שטן שלא ברא האלוהים- פרק 5
רומי:
ישבתי על הספת בד הלבנה בסלון, צופה בסדרה האהובה עליי, נקמה. מתעמקת היטב בפרק שלפני האחרון, מותח יותר מכל פרק.
"כן, הפעם זה בסדר. תגיע אליי, אני אפתח את הדלת." שמעתי את קולה של אמי מהמטבח. בטח דיברה עם עוד אחד מהלקוחות הפליליים שלה, בדרך כלל היא לא מביאה אותם לבית. אך כנראה שזהו לקוח מיוחד ומוכר.
"אמא!אני רוצה שוקו חם!" צעקתי למטבח, היכן שעמדה והתעסקה עם הרבה ניירת שהוציאה מתיק העבודה שלה.
"כמה דקות!" היא צעקה בחזרה לעברי.
המשכתי לצפות בסדרה, וכבר ידעתי שזה לא יקרה.
היא כהרגלה תשקע בניירת שלה ותשכח מבקשתי. לא כל כך נורא, הייתי רגילה לבעיית השיכחה שלה.
שלוש נקישות בדלת נשמעו וגופי קפץ על הספה בבהלה.
קמתי מין הספה וניגשתי לדלת, כשפתחתי אותה…ראיתי את סניר ואלעד עומדים בפתח הדלת כששניהם לבושים בחולצות שחורות, ג'ינס שחורים ונעליים שחורות של מותג איכותי כל שהוא. ידיהם היו משולבות ומבטם היה קשיח בדיוק כמו לסתם ההדוקה.
"אפשר לעזור לכם במשהו?"שאלתי באדישות עם קול קר.
הבטתי בהם בבוז, כי זה המבט שמגיע להם, הם אנשים נוראיים.
"באנו לאמא שלך." קולו של אלעד היה עבה וצרוד, גם מעט מרתיע. לא מעט, מאוד מרתיע.
הוא נראה כאילו בכל רגע ישלוף אקדח וירה לכל עבר, כמו סניר.
"כנסו." אמרתי בחוסר רצון, אך לא הייתה לי ברירה. הם נכנסו וריח הבושם שלהם השתלט על מרחב אפי ומצאתי את עצמי מכניסה אותו דרך נחיריי.
הם בחנו בעינהם את הבית הגדול, כל פרט וחלק בו.
אני סגרתי את הדלת ואמי בדיוק קיבלה אותם בסמכותיות והובילה אותם לכיוון המשרד הביתי שלה.
לפעמים אני שואלת את עצמי, איך היא מצליחה לישון בלילה?להוציא רוצחים זכאים ונקיים. הרוע היא התכונה הגדולה והבולטת ביותר באנשים הקטנים האלה.
הם רעים מטבעם ומסוכנים כמו סערה בלב הים.
אני תוהה לעצמי איך, אך לא מוצאת את התשובה בכל פעם מחדש.
"כלבים." מלמלתי לעצמי בשקט, בכעס רב.
אנשים כמוהם צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח.
אני לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה מעשים נבזיים הם משוחררים?הרי המשטרה מזדנבת אחריהם עשרים וארבע שבע, ורק דבר אחד עלה במוחי כהבנה.
"שוטרים מושחתים"
זאת הסיבה.
לפעמים בא לי להיעלם מהעולם הזה, עולם של רודפי בצע ומושחתים. אין על מי לסמוך בעולם הזה, רק על עצמך. וגם זה לא תמיד.
למשל, רגש יכול לשנות את החיים מהקצה הזה לקצה השני. הרחוק ביותר.
הרגש הוא הדבר הכי מסוכן בגוף האדם.
ככה הבנתי עם השנים, שהרגש יביא אותי בסוף לאבדון.
כמו שקרה עם לידור, חשבתי שבאיזה שהוא שלב הוא ישנה את התנהגותו האלימה כלפיי, אך עם הזמן זה רק התדרדר.
ולי כבר לא הייתה יכולת לעשות עם זה דבר, כי הייתי עמוק עמוק בתור הבור הבוצי הזה ולא הייתה יותר דרך חזרה.
קמתי מן הספה, גררתי את גופי לעבר המטבח והכנתי שוקו חם.
חבל שנגמרו המרשמלו, זה יותר טעים לי עם מרשמלו.
כשסובבתי את גופי נתקעתי במשהו מוצק וענק ומצאתי את גופי שרוע על הריצפה כשכל השוקו נספג בחולצה הלבנה שלבשתי.
זה היה כל כך רותח, נאנקתי מכאב והעלתי את החולצה למעלה כדי לבדוק את הנזק.
"ימטומטם!מה אתה לא רואה שאני ממולך?!" רתחתי מעצבים, כל דמי נלהט ומבטו עוד יותר נלהט.
הוא עמד מעלי עם מבט של רוצח שנעוץ עמוק בתוך עיניי. לסתותיו היו דבוקות זו בזו וחשבתי לעצמי מה עובר במוחו הקרימינלי והרצחני. הוא לא צפוי, זה ידוע שסניר אביסרור הוא "מיוחד" מבין כל המשפחה שלו שהולכת בקו ישר אחרי ההוראות של ראש המשפחה.
סניר הוא שונה, לסניר יש ספר חוקים משלו ואגו מנופח שמאיים להתפוצץ בכל רגע נתון.
"איך קראת לי?" הוא שאל בקול שקט ומופתע.
הוא לא רגיל לדיבור הזה, הוא רגיל לסגידה וכבוד.
ממני הוא לא יקבל את שני אלה.
הוא יקבל את ההיפך.
"בדיוק מה ששמעת, אתה מטומטם!או עיוור!" צעקתי עליו בחזרה. יכולתי לדמיין עשן שיוצא מאוזניו מרוב הזעם שתקף אותו.
הבעתו הייתה מלחיצה, נלחצתי. אך אני לא צבועה עם עצמי, אני כזאת ואני אספוג את מה שיבוא עם תגובתו.
הוא יצא מההלם שאחז בו ובאחת הייתי כבר על הרגליים כשאגרופו אוחז בחולצתי בחוזקה ופנינו קרובים מתמיד.
הוא צעד קדימה ורגליי גם צעדו אחורה ולרגע זה היה נדמה כמו ריקוד מושחת.
הרגשתי את גבי דבוק לשיש הקר ואת עיניו מבזיקות אש ישירות לתוך עיניי.
"תגידי עוד פעם אחת מטומטם ואני באמת אוכיח לך שאני אחד כזה. רק תגידי." הוא אמר בטונציה מאיימת ופתאום כל האומץ קפא והשתתקתי למול הבעתו השטנית.
"אתה תעזוב אותי עכשיו, או שאצרח בכל הבית והלך התיק שאתם מנסים לסגור." חייכתי לעברו חיוך ציני, אך הוא נשאר זעוף במבטו, קר ועצבני.
"את צריכה חינוך, אל תדאגי…את תקבלי אותו בשלבים, ממני." הוא הבטיח ושיחרר את אגרופו בזלזול.
הוא הזעיף מבט אחרון לכיווני ויצא מהבית.
שחררתי אוויר שהחזקתי בתוכי רגעים ארוכים והורדתי את החולצה הדביקה בדרך לחדרי.
"מטומטם, מפגר!" שיחררתי כעס וכמעט מרטתי את כל השיערות בראשי.
למה אמא שלי החליטה להכניס אותם ביתה?למה היא הייתה חייבת להרוס לי את היום בגלל אידיוט חסר חינוך, מרדן וחוצפן.
רתחתי בתוכי, דמי ביעבע כמו הלבה בהר הגעש שבכל רגע עומד להתפרץ החוצה.
ניקיתי את כל הדביקות עם מקלחת חמה וארוכה, שנאתי את התחושה ואת סניר עוד יותר.
הוא אלים ואין לו אלוקים.
ירדתי למטה בחזרה, נקייה ויותר רגועה, פגשתי בגלי שישבה עם אלעד על הספה בסלון.
חשבתי לרגע שאני מדמיינת אך חיוכה שידר פלרטוט.
"גלי." כמעט וצעקתי את שמה, שניהם סובבו את ראשם אל כיווני ולגלי ירד החיוך מהפנים.
"היי רומי, מה איתך?" היא שאלה, סמוקה ונבוכה.
"לא משהו, אשמח לשוחח איתך על זה בחוץ." חייכתי חיוך ציני שרק היא מכירה והיא הנהנה בחוסר ברירה.
היא קמה מהספה והביטה באלעד מבט מתנצל לעומתי שמבטי היה ציני לגמרי.
יצאנו ביחד החוצה, התיישבנו על הספסל הקבוע שלנו והדלקנו סיגריה בשקט מוחלט.
"הוא לא מי שאת חושבת." היא אמרה במהירות, כאילו שזה מה שהיה משכנע אותי.
"אז הוא לא רוצח מתועב וסוחר סמים אחד הגדולים בארץ, גנב ומושחת?" היא גילגלה את עיניה כי ידעה שלא יכלה להתווכח עם עובדות.
"עזבי את זה בצד, הוא לא כמו סניר בסדר?יש לו כבוד לבנות." היא ניסתה לשכנע אותי בתמימותה.
"אך כשמשהו לא יבוא לו בטוב הוא יהפוך לאכזרי ורק את תסבלי מזה. את לא תוכלי להתלונן עליו כמו על לידור. יש המון שוטרים מושחתים שמשמשים כמגן אנושי." היא השפילה את מבטה, היא גם ידעה זאת, אך כשהיא נדלקת היא שוכחת את כל הרע בבן אדם.
"אני אומרת לך את זה כי אני באמת אוהבת אותך, את חשובה לי ואני לא רוצה ש…תפלי לאן שאני נפלתי." קולי נמך ועיניה הבריקו.
"סליחה רומי, לא התכוונתי להזכיר לך את מה שעברת. אבל תביני…הוא באמת חמוד, טוב ואפילו רומנטי." היא אמרה במבט מהופנט.
"אני לא אמא שלך, אבל אני חברה שלך ואת כמו אחותי בשבילי, את חייבת להבין שבהתחלה הם כאלה, הם גם בוגדים.הם הבוגדים הכי גדולים בעולם." היא נדה את ראשה לשלילה ונראתה אבודה.
"אני רוצה לנסות." היא התעקשה, שאפתי מהסיגריה שלי ושתקתי. לא היה לי מה להגיד כי התנגדתי בתוקף להחלטה הזאת.
אך אני לא אמא שלה.
"אני לא מבקשת שתתמכי בזה, אבל שתהיי איתי. שתהיי לצידי." מבטי הופנה בחדות לכיוונה.
"ברור שאהיה לצידך, לא משנה מה תעשי ועם מי, אני לצידך ואיתך!" הבהרתי לה את זה. אחרי כל מה שעשתה למעני, אני חייבת לה את חיי.
"תודה אחותי, מעריכה את זה." היא אמרה וחייכה חיוך מטופש ומאוהב.
חייכתי אחריה וחיבקתי אותה מהכתף.
"מכוערת שלי, אני מתה עליך." אמרתי לה, עדיין מחוייכת.
"גם אני אותך, קופה שלי." היא השיבה וזרקה את הסיגריה על הריצפה, על יד רגלה.
נכנסנו בחזרה הביתה, אלעד עמד במטבח עם אמי כשלשניהם כוס קפה ביד.
הוא הביט בה ברצינות ולאימי היה מבט סמכותי של עורכת דין פלילית שמסוגלת להוציא כל פושע זכאי.
בזתי לעבודתה כל הזמן, אני נגד פשע והיא גם מודעת לכך.
אך זאת אמי, אוהב אותה תמיד, לא משנה במה היא עוסקת לפרנסתה.
משכתי את גלי המהופנטת אחריי אל החדר וסגרתי את הדלת מאחוריי.
"את שקופה." אמרתי לה והתיישבתי על מיטתי.
המבט המאוהב עדיין היה על פנייה וזה העלה לי בחילה.
"תפסיקי!את שקופה וזה לא ישחק לטובתך כל השקיפות הזו." אמרתי לה ולרגע נאחזה בי תחושה שגם אני רוצה להרגיש ככה…מאוהבת.
לא לחיות בפחד עם הגבר שאותו אני אוהבת.
גם לי מגיעה אהבה, אני רציתי כל כך להכיר בתחושה הזאת שוב.
אך לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לתת את ליבי לגבר שוב. אפילו לא לגבר הכי טוב עלי האדמות. תמיד באיזה שהוא שלב כולם מתהפכים לצידם השני. לצד הפחות טוב שלהם והורסים הכל.
חתיכה אחרי חתיכה, שעם הזמן בנינו ביחד.
אך אני בטוחה שיש שם, איפה שלא יהיה…את הבחור שמחכה לי ואני לו.
אני רק צריכה זמן, סבלנות ובאמת להרגיש בשלה לזה במאה אחוז.
תגובות (1)
מתחברת מאוד לסיפור, בהצלחה!