שטן שלא ברא האלוהים – פרק 8
סניר:
ישבתי במשרדו של אבי, כשידיי משולבות בעצבים ומחכה לו בחוסר סבלנות.
הדלת מאחורי נפתחה, הוא חייך לעברי אך אני לא החזרי שום חיוך.
מבטי היה רציני, הוא ידע למה…
"אל תעשה לי את הפרצוף הזה." הוא ביקש והתיישב על הכיסא עור השחור שלו ובידו כוס ויסקי חם.
"אתה הוצאת אותי מעסקת דוידוב, איך אתה מצפה שאגיב?" שאלתי אותו והנחתי יד זועמת על השולחן עץ המלא שלו.
הייתי כל כך עצבני והתאפקתי לא להפוך את כל המשרד הזה על ראשו.
"תוריד את הטונים שאתה מדבר איתי, אני אבא שלך. איפה הכבוד שלך?" הוא שאל והצביעות שלו העלתה את רמת העצבים שלי לנקודה חדשה.
"כשתחזיר לי את הכבוד שלי, אני אדבר אליך בכבוד, עכשיו אתה מתנהג כמו חמור!" הרמתי את קולי ונעלתי את לסתותיי לפני שאפלוט עוד מילים לא במקום.
"רואה למה הוצאתי אותך?כי אתה חמום מוח, אולי זה יותר מידי בשבילך עסקים שקטים כמו דוידוב. אתה פועל עם העצבים שלך ולא עם המוח שלך." הוא אמר והרגשתי כפצצה מתקתקת שנותרו לה שלוש שניות לפני הפיצוץ.
"למה?כי אני לא פועל לפי ספר חוקים מטופש?אה?אין חוקים בעולם התחתון, אני לא פועל לפי החוקים של אף אחד, חוץ משלי ואם זה אומר שאני אצטרף לעסקת דוידוב אז זה מה שיהיה למרות שזה לא מתאים לך." הבהרתי לו שאין בכוונתי לוותר על העסקה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.
"לא, אתה לא תעשה את זה. כי זה כבר יצא לפועל, מצטער בני. אבל אני לא יכולתי לשלוח אותך כשאני יודע שיכול להיות שבגלל החוסר שליטה שלך בעצבים שלך יכל להרוס את כל מה שתכננו שנה שלמה." הוא אמר, החדר התעטף בשתיקה, השתיקה הכי מתוחה שאי פעם שמעתי.
"אז תזדיין אתה וכל הצוות המזדיין שלך! כסעמק!" צעקתי והעפתי את כל המסמכים שהיו מוצבים על השולחן ויצאתי בטריקת דלת ממשרדו.
יצאתי מהבית, נסעתי לבית קפה של דוד, הייתי חייב אוויר, לא ידעתי למי לפנות. כולם הפנו לי גב, לא יכולתי לסמוך יותר על אף אחד.
אין בעיה, חמום מוח?הם יקבלו שטן שלא ברא האלוהים.
וזה החל מאבא שלי, הוא הפנה לי גב כבר פעם אחת, פעם שנייה זה יותר מידי אצל סניר. זאת כבר בגידה מבחינתי.
"בן זונה." מלמלתי לעצמי ופתחתי את הדלתות של הבית קפה.
דוד עמד מאחורי הדלפק ודיבר עם גלי, כמו תמיד הבעתו הייתה מיואשת ועייפה.
"מה קורה סניר?" הוא חייך לעברי, והושיט את ידו.
הושטתי גם אני את ידי ולחצתי את ידו.
"מה הפרצוף הזה?קרה משהו אחי?" דוד שאל וסימן לגלי שתלך להכין לי קפה. קרצתי לעברה והיא החזירה חיוך קטן והלכה להכין לי את הקפה.
"עזוב, יותר מידי עובר עליי דוד, אני אספר לך בהזדמנות.
רומי:
אמי הביטה בי במבט המנחם שממנו ניסיתי להימלט, היא ליטפה את גבי ברכות ולבסוף אספה אותי אל חיקה.
"אל תדאגי, יש לך אמא עורכת דין מס' אחת בארץ. אני אגרום לו להירקב בכלא, הבנת אותי?אף אחד לא יגע בבת שלי." היא אמרה בביטחון ובהבטחה, הייתה נחושה במילותיה והרגשתי בטוחה.
היא הצליחה להרגיע את הרעידות בגופי, יומיים שלמים שהייתי בלחץ, פאניקה ופחד.
פחדתי יותר מתמיד.
ידעתי שהלידור שדיבר איתי, היה יותר נחוש, רע ומוכן להיכנס בכל דבר שיפריע לו להגיע אליי.
אך בחיקה של אמי הצלחתי להירגע קצת.
"תודה אמא." משכתי באפי שנזל.
"אל תבכי ילדה שלי, הכל בסדר. הוא עכשיו בכלא, שיאכל את מה שבישל לעצמו.
ואני אדאג שישאר שם לנצח!" היא אמרה עם מעט רוגז בטונה.
"אני מרגישה יותר טוב, אמא." אמרתי לה והשתחררתי מזרועותיה. הבטתי בעיניה הכחולות שאותן ירשתי. הן נצצו וניגבתי את דמעותיי וחייכתי לעברה חיוך קטן.
"ככה אני אוהבת אותך, מחייכת את החיוך הכובש שלך, אל תתני לבן אדם חלש להוריד לך אותו. הוא חתיכת אפס שיירקב בכלא עוד המון זמן. ואת…את תהיי כאן ותנצלי כל רגע בחיים שלך." היא ריגשה אותי, ודמעותיי התחדשו, אך הפעם מהתרגשות, אלו היו דמעות של אושר.
"אין עליך אמא!" חיבקתי אותה חזק והיא החזירה לי גם חיבוק הדוק ואוהב.
"טוב!עכשיו את הולכת להתקלח ותתני לאמא לטפל בזה אוקיי?" היא שאלה והנהנתי בראשי.
קמתי מין הספה והלכתי לחדר שלי להכין את הבגדים.
גלי חגגה יום הולדת והתארגנתי כמה שיותר מהר.
מזל שזה אצל אביסרור, לא היה איכפת לי ללכת אליהם כי אני וסניר היינו ביחסים טובים והרגשתי בטוחה יותר ללכת. אחרי המקלחת, לבשתי שמלה אדומה, חשופה עד הגב התחתון ומהאגן היא משוחררת ולא צמודה.
פיזרתי את שיערי השחור ואיפרתי את פניי בעדינות.
התזתי על צווארי בושם מתוק ונעלתי נעלי עקב שחורות.
הבטתי על עצמי מבעד למראה, ענדתי עגילי זהב וצמידי זהב שאמי נתנה לי במתנה ביום ההולדת האחרון שלי והייתי מוכנה לצאת.
כשהגעתי לביתם של משפחת אביסרור, היו כל כך הרבה אנשים לא מוכרים וחלקם אני מכירה. אמרתי שלום לחברות של גלי ולאחר מכן חיפשתי את גלי. אך לא מצאתי אותה, עליתי לכיוון החדרים, היא כנראה עדיין מתארגנת.
הדלתות היו סגורות חוץ מאחת, הצצתי מבעת לחריץ הפתוח וראיתי את סניר יושב על מיטתו ללא חולצה, לבוש רק בגינס שחור והוא נראה שקוע במחשבות.
דפקתי על הדלת, הוא הרים את עיניו והביט בעיני, נכנסתי אל תוך חדרו וסגרתי את הדלת אחריי. הוא בחן את השמלה שלבשתי ולסתותיו ננעלו, הבעתו הייתה כל כך רצינית ולא מובנת.
"מה הולך?" שאלתי אותו והתיישבתי על ידו. החדר היה מלא בריח של סניר, הבושם החזק שלו שכל כך אהבתי.
"בסדר." הוא השיב בשקט והמשיך להביט בעיניי.
"למה אתה עדיין לא מוכן?" שאלתי אותו, אך הוא שתק, הוא פשוט שתק והביט עמוק בעיניי במבט רציני.
"הכל בסדר?" שאלתי והנחתי את ידי על רגלו. הוא הביט על ידי ואז חזר להביט בעיניי.
"תורידי את היד." הוא ביקש בטון שקט ועצבני. לקחתי את ידי בחזרה והבנתי שמשהו עובר עליו.
"אוקיי, אתה תבוא?" "מה את רוצה ממני?" הוא התפרץ וקם מהמיטה.
"תרדי לי מהווריד." הוא הרים את קולו והעביר את ידו בפניו. "אין בעיה." עניתי בשקט וקמתי מהמיטה.
יצאתי מחדרו, כל כך טעונה ועצבנית. מה חשבתי לעצמי שהוא בסדר?שאני והוא יכולנו להיות בקשר טוב?
הוא חתיכת אפס כמו כולם.
תגובות (2)
אוקייי המשךךךךךךךך
סיפור מדהים, מחכה להמשך (: