שינוי – פרק 4

"למה עשית לי את זה?!" היא שאלה והיתקרבה אליי,ידייה היו מלאות דם,מגיעות לחנוק אותי.
"את הרגת אותנו מבפנים,ביגללך לא הייתה לנו משפחה נורמאלית!" צרחתי עלייה חוסם לה את הידיים.
"אתם לא אהבתם אותי! אתם בחיים לא אהבתם! נהייתי משוגעת ביגללכם" היא צרחה בחזרה כשפנייה לאט לאט נמסות,ורגלייה עומדות ליפול מרעד.
"את? את נהיית משוגעת ביגללנו? איך את מדברת ביכלל? את זאת שלא אהבת אותנו והפחדת את כולנו. את זאת שעשית אותי משוגע!" הוצאתי את כל התיסכול שיש בי,רואה שהיא נעלמה.
"היתעסקת איתי וזה לא טוב" שמעתי את הקול שלה,הקול שאני כל כך שנאתי ותיעבתי מהדהד לי בראש.
פתחתי את העיניים בבהלה,מנסה להבין איפה אני,ומה קרה לי.
קירות לבנים,ציפצופים,מכשירים,חלוק פשוט.
בית חולים.
נחירות כלשהן גרמו לי להסתובב לצד שמאל,מגלה את נתנאל יושב על כורסא וישן.
כמה זמן אני פה?
"נתנאל" ניסיתי להעיר אותו אך ללא הצלחה,בכל מקום הוא ישן.
קמתי מהמיטה באפיסת כוחות,מגיע לנתנאל כדי לדעת כמה זמן אני שוהה פה.
ידי השמאלית נגעה בכתף של נתנאל,מנסה להעיר אותו אבל זה לא הולך.
כמה זמן הבן אדם הזה היה ער?!
חזרתי אל המיטה,מחפש תנוחה מסוימת שתהיה נוחה לי,פולט אנחת ייאוש.
"שלום אדון איפרגן,אני דוקטור לוי,איך אתה מרגיש?" רופא עם חלוק לבן ניכנס אל החדר,עם טפסים כלשהם.
איך אני מרגיש?
דיכאוני,מאוכזב,רוצה לשקוע באדמה,רוצה לצרוח מכאב.
"בסדר,יותר טוב" עניתי בשקר עם חיוך מאולץ שיקנה את הדוקטור הזה.
"אתה פה כבר יום שלם,נטלת כדורים מעל הצורך ולכן עשינו לך שטיפת קיבה." הינהנתי בתגובה,מנסה להראות לו שאני צריך את השקט שלי.
"יש לך מזל שחברך נתנאל הגיע לחדר והציל אותך,אחרת המצב היה אחרת".
מזל?
מה מזל בזה?ממזמן אני רוצה למות,פעם אחת אפילו עשיתי מכתב התאבדות כדי לחשוב מי יהיה בהלוויה שלי,והבן אדם היחיד שעלה לי לראש זה נתנאל.
חוץ ממנו כולם ימשיכו לחיות את החיים שלהם ונתנאל לאחר זמן מה גם,אני בטוח בזה.
המכתב הזה שוהה במגירת הסודות שלי,שבה יש את כל הדברים שאני יכול לפרוק את מה שעובר על ליבי.
יש לי מפתח שנמצא אצלי כל הזמן בכיסים של המכנסיים,שבמקרה מישהו סקרן לא יחטט.
"מה נתנאל? היתעוררת אחי!" נתנאל ששמע את הרופא אומר את שמו,קם משינתו ומחא כפיים,מגיע אליי עם חיבוק גברי.
"עוד שלוש שעות אתה תוכל להשתחרר,אתה צריך להתאושש מעט" הרופא הודיע לי ונתנאל הינהן בהסכמה,נותן לו אישור לצאת מהחדר.
"תגיד מה נסגר איתך? לקחת שבע כדורים! אתה מבין מה זה שבע כדורים?! רצית למות לי או מה?" נתנאל שם את ידייו על הראש,מיתהלך בחדר מצד לצד ללא הפסקה.
"אין לי מה להגיד לך" אמרתי בשקט,מסתכל עליו ורואה את המבט המאוכזב על פניו.
"מאור,אתה צריך להשתנות אני מאמין בך שאתה יכול" הוא הגיע אליי ושם את ידייו על כתפיי,מדבר ברצינות.
"אני מנסה אבל זה לא הולך לי" החזרתי לו בזילזול והוא הסתכל עליי שוב עם מבט מאוכזב.
נכון הוא חבר שלי,אבל אם הוא היה באמת דואג לי הוא לא היה מציע לי ליטול את הכדורים האלו,הוא היה נותן דרך אחרת.
אין לי מושג איזו דרך,אבל אני יודע שאיך שהוא יש משהו אחר שיגרום לי להיות מאושר.
"אתה לא שם לב שאתה מחפש דרכים כדי להיות מאושר,ומפספס את העיקרון של המושג הזה. מאור,אם אתה רוצה לצאת מהדיכאון ולהיות מאושר קח את עצמך בידיים!" הוא אמר את המשפט האחרון בצרחה מיואשת,מיתהלך בחדר שוב ומהסס.
תמיד אבא שלי אמר לי את זה,כשניכשלתי במבחן או שלא ידעתי את שיעורי הבית כשלמדתי בבית ספר רגיל כמו כולם.את אבא שלי תמיד הערצתי,הוא נתן לי אהבה וחום,הוא תמיד האמין בי.
כשהייתי מסתכל על עיניו הירוקות דבש שירשתי אותן ממנו,הייתי רואה תקווה מתנוססת עליהן.
"אתה תצליח,אני מאמין בזה" נתנאל הפר את מחשבותיי על אבי,גורם לי לחייך חיוך כמו שהוא תמיד עושה בסופו של דבר.
אולי החיוך הזה יימחק בסופו של יום,אבל לפחות הוא היתנוסס לי על הפרצוף.
זיק של תיקווה כמו שהיה לאבי,היה בעינייו השחורות של נתנאל,מראות שהכל אפשרי.
נתנאל ניראה טוב לגילו,הוא שרירי ושיערו היה שחור פיחם,בשביל הבנות הוא היה נוטף סקס.
כשאנחנו יוצאים למסיבות ולמועדונים הבחורות תמיד סביבו,נתנאל תמיד הקסים אותן,אבל זרק אותן לאחר לילה 'מעייף'.
אני לעומת זאת,לא חושב ביכלל על בחורות.
אין לי חשק לחשוב עליהן,אולי אני נשמע אחד שמעדיף גברים,אבל אני אוהב יותר לשבת על הבר ולשתות את הוודקה שלי בשקט,לשכוח מהכל.
"למה אף אחד לא בא לבקר אותי?" מילמלתי בשקט,אולי אני לא אוהב להתחבר לאנשים אבל כשמישהו הולך לבית חולים הוא מצפה שיהיה לאנשים איכפת ממנו.
"הם ידעו שאתה רוצה את השקט שלך" נתנאל שמע למה שאמרתי כניראה..
"אתה תמשיך עם הכדורים?" הוא שאל אותי והיתיישב על הכורסא.
הנדתי את ראשי בשלילה,אין מצב שאני אמשיך איתם!
"אחי אני רעב בוא נלך לקפיטרייה" אמרתי לנתנאל,מרגיש את הבטן שלי מקרקרת.
אני לא אוהב לאכול אבל הפעם זה מוגזם,אני באמת רעב.
אני ונתנאל יצאנו אל הקפיטרייה,כשעדיין חלוק בית החולים עליי.
לקחתי מנת פלאפל ונתנאל לקח שווארמה,והתחלנו לאכול.
הייתי חייב לנשום אוויר,כמה אפשר להתסגר בחדר אחד כל היום?
דוקטור לוי הגיע אליי כשהייתי באמצע לאכול את הכדור פלאפל,מודיע לי שאני יכול לעזוב ומאחל לי בריאות.אני ונתנאל סיימנו לאכול,ובאנו לעלות אל החדר שלנו כדי לקחת את הדברים שלנו.
"סוף סוף אתה מישתחרר" הוא ציחקק לו וניכנס אל החדר,כשאני אחריו,עם פה פעור.
"טליה?" מלמלתי,מכווץ את עיניי כדי לנסות לראות אם זה אמיתי.
"היתגעגעתי".