שעועית ירוקה

30/01/2020 372 צפיות אין תגובות

בוקר אחד, באביב המאוחר של שנת ,1518 יצאה אישה צעירה מביתה.
.היא גרה לבד, מאז שהיא בכלל זוכרת את עצמה.
את הבקתה הזו שיש לה עכשיו, היא בנתה מחתיכות עצים שהיא מצאה ביער
.קר בחורף של רוסיה, ועכשיו באביב, נחמד נורא לשבת מחוץ לדלת של הבקתה ולאכול תפוחים מהעץ
דווקא היא אוהבת להיות שם לבד, כל השכנים נמצאים במרחק של לפחות רכיבה של יום, ואף אחד לא מטריד אותה בכלל
. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ככה הכי טוב. בכפר השכן הם קוראים לה המכשפה שבבקתת עץ התפוחים. אבל בכלל קוראים לה קלרה, לפחות את זה היא כן זוכרת.
הזיכרון הראשון שלה הוא מגיל בערך 12. היא הופיעה איכשהו ביער הזה. ורק זכרה שקוראים לה קלרה. רק דבר אחד נוסף היא ידעה על עצמה .שהשרשרת על צוורה נותנת לה כוחות לדעת אם מישהו חולה. והיא תזהה מיד את המחלה ומיד תדע מה הטיפול הנכון והאדם תמיד יחלים בידיוק תוך כמה שעות.
יותר מזה היא לא ידעה על עצמה שום דבר. אה נכון היא ידעה גם שאנשים מרחוק מגיעים אליה מידי פעם לטיפול, ולפני שהם נותנים לה חופן של שקדים טריים, אסור לה לתת להם להכנס לבקתה שלה, אחרת הכוחות שלה פשוט לא יעבדו
. עד לאותו בוקר אביב מאוחר של שנת ,1518 היא חשבה שהיא כל החיים תיהיה לבד פשוט ואז היא .פתחה את הדלת וראתה אותו.

" איכשהו מהשניה הזאת היא כבר לא הייתה לבד. ממש מאותו הרגע "את רואה אותי?" אמר הבחור הצעיר שעמד מחוץ לדלת הכניסה שלה. "כן כמובן אדוני הטוב, בטח שאני רואה אותך" קלרה חייכה אליו ובפנים הספיקה נורא. היא אוהבת מאוד גברים עם עיניים כחולות גדולות כמו שלו.
האמת שהוא ניראה גבר נורא עדין. "קוראים לי ווניה" הוא אמר ופרץ פתאום בבכי "אולי את יכולה לעזור לי בבקשה.. אף אחד אף פעם לא ראה אותי מחוץ לגוף שלי ו.." קלרה עצרה אותו "אדוני הטוב בבקשה אל תבכה.” היא אמרה לו "בוא נשב כאן ליד הדלת ואגיש לך תה." היא כבר ראתה שאין לו חופן של שקדים. וגם שהוא בכלל לא חולה בשום מחלה. .אולי הוא פשוט מבולבל מאוד.
ווניה התיישב על הכיסא הדו מושבי שליד הדלת. לפחות הוא ניסה להתיישב, יותר נכון הוא התכופף מעל הכיסא. הוא אוהב כן לחושב לפחות שזאת ישיבה, אבל הוא בעיקר מחזיק את עצמו בעזרת הרגליים ונשען קדימה זה הכל. הבעיה שאם הוא נוגע בכיסא עם היד היא תעבור דרך הכיסא, ואת זה הוא לא אוהב לראות. ודווקא עכשיו הוא השעין אותה לרגע על המושב שליו.
והאישה שמולו פשוט התחילה לצרוח. "לא יכול להיות" קלרה צעקה "תסתלק מכאן רוח רערה!” היא צעקה והרימה את המטאטא שלה מלפניה. בידיוק לפניה שהוא הגיע לכאן היא טיטאה את המרפסת, זה המזל. "לך לאלף עזאעל!" היא צעקה, "תחזור לעולם הרוחות!" ווניה משך באף, ניגב את הדמעות הסתכל עלה וצחק קצת בשקט "הלוואי שהייתי רוח" הוא אמר ועצם לרגע את עיני,ו "רוחות לפחות חופשיות, לפחות ככה זה בסיפורים, לא שאי פעם ראיתי רוח" .קלרה הורידה את המטאטא. הייתה אמת בעינים שלו ומסוכן הוא לא ניראה. היא ניגשה אליו לאט לאט והתיישבה על המושב שלידו. "שמי קלרה" היא אמרה והסתכלה עליו . הוא הסתכל חזרה עליה. עיניים בצבע ירוק הוא אהב שיש לנשים. לא שהוא הכיר הרבה נשים. אבל כשהיו להן עיניים ירוקות הוא ממש אהב את זה.
"נעים לי מאוד לפגוש אותך קלרה" הוא אמר ונאנח " "נעים מאוד
הם ישבו שם במשך כמה שעות ודיברו . הוא סיפר לה על הקללה של משפחתו ואיך בידיוק עובד כל הסיפור הזה של להיות מחוץ לגוף שלך.
"אני הבן הצעיר" הוא אמר לה. "לפני כמה דורות מלכה אחת קיללה את סבא" רבא רבא רבא שלי. הקללה שלו עוברת בדורות מאז. כל ערב בכוכב הראשון אני חוזר לתוך גופי. " הוא נאנח והתחיל קצת לרעוד . לבכות הוא לא רצה. לא מולה לפחות, עד שמישהי רואה אותו בשעות היום. או מישהו בכלל. כיף לדבר עם אדם אחר ולא רק עם עצמו. אח שלו אף פעם לא מאמין לו כשהוא לא בתוך הגוף הוא כן שם לידו וגם זוכר הכל אחר כך. הוא אומר לו שהקללה אומרת שכשהוא לא בתוך גופו הוא הולך לישון במיטה שלו וזה הכל. ובטח שלא רואה או שומע שום דבר. אח שלו קיבל את האחריות ללטפל בו בשעות היום בגלל הקללה. הם גרים ביחד בקתה ליד בקתה., אחיו התחתן לפני חודשיים, אישתו קטיה מקווה שתיהיה להם בת.
בלילות הם משתכרים ביחד, ואוכלים איתה ביחד בשר. קלרה פשוט שתקה שם ונתנה לו לדבר. היה נדמה לה, שכיף לו לדבר. היא תיארה לעצמה לפי מה שהוא סיפר לה שבאמת כיף לדבר עם אדם אחר, אם אף אחד לא רואה אותך כשאתה מחוץ לגוף שלך ואתה כן מדבר אליו. האמת שהיא כבר הייתה מאוהבת בגבר הזה לגמרי. היא גם ידעה את זה ואמרה את זה לעצמה ברמת המחשבה. היא הפנתה את ראשה ממנו והיסתכלה על הפרחים שהיא שתלה ליד המרפסת. "נכון שהפרחים האלה יפים?" היא עצרה אותו לרגע משטף הדיבור "כן" ווניה אמר נאנח וצחק קצת "הכי יפים בעולם" . "אולי את יכולה לעזור לי במשהו קטן" הוא שאל אותה. אולי אם היא תבוא איתו לבקתה של אחיו, ותגיד שהיא רואה אותו ואולי תוכל לדבר בשמו לפחות, ככה אחיו כן יאמין לו. ואחר כך כל ערב הם יוכלו לדבר על היום שהיה.
קלרה נאנחה. היא עצמה את העיניים לרגע. היא לבקתה הזאת לא חוזרת יותר אחרי שהיא תחבק אותו בפעם הראשונה. להיות רחוקה ממנו זאת קללה. העובדה שעד עכשיו הוא לא החזיק לה את היד אפילו שאמר לה כאלה דברים יפים הייתה לה מאוד עצובה. הוא חזר כל הזמן על המשפט, אני מצטער שאני מובך כל כך.. פשוט את יפייפה, אני מצטער.".
קלרה לא הייתה דווקא אומרת על עצמה שהיא יפייפיה, היא הייתה נמוכה פשוט מאוד, לא גבהה במיוחד מאז גיל 12 בערך השיער שלה היה מסתבך תמיד בכל דבר שהיה על העיצים כשהיא טיילה ביער. .מתולתל שחור וסמיך, היה קשה מאוד הייתה לה צורה של תפוח קטן ושמנמן טיפה. היא פקחה את העינים והזילה דמעה קטנה. "כן, בוא נלך" היא אמרה לו וצחקה קצת. "רק חכה לי לרגע אחד כאן " היא נכנסה לתוך הבקתה "להתראות לך בית", היא לחשה והורידה את השרשרת שלה מהצוואר עם השרשרת הזאת היא הופיעה כאן ביער כל עוד השרשרת הייתה על הצוואר שלה הכוחות שלה פעלו . היא הניחהאת השרשרת על השולחן. היא לא רוצה להיות יותר מרפאה של אף אחד. ולא רוצה להיות יותר לבד. היא יצאה מתוך הבקתה הוא עמד שם הסתכל עליה וחייך מאוזן לאוזן "תמיד אתה כזה חכיין ווניה?" היא שאלה אותו וצחקה קצת "אני משתדל לחייך" הוא אמר "ככה אנשים תמיד מאוד נחמדים אלי".

הם הלכו בשביל ביחד וסיפרו אחד לשניה על הילדות שלהם. היא אמרה לו שהיא לא יודעת מאיפה היא באה. והוא ענה לה שאולי היא מלאך והיא נחתה כאן כדי לעזור לו. מסתבר שהבקתות שלו ושל אחיו היו רק חצי שעת הליכה מהבקתה שלה. הסיבה שהיא לא ידעה עליהם היא כי בעיקר בבקתה שלה ולא יוצאת הרבה מהבית. ואחיו של ווניה לא מסתובב בצד הזה של היער בדרך כלל .ווניה כן מסתובב שם פשוט עד עכשיו הוא לא ראה את הבקתה שלה בכלל ,כי היא לגמרי מכוסה בצמחיה.ממש כאילו היא חלק מעץ התפותים הגדול שבגינה שלה. הוא חשב שזה פשוט עץ. פשוט אולי ממש גדול.
עד שהם הגיעו לבקתות שלו ושל אחיו קלרה ווניה כבר ידעו שהם יהיו ביחד לכל החיים וזהו. ווניה ירד על הברך שלו מולה בשער החצר של הבקתות "אם את תתחתני איתי" הוא אמר לה "אני יהיה לצידך כל החיים, את לעולם לא תיהיהי לבד. גם אם אני לא בתוך גופי בכל שעות היום, אני תמיד רוצה שתדעי שאני אוהב אותך". היא הסכימה כמובן וגם בכתה קצת. אחר כך הם יתנשקו. לא נורא.

ווניה ניגש ראשון לדלת הבקתה של אחיו. "אני בתוך הבקתה הוא אמר לה. "הם מושיבים אותי בכיסא מול שליד השולחן כשאני יוצא מגופי בשעת הזריחה." קלרה דפקה על הדלת של הבקתה וגבר מאוד גבוה, קצת שמנמן וג'ינג'י פתח לה. היא צחקה קצת. הם דומים מאוד. רואים שהם אחים.
"שלום אדון טוב שמי קלרה" היא אמרה לו "יש לי משהו חשוב מאוד לספר לך" הם נכנסו לתוך הבקתה והתיישבו סביב השולחן. הגוף של ווניה היה על כיסא
שלידה היא ליטפה לו קצת את הידיים. הם היו קרות כקרח. כשהוא אמר לה שכשהוא יוצא מהגוף הוא בעצם מת ומה שהיא רואה מולה זאת הנשמה שלו. היא לא האמינה לו בהתחלה. וחשבה שאולי הוא מתכוון רק במובן המטאפורי. "אדון טוב היא אמרה .לאחיו של ווניה "אחיך כאן לידי, הוא רוצה להגיד לך משהו קטן " אחיו של ווניה הסתכל על קלרה והתחיל לצחוק. הוא היה אדם כזה שתמיד צחק מכל דבר, אפילו אם עיצבנו אותו ממש, הוא עדיין צחק. למעשה הוא היה פשוט חכם נורא, בתור ילד קטן הוא שם לב שאם הוא מגיב בצחוק, אנשים לא מתווכחים איתו על שום דבר. וזאת חוכמה ממש גדולה, לפחות ככה אמא שלהם הייתה אומרת תמיד ולפני שהיא מתה היא גם אמרה לו ארקדי יקר שלי תישאר ככה נחמד לאחיך כל החיים, גם אם זה קשה שלך שהוא לא איתך בכל שעות היום. ארקדי הקשיב לאמא שלו. ורק לאמא שלו. ועכשיו ורק כי הוא חייב לאכול משהו בערב הוא מקשיב גם לאישתו. "אני לא צוחקת אדון טוב" אמרה קלרה "תגידי לו שהוא גנב לי את כל האוכל ביום הולדתי התשיעי ושאני עדיין מאוד כועס על זה. "אמר ווניה הוא עמד עכשיו מאחורי אחיו. והסתכל הגופה שלו שעל הכיסא "אל תדאגי אהובה " הוא אמר לקלרה וקרץ לה "עוד ממש כמה שעות יוצא הכוכב הראשון"
לארקדי לקח שעה בערך לצאת מהשוק שהיא בכלל יכלה לדעת משהו כזה עליו ועל אחיו. אמא שלהם נפטרה כשהם היו בני 13 ו7 ומאז הם לבד כאן בבקתה ולא ממש מכירים אף אחד בסביבה.
את אישתו קטיה, ארקדי הכיר יום אחד כשהוא חתב עיצים ביער. הוא ניפצא קשה מענף גדול שנפל עליו והיא הייתה שם במקרה וטיפלה בו עד שהוא החלים. קטיה הייתה אישה מאוד יפה. תמירה וגבוהה עם שיער ארוך בצבע דבש ועיניים עגולות גדולות ומאוד בהירות. בצבע של השמיים ביום קיץ חם במיוחד. ככה גם הייתה האישיות שלה. חמה מאוד. היא גם אהבה לצחוק. מאוד אהבה לצחוק אפילו וזאת גם הסיבה שהיא בחרה בארקדי לבעל. זה והשיער הג'ינג'י שלו. גם את זה היא מאוד אהבה. היא ניגשה אל השולחן והתיישבה ליד קלרה. "אני תמיד האמנתי שווניצ'קה שומע ורואה הכל כשהוא מוץ לגופו" היא אמרה לה תוך כדי בכי ונישקה לה את כפות הידיים. "תגידי לו בבקשה כשהוא מתעורר שיגיד לי שהתבשיל שלי טעים לו, אל תשאלי אותו למה. אני רוצה שזאת תיהיה הפתעה". ככה כמה שעות הם ישבו שם ודיברו. ווניה סיפר לכולם על החוויות שלו מחוץ לגוף וקלרה דיברה בישבילו הוא מדבר המון. היא לא אוהבת לדבר הרבה אבל זה פשוט בגלל שהיא ממש בישנית. כולם נורא צחקו כשהוא אמר להם שמזל שכשהוא יוצא מגופו הוא נשאר איכשהו לבוש. לפחות בדרך כלל. לפעמים הוא רק עם גרביים מאיזשהי סיבה. כשיצא הכוכב הראשון ווניה ניגש לגוף שלו שעל הכיסא. הוא היסתכל על קלרה והזיל דמעה קטנה, היא בכתה כבר כמה שעות. "בשניה שהאיהיה בתוך גופי אחבק אותך מיד יקירה" הוא התנשף קצת. היה נדמה לה כאילו יש סביבו אור לבן. היא שמעה גם איזשהי אישה שרה שיר מרחוק המילים לא היו מובנות לה. אבל זה נשמע כמו שיר ערש ישן" ווניה פקח עיניים בתוך גופו והסתובב לקלרה. נרעד הוא אחז בכפות ידייה " תודה לך אהובתי.. הוא בכה והחיבק אותה חזק. גם ארקדי ואישתו התחבקו. ואחר כך הם כולם התיישבו לארוחה. קטיה הביאה את התבשיל לשולחן ודבר ראשון מזגה ממנו לווניה. ווניה לקח קצת מהתבשיל על הכף וטעם ממנו. משהו פתאום נראה לו ממש לא בסדר. מה זה הטעם הזה? שעועית ירוקה? ווניה ממש לא אהב טעם של שעיעית ירוקה דווקא הוא ממש שנא את זה הוא בלע את הביס בקושי. והסתכל על קטיה במבט נעלב " התבשיל שלך מאוד טעים קטיה" הוא אמר וצחק קצת "מאוד מאוד טעים התבשיל הזה" . קטיה פרצה בצחוק וחיבקה אותו. "ידעתי שתאהב אותו" . היא צחקה והגישה את התבשיל לקלרה "אני טוב מאוד יודעת כמה הוא שונא שעועית ירוקה. היא אמרה לה "ארקדי כן אוהב, בגלל זה לא יוצא לו לאכול שעועית ירוקה בדרך כלל"
. 5 שנים שאני גרה כאן בבקתה של קלרה . הגעתי לכאן רק במקרה. מצאתי את עצמי ביער הזה כשהייתי בת 18 וזכרתי רק שקוראים לי מלינה. יש לי שרשרת על הצוואר שהופעתי איתה כאן ביום הראשון. אני לובשת אותה מאז. וככה אני יכולה לטפל באנשים. קלרה הגיעה לבקתה הזאת קצת
אחרי שמצאתי אותה. היא כל כך שמחה שמישהו שומר לה על הבקתה שהיא פשוט נתנה לי אותה במתנה. היא סיפרה לי את הסיפור שלה ועל בעלה ווניה. ועל 2 הילדים שלהם. שניהם ג'ינג'ים עם נמשים על על האף. הם תאומים בן ובת. הקללה לא עברה לבן שלהם. וגם לקטיה וארקדי נולדו בינתיים רק בנות. אמרתי לה שקצת בודד לי ביער הזה לבד. אבל שדווקא כיף לי שאני יכולה לעזור לאנשים ושכרגע אני לא הייתי רוצה לעשות שום דבר אחר. היא צחקה קצת. כשאמרתי לה את זה "מצויין שכך" היא אמרה לי "אל תדאגי יבוא יום שכבר לא תרצי לטפל באף אחד אלא תירצי פשוט אהבה" שתינו קצת תה ונישנשנו קצת מהשקדים שהשאיר האדם האחרון שביקר אותי כאן. טיפלתי לו בלב. הוא עמד למות. אחרי שהוא הלך בישלתי לי תבשיל עם שעועית ירוקה. אני דווקא מאוד אוהבת טעם של שעועית ירוקה. ואני לא יודעת על עצמי כמעט שום דבר. אז את זה לפחות אני כן יודעת. שאני פשוט ממש אוהבת טעם
. של שעועית ירוקה


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך