שיר, נעים להכיר :) פרק- 26

נותרנו מחובקים על הרצפה, אני עם הפיג'מה הוורודה שלי והוא עם הג'ינס והטי שרט שלו, ידי ורגלי סביבו והוא יושב שעון על הקיר בפיסוק רגליים.
"את בסדר?" הוא לחש באוזני מעבר למסכת השערות שלי שהסית לצד כדי להביט בי יותר טוב.
"כן, אני חושבת שכן"
"זה לא מספיק טוב בשבילי" הוא ענה והתרחקתי את ראשי ממנו קצת.
"גם בשבילי" אמרתי בכנות המוחלטת שלי.
"מה מציק לך?" הוא שאל.
"אני."
"את?"
"כן."
"מה מציק לך בעצמך?" הוא שאל.
"הפחד…" עניתי. הוא ניסה לקרוא את מבטי אבל כלום לא היה כתוב בו.
"אני מפחדת מהכל, אני מפחדת מהפחד הכי. אני מפחדת מגבהים, אני מפחדת להקיא ליד אנשים, אני מפחדת שיעזבו אותי שוב, אני מפחדת ממעליות, אני מפחדת מהאנשים שהכי קרובים אלי, אני מפחדת מעצמי ברגעים מסוימים, אני מפחדת מאנשים, אני מפחדת מסרטים מפחידים, מרוחות רפאים, המוות, המחשבות שלי, מבדידות, מהכל. זה משתק אותי. זה פאקינג משתק אותי. אני לא אני. נהייתי תערובת של פחדים והתקפי חרדות. היא הרסה לי את החיים יונתן, כל הזיכרונות ממנה מקוללים. כל הזיכרונות מהחיים איתה. מהתקופה היחידה בה באמת חייתי."
לא הבנתי מאיפה כל זה הגיע, לא תכננתי את זה ולא חשבתי את זה. גם באותו הרגע לקחו לי כמה שניות להבין שזאת הבעיה שלי, הפחדנות.
הוא לא הוריד את המבט שלו כל זמן שדיברתי. הוא החזיק את פני בידיו.
"אני מפחד מהים, אני מפחד מהמוות, אני מפחד מכלבים, אני מפחד מליצנים, אני מפחד מלהילחם, אני מפחד מלהיזכר בדור. זה מה שאנחנו בני אדם- יצורים פחדנים. העולם הזה גדול ממנו.. הטבע גדול ממנו… הוא" הוא נעצר והצביע למעלה לתקרה "גדול ממנו. אנחנו מפחדים מהחוסר ידיעה, מפחדים מכל מה שיותר גדול ממנו או ממה שלא ממש מובן לנו, אנחנו מפחדים מהמחשבות כי הן אינסופיות, אנחנו מפחדים להיפגע כי אנחנו לא יודעים כמה נורא זה יהיה, אנחנו מפחדים מהמוות כי זה לא ידוע. זה מי שאנחנו, זה הטבע שלנו. התפקיד שלנו זה רק ללמוד לחיות עם הפחד הזה" הוא הפסיק קצת עם להט הדברים שלו והחריש את קולו עד כדי כמעט לחישה.
"שירי… כשדור מת הפחד אכל לי את הבטן כל לילה. לא ידעתי איך אפשר לחיות בלעדיו. זה היה פחד מעורבב עם כאב. זה הפחד הכי נורא, את בטח יודעת. המחשבות לא נפסקות, הן אינסופיות. אבל גם החיים. בתוך כל הכאב הזה שכחנו את הדבר הכי פשוט… לחיות. אל תתני לפחדים האלה להפוך להיות מי שאת. הם סעיף שבך, לא פרטי הזיהוי שלך. לכולנו יש פחדים שירי. אנחנו פשוט לומדים להתמודד איתם."
"אנחנו שני פליטי טראומות" אמרתי בציניות. הוא חייך, הוא ראה שנרגעתי קצת, שהמילים שלו היו משככי כאבים.
"פליטים בורחים, גם אנחנו בורחים מהטראומות" הוא חייך חיוך ניצחון נוצץ. ליטפתי עם הבוהן שלי את הגומה הקטנה שהופיעה פתאום על לחיו. הנהנתי, אולי מאוחר מידי.
"אתה מדהים" אמרתי.
"אכן" הוא ענה. צחקתי.
לקחתי את ידיו ושילבתי את אצבעותי באצבעותיו.
"אני לא מאמינה לך שאתה מפחד מהים" אמרתי אחרי כמה שניות בהן בהיתי בשילוב הידים שלנו ובתנועות העדינות שעשינו איתן.
"למה לא?" הוא שאל.
"כשהלכנו ביחד לים… בדייט הראשון שלנו"
"השני" הוא קטע.
"הראשון" עניתי.
"השני… אבל שיהיה, תמשיכי"
"הראשון. אז כשהיינו בים אתה היית כמו מלך, המלך של הים. אתה צעקת במין אטרף כזה שהערצתי, אני לא מאמינה שפחדת"
"פחדתי מהים, הוא היה גדול ושחור מידי, אבל ניצחתי אותו, גם אני הייתי גדול. ואני לא הייתי שם לבד. את היית שם איתי" עכשיו אצבעותיו נלחצו קצת חזק יותר בידי.
"את הצלת אותי מהפחד שלי. גם אני רוצה להציל אותך מהפחד שלך"
"אז פשוט אל תעזוב. זה הפחד הכי גדול שלי"
"אני לא אעזוב." הוא אמר והפרפרים, או יותר נכון העטלפים שהיו בבטן שלי התעופפו והשתוללו. ידעתי שהוא מרגיש בהתרגשות שלי, היינו כל כך קרובים, אני בטוחה שגם המחשבות היו קרובות. לא רק הראשים.
"אנחנו כל כך קיצ'יים" מלמלתי
"בהחלט." הוא צחק ושוב הגומה המשגעת הזאת בלטה.
"שיייייררררררררררררררררררררר" גל נהמה מעבר לדלת.
"מה?!" צעקתי ויונתן סתם את האוזניים
"מה את תקועה שם שעות?!?!" היא שאלה… עשיתי ליונתן פני 'אופסססיי'
"יונתן פה" אמרתי קצת פחות בקול.
"אה… טוב אני לא אפריע" היא הלכה. צחקנו.
"אני דווקא אוהב אותך יצור וורוד" הוא אמר.
נתתי לו כאפה קטנה.
"למה זה?" הוא שאל בהתגוננת.
"למה דווקא?"
"חזרת לעצמך" הוא אמר וחטף אותי לעוד חיבוק מסעיר שרק הוא יכול לתת.