שקרים יפים של אהבה

\"תעזוב אותי טיפש!\"
\"לפחות תקשיבי לי!\" אמר בקול הגברי המעצבן הסקסי הזה שלו.
-\"אני סיימתי להקשיב לך,הייתה לך את האפשרות לדבר,לא ניצלת אותה כראוי.\"
הוא הסתכל אליי, בפנים רגועות ומבואסות, הבין שאני צודקת.
שיחררתי את אחיזתו מזרועותי ועליתי למדרגות הכניסה לביתי.
שנייה לפני שפתחתי את הדלת נעמדתי ליידה,רכונה על הקיר,משעינה את ראשי על הקיר הקריר ועוצמת את העיניים.
כשהדמעות התחילו לזלוג ניסיתי להתאפס על עצמי ונכנסתי לבית.
גם שם הרגשתי את הריקנות הזו.
מה נסגר איתך גבריאל? תשאר לי בחיים כבר.
-מה…?
●●●
שבוע לפני כן, יום שני בבוקר.
\"אני מעדיפה להשאר בבית בעל רבע חדר,ומטבח צעצוע, לא יהיה לי נעים לגור בבית שלה.\"
-\"את תלמדי להסתדר,הכל יהיה בסדר.\"
– מאז שאבי נפטר ונקלענו לחובות כלכליות קשות, הבית נעכל ואנחנו חיפשנו איך לחיות,וכמובן שהפיתרון היחיד היה המשפחה, והמשפחה היחידה שיכולה להכיל אותי ואת אימי ואחותי,היא דודה שלי,אחות של אבי, עקרת בית עשירה.
אנחנו נתגורר אצלה בבית הקטן שמיועד לאורחים,עם בריכה, וג\'קוזי,ושירותים ללא דליפות וסתימות,אבל עדיין לא אהבתי את העובדה שאני הולכת לגור בבית שלא שייך לי.
יום שני בערב כבר הגענו אלייה, התקבלנו בזרועות פותחות וחמות,ופרקנו את הדברים בחדרים.
כשגמרתי לארגן בחפיפות את חדרי,יצאתי החוצה,לסקור את האיזור העשיר והמפואר הזה,כמו שאני עושה לכל דבר חדש בחיי.
הבתים עצומיים,מובלים היישר לים הכחול ולשמיים החשופים.
לכל בית שתי כניסות,שתי גינות,שתיים או אפילו שלוש מרפסות.
לא ידעתי שיש בתים כאלה בכלל, והרגשתי איך אני לא הולכת להתחבר עם אף אחד מהילדים המפונקים שבטח גרים פה, כמו שחשבתי.
נעמדתי מול בית אחד,שמשך את תשומת ליבי. בית אפור,גדול בגודלו מכולם,יפה מכולם,המכוניות שחנו בחנייה היו מפוארות ויוקרתיות.
על השלט בכניסה לביתם היו רשומים שמם של שלושה אנשים סך הכל, והחנייה כללה חמישה מכוניות,אחת יקרה יותר מהשנייה.
\'כשאין לך על מה לבזבז את הכסף…\' חשבתי לעצמי.
לפתע דלת הבית נפתחה,זה היה מביך,כי עמדתי קרובה אלייה, לא חשבתי בכלל על האפשרות שמישהו ייצא ממנה,פשוט שקעתי.
\"כן?\" שאל אותי הבחור שיצא משם.
סובבתי ראשי כדי לראות אותו.
הוא היה נראה בערך בן גילי,במידה והוא בכלל בן אנוש. הוא נראה בדיוק כמו המכוניות שלו.
שיערו שחור ועיניו תכולות כמו הים והשמים שביתו משקיף אליהם, את גופו אפשר היה לראות אפילו דרך בגדיו,שפחדתי שכל רגע עלולה החולצה להתפוצץ עליו,אבל נו,בסדר,אני אהנה מהשרירים. הלסת הבולטת שלו,והשפתיים המלאות,תפסו מקום נחשק בפניו.
\"כן?\" הוא שאל שוב,הפעם בפחות נחת.
\"מה? כלום ,סליחה אני הולכת\"
הוא חייך חיוך שחצני ששנאתי. \"מצאו חן בעינייך המכוניות?\" שאל.
\"הן נחמדות.\" השבתי.
אני שונאת שני דברים עיקריים-חוסר הערכה ,ושחצנות, אז ידעתי שלדבר איתו רק יעצבן אותי,המשכתי בדרכי.
\"את חדשה פה?\" הוא שאל בקול כשכבר הסתובבתי לנגדו.
\"כן\" עניתי.
הוא חייך חיוך קטן לצד והמשיך ללכת.
●●●
השמש של יום שלישי עלתה והתעוררתי,שוב מוקדם מידיי. אני יצור. מי קם בחופשת האביב בשעות של בית ספר? במיוחד כשהיא נגמרת בעוד יומים.
אבל מאחר וכבר התעוררתי ירדתי והכנתי ארוחת בוקר קטנה,ולאחר מכן יצאתי לריצה קלה.
כשחזרתי מהריצה,בשביל הקטן קרוב לבית החדש,העפתי מהבית לבית של הבחור מאתמול,ובמקרה לא מקרה,ראיתי אותו שם,יושב על כיסא נדנדה עם קפה בידו.
הוא הרים את ראשו מהספר והביט בי,ישר הסטתי את מבטי והמשכתי לרוץ.
מאוחר יותר בארוחת הערב,אימי ביקשה שאלך אל השכנים ואבקש מהם להנמיך את השירים.
\"מאלו שכנים זה מגיע?\" שאלתי
\"אני לא יודעת,אני חושבת שזה מאלה שממול,עם החלונות הכחולים.\"
יצאתי מבית,חציתי את הכביש ודפקתי להם בדלת.
\"משפחת פלד\" השירים היו מזעזים,מהשירים שמשפילים נשים.
וכשהבחור פתח לי את הדלת,הבנתי את הסיבה לשירים האלה.
בחור גדול, עם נוכחות, לבוש בתחתוני בוקסר בלבד וכוס יין ביד.
\"כן מתוקה?\" שאל ויצא אליי.
\"רציתי לשאול אם תוכלו להנמיך את המוסיקה,אמא שלי לא מרגישה טוב,היא מנסה לנוח.\" שיקרתי.
\"בכיף יפה שליי\" הוא אמר.
\"תודה\" אמרתי ובאתי ללכת.
\"בתנאי…\" סינן
\"-איזה תנאי?למה תנאי?\"
\"בואי תכנסי איתנו,אמר ופתח את הדלת לרווחה,שם יכלתי לראות עוד שישה או שבעה בחורים כמוהו,חלקם גם בלי תחתונים,שכובים על הרצפה.
\"אני לא יכולה,אני צריכה לחזור לבית\" השבתי.
\"נו;בסדר, תחזרי עוד מעט, ננעים את זמנך.\"
\"לא תודה.\" באתי ללכת, הוא תפס את ידי ומשך אותי אליו.
\"תעזוב אותי! תעזוב אותי או שאני אתחיל לצרוח!\"
הוא לא ענה,וניסה לגרור אותי לתוך בייתו.
נכנסתי לפאניקה,נסיתי להכביד עליו,לא לזוז, ופחדתי לצעוק,שמע חבריו ישמעו ויבואו לעזור לו.
אני חושבת שזה היה הזמן שהתחלתי להזיל דמעות מלחץ,מפחד.
אבל ברגע אחד עברה יד מעליי והגיעה לו היישר לפרצוף, הוא מעד אחורה וקיבל מכה גם מהידית של הדלת.
הסתובבתי,וראיתי את הבחור המפונק מקודם.
הוא הסתכל על הבחור השיכור ואמר לו משהו שאני כבר לא שמעתי,ואז אחז את זרועי ולקח אותי איתו למדרכה שממול.
\"את בסדר?\" שאל והיה נראה מודאג.
מחיתי את הדמעות. \"כן\" השבתי, מביטה בו עמוק יותר ממה שהוא מביט בי. העיינים שלו כובשות, אבל הרושם הראשוני שלי ממנו היה בחור שיודע מה הוא שווה ועלול לנצל את זה.
\"תודה רבה.\"
-\"למה פנית אליו?\" אמר והתעלם מהתודה שלי.
\"כי רציתי שהוא ינמיך את המוסיקה.\" עניתי,מרכינה מבט אל הזרועה שלי,שתפוסה בשלו,מרמזת לו לעזוב אותי.
הוא הבין ושיחרר את ידו.
\"תודה \" אמרתי שוב.
\"כבר אמרת\"
\"את לא אוהב שאומרים לך תודה אה?\"
\"רק אמרתי שאמרת\"
\"מה עשית שם?\" שאלתי אותו.
הוא הסתכל עליי ולא ענה,כנראה נכנסתי לו עמוק מידיי עם השאלה,ידוע שאני אחת כזאת חופרת,ששואלת מלא שאלות,אז שתקתי.
\"טוב,אני צריכה ללכת,שאמא שלי לא תתחיל לדאוג.\"
הפנתי לו את גבי והמשכתי לכיוון הבית,כשהגעתי לדלת הכניסה הסתובבתי לאיפה שעמדנו,ראיתי שהוא עדיין עומד שם,מסתכל לראות שאני חוזרת בבטחה.
כשהסתכלתי מהחלון בחדר שהיה מיועד לאמי,ראיתי שאפשר להשקיף בדיוק לבית הכי מפואר בשכונה,הלא הוא של הבחור ממקודם,שעזר לי.
כשהבטתי ושקעתי במחשבות,הוא נעמד מול החלון, מרים משהו שחור.
ניסיתי לראות מה הוא מחזיק, התקרבתי יותר, למרות שהיה קשה לראות,יכלתי לראות בבירור שהוא ממלא מחסנית באקדח שחור.
הוא כנראה הרגיש שמישהו בוהה בו,כי פניו הוסתו היישר לחלוני, ושנייה לפני שהוא הספיק לראות אותי, הסתתרתי מאחורי הוילון.
לא הבנתי מה בחור שנראה בגילי עושה עם אקדח,אבל ייעצתי לעצמי להתרחק ממנו, מה שכמו שתראו בהמשך,לא כל כך עבד.