדין, בכל פעם דאג לי ועשה הכל כדי שארגיש שלמה.
שלמה עם הכל, תמיד היה רגיש אליי, תמיד דאג להראות לי שהוא חש כלפיי אהבה. היא הייתה טהורה אך באיזה שהוא שלב היא נהפכה לאלימה, אחרי תקופה כל כך נפלאה איתו אחרי שבעה חודשים הוא שינה את הכיוון שלו ונהפך למפלצת שהוא היום.
מפלצת שיכורה ואלימה במיוחד.
ועכשיו…גם כשהוא כבול באזיקים ויושב מאחורי סורג ובריח, הוא עדיין מאיים עליי, מחדיר בי פחד שלא הרגשתי מימיי.
גם כשהוא כלוא בתא המזועם שחולק עם שותף נבזי נוסף כמוהו, הוא עדיין מקשה עליי לנשום ולפחד לגבור עליי בעוד כמה רמות קריטיות.
המצב הנפשי שלי התערער יותר, מאז שכלאו אותו ואני מרגישה שלא אצא ממנו לעולם.
שתמיד אשאר כזאת חסרת אמון באדם, לא משנה מי הוא יהיה.
בכולם איבדתי אמון, חוץ מגלי שהייתה כל כך הרבה יותר מחברה. היא אחזה בידי בכל פעם שניסיתי לחזור בעצמי ולהמשיך לשתוק, בכל דמעה ארורה שזלגה מעיני, בכל רגע ורגע שחלקה את כאבי.
היא תמיד הייתה בשבילי, תמיד אהבה אותי יותר מכל אדם אחר.
היא משפחה, היא חלק ממני. היא החצי שחסר בי.
היא באמת הכל בשבילי.
"איך המרגש?" היא שאלה אותי כשהתיישבה על מיטתי וליטפה את שיערי השחור בעדינות.
הרמתי לעברה עיניים כבויות במעט ושפתיי היו מתוחות בקו ישר ומתוח.
לא הצלחתי לחייך, לא יכולתי.
כמה שרציתי, זה נהפך לבלתי אפשרי.
"הכאב בצלעות, הוא מקשה עליי לנשום אבל, המצב משתפר." קולי היה חלש וצרוד מכל הבכי שבכיתי.
"אני שמחה שהמצב השתפר, בקרוב לא תרגישי יותר כאב. הכל יעבור." היא חייכה לעברי את אחד החיוכים הגדולים שלה שתמיד מצליח לעודד אותי בין כל העצב שהיה בי.
"תודה גלי, את אחותי, את משפחה. אני מבטיחה לך שלא הייתי שורדת את זה בלעדייך." שפכתי בכנות, אמרתי את כל מה שהרגשתי כלפייה.
עיניה ברקו וידעתי שהיא התאמצה לא לבכות מההתרגשות שמילאה אותה.
"תמיד כאן בשבילך, אחות." היא כמעט לחשה ורכנה לעבר גופי ועטפה אותי בזרועותייה.
רק איתה הפחד נעלם כלא היה, כאילו נשכח ממני ואז אני משחררת אוויר מראותיי. אלו הרגעים היחידים שאני מצליחה לנשום.
"אני רוצה לעשן." אמרתי לה, ניסיתי להרים את גופי מהמיטה, אך במהרה התיישבתי עליה בחזרה.
הרגשתי כאב חד בצלעות בצד ימין ואת נשימתי נהפכת לכבדה יותר.
"אני אלך להביא מאפרה, תחכי לי כאן טוב?" היא שאלה אותי עם חיוך קטן ואני רק הנהנתי בשקט בראשי.

הרגשתי צורך למקלחת ארוכה, אך מצבי הפיזי לא נותן לי את האפשרות הזאת.
לעמוד זמן ממושך על רגליי רק הפך את הכאב לגרוע יותר ולגופי להיחלש.
זה הגביל את כולי, כל חלק בחיים שהייתי רגילה אליו.
לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשכב על המיטה ולחכות שהכל יעבור לי.
זה היה סיוט, זה היה מייגע, והפחד לא עזב אותי לרגע.
אך ככל שהשבועות עברו, הרגשתי יותר טוב ואת נשימתי משתחררת עת עת.
כבר יכולתי לעמוד על רגליי כמו שצריך, להתקלח כמו בן אדם בריא ולעשות את כל מה שלא יכולתי לעשות בששת שבועות האלו שכבר מאחוריי.
ההרגשה של השחרור, זאת הייתה הרגשה מדהימה, כאילו שהוציאו אותי מהשבי.
ככה הרגשתי, למרות שיש הבדל עצום, ובעצם אין לי באמת את המושג איך זה מרגיש כשמשתחררים מהשבי.
אך זה היה קרוב לשם אני מניחה, כי הייתי כבולה למיטה, מרותקת כנגד רצוני.
העלתמ אפילו שלוש קילוגרמים של שומנים שאצטרך להוריד במהרה באימונים אינטנסיביים נגועי זיעה רבה.
זאת המטרה שלי, להזיע.

גלי, בסוף שבוע נסעה להוריה, אחים שלה באים לבקר עם ילדהם ונשותיהם.
היא אמרה שהגעגועים אכלו אותה ואמרה שתחזור במוצאי שבת.
כמובן שזה קצת העציב אותי, כי הייתי רוצה לבלות את הסופ"ש איתה ביחד, עם סרט טוב ופוך חמים שיחמם אותנו מהמזג האוויר הסורר שהתחולל בחוץ.
הגשם הרטיב את כל הבתים והאספלט, את העצים שנעים לפי חוזק הרוח וזה תמיד נראה שהם עומדים להיעקר משורשיהם וליפול על הבתים של השכונה.
אך זהו רק דמיוני, הגיוני יותר שהענפים החזקים ישברו וירסקו את חלונות ביתי.
רצתי במסלול הריצה שבו כל ערב אני רצה.
האוויר הקר נכנס אל ראותיי והרגשתי מין שרפה קטנה בריאות.
אך לא נתתי לזה להשפיע עליי והמשכתי בריצה שלי.
הרחוב היה ריק, בגלל המזג האוויר הקריר אך אני אהבתי את זה, את ההרגשה הזאת. עשיתי ריצה של חצי שעה והליכה מהירה של שעה. כשהייתי כבר על יד ביתי…שוב המוזיקה הרועשת, שוב הטראנס הבלתי נסבל ממלא את אוזני ברעש צורם ומיהרתי להיכנס לביתי לפני שהתפוצצתי עליו, על הרכב היקר שלו ועל המוזיקה המטריפה הזאת. נכנסתי למקלחת, פשטתי את בגדיי ועשיתי מקלחת חמה ואיטית, הזעתי עקב הריצה וההליכה המהירה והייתי כולי בדיקה. לאחר המקלחת, יצאתי אל מחוץ לביתי, עם סיגריה וכוס חמה עם נס חזק וכהה. עמדתי על רגליי, כי הספסל היה רטוב בגלל הגשמים שירדו בשעות הצהריים שהיו קרות מאוד, אך הקור שהיה בשעות הערב, היה בלתי נסבל. הדלקתי את הסיגריה, מביטה בסניר ובחבריו מדברים וצוחקים עם גוף צר, שיער בלונדיני וכפות רגלייה כוסו עם נעלי עקב גבוהות במיוחד, משפחת אביסרור אוהבים נשים, מאוד… כל יום עוברת אצלם במיטה אישה, כל יום סגנון אחר. הם נורא מגוונים, חשבתי לעצמי בציניות. זה חולני החולשה שלהם לנשים, אפילו עד כדי בחילה. סניר הביט בי מרחוק, הוא לא הסיט את מבטו וכך משך את כל העיניים אליי, כולל של האישה המאופרת הזאת. גלגלתי את עיניי, הסתובבתי לצד וניסיתי להתעלם מהמבטים הנעוצים בי. "תסתמי!" לפתע שמעתי, את קולו החזק של סניר צועק. סובבתי את מבטי לכיוונו, הבטתי באישה מפוחדת שעמדה מולו, חסרת מילים עקב הצעקה ולא ידעה איך לאכול את הבושה שחשה בטח…הייתי בועטת בו, למרות שזאת הייתה יכולה להיות טעות, הוא באמת שונה מאביו ומאחיו. הם לא מסוגלים לגעת באישה, באישה זרה ובאישה שהם אוהבים. הם נותנים את מלוא הכבוד שמגיע להן. אך סניר…הוא כל כך ההיפך, הוא מזלזל בכולן, ככה הבנתי במשך כל הששת שבועות שישבתי בבית. הבנתי גם מגלי, סיפורים שסיפרו לה עליו, שפעם אחת הוא הכה מישהי כי לא הסכימה איתו על דבר מה. הוא חולני, ולעולם לא הייתי מסכימה לגבר כזה לגעת בי. הוא אפס מאופס שצריך לשבת בכלא עד סוף ימיו. האישה הוציאה את תיקה מהרכב שלו והלכה מהמקום, סניר לא העיף מבט לעברה ואפילו לא ניסה להשאירה. זרקתי את הסיגריה ונכנסתי אל תוך הבית, לא רציתי להסתבך יותר ממה שכבר הסתבכתי בחיים שלי. ידעתי בתוך תוכי שלידור זאת מכה לכל החיים, שתמיד הוא ירדוף אותי. אך בינתיים שהוא בכלא, עד יציאתו ממנו, אמצא פיתרון. אני בטוחה בכך.


תגובות (3)

לאן נעלמת לי??? דבר ראשון ממש התגעגעתי לסיפורים שלך ונכנסתי כל יום במהלך החודשים האלה כדי לראות אם העלת עוד פרק ותמשיכי גם את כל הסיפורים האחרים שלך אני ממש מחכה לעוד פרקים ואני בשיא המתח!!!
דבר שני אני ממש אוהבת את הסיפורים שלך ובעיני תמשיכי לפרסם כמה סיפורים במקביל
דבר שלישי הסיפורים שלך סופא מעניינים ואני מקווה שתמשיכי לפרסם יותר מהר ולא אחרי חודשיים

22/02/2016 18:59

ודרך אגב הסיפור הזה ושאר הסיפורים שלך הם פשוט שלמות!!♥♥

22/02/2016 19:01
Sn

שלא תעזי להעלם ככה עוד פעם ???????? יואוו תודה שהמשכת את מי אתה ירין תמשיכי גם את שאר הסיפורים ותמשיכי את הסיפור הנוכחי שטן שלא ברא השטן זה מעניין בטירוף אני במתח כותבת מוכשרת ❤️❤️

23/02/2016 00:22
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך