שיכורים חלק 1

"וויסקי סוואר בבקשה ואל תפסיקי למזוג עד שאני אומר לך" פקדתי על הברמנית שעמדה מולי, בעודי מנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת שהייתה במועדון. היא הסתכלה עלי במשך כמה רגעים וחייכה. אפשר להגיד שכבר דיי התרגלתי למבטים שנשים תוקעות בי. הבנתי שכנראה שיש משהו במראה שלי שמושך אותן לרצות להיכר אותי, אולי זה העניים הירוקות, השיער השחור שאהבתי להעמיד בשפיץ מסודר או הזיפים שהיו על פני. כך או כך מבטים תמיד היו. בהתחלה עוד הייתי נבוך מזה, והייתי מרגיש לא בנוח, אך אם הזמן אפשר להגיד שהתרגלתי לזה ואפילו היו פעמים מעטות שהייתי נהנה מזה. הברמנית עם השיער שעכשיו היה בלונדיני אבל ראו בבירור כי התחיל את דרכו כשחור הגישה לי את המשקאות שלי. "תודה" זרקתי לעברה בלי הסתכל עליה אפילו. ישבתי על הבר במשך כמעט רבע שעה ושתיתי שבעה או שמונה שוטים בלי לחשוב בכלל. ראיתי בבירור את האכזבה על פניה כששמתי שטר 200 שקלים על הבר ויצאתי החוצה. הרוח הקרה שבחוץ צרבה לי את הפנים. זאת הייתה תחושה מדהימה. הייתי חייב את זה. מאז שהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה מלמדת אותי שכשאני עצוב, עצבני או כועס הפתרון הטוב ביותר הוא להתקרר ורק אז להגיב. מובן שהיא לא התכוונה לקור פיזי, אך בתור ילד קטן לא הבנתי את זה ועם הזמן הקור היה משהו שתמיד הצליח להרגיע אותי. התיישבתי על המדרכה והדלקתי סיגריה. העשן הסמיך יצא לי מהפה, דבר שבדרך כלל הייתי אוהב, אך הפעם זה הגעיל אותי והעלה לי בחילה. נשמתי עמוק והרגשתי איך לאט לאט הכל עולה לי ויוצא דרך הפה. סיננתי קללה בין השניים והתחלתי להתקדם לעבר האוטו שלי. בעודי מתקרב לעבר הג'יפ האדום שלי שחנה כמה מטרים ספורים מהכניסה למועדון ראיתי פתק על השמשה – קיבלתי דו"ח. ככה זה תמיד, יום שהתחיל גרוע ימשיך גרוע, והיום הזה בהחלט לא יכול היה להיות גרוע יותר. נכנסתי לאוטו בלי להסתכל אפילו על הדו"ח. "תטפל בזה כבר בבוקר" אמרתי לעצמי בניסיון להרגע, "עכשיו כל מה שאתה צריך זה לישון".