תמיד היה אותך- פרק 14

פרק 14- גלגלי האהבה
עמדתי מול המראה.
העגילים העדינים שלי נצנצו באור הירח, כאילו קרצו לי.
על גופי נחה שמלה שחורה קצרה בעלת שרוולים קצרים.
לא לבשתי את השמלה הזאת מאז ההלוויה.
זאת הייתה השמלה האהובה עליי, ועליה.
רשפתי בכעס והורדתי את השמלה מגופי.
אין לי כוח לשטויות האלו של בית ספר.
וממש אין לי כוח לנעה.
לבשתי שמלה כחולה כהה שהבליטה את פרחיי היהלומים שעל אוזניי.
אהבתי את העגילים האלה ולא התכוונתי להוריד אותם לעולם.
לא כשזה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה.
הבטתי בפעם האחרונה במראה ויצאתי מהחדר.
"את יפיפייה." החמיא לי נטע בחיוך אוהב.
"אתה גם נראה טוב." החמאתי לו ויישרתי את העניבה שלו.
"תזכירי לי מזה האירוע הזה." ביקש כשיצאנו מהבית.
" רוני יפרח ה ' תורם העיקרי ' לבית ספר הנפלא שלנו," הכרזתי בתיאטרליות, "החליט שהוא רוצה להראות לעוד ' תורמים עיקרים ' איזה בית ספר נפלא אנחנו. אז כולם מתלבשים יפה ובאים לפזר חיוכים מזויפים לאנשים עם כסף לבזבז." הסברתי לו ונכנסתי לאוטו.
"נשמע כיף." הוא אמר בציניות.
"מאוד…" החזרתי לו באותה הנימה.
כיף בטירוף.
***
הסתובבתי בין השולחנות הגבוהים עם תיק הקלאץ' בידי.
הרגשתי כזאת אאוטסיידרית בין כל החיוכים המזויפים האלה.
איך כולם מסוגלים לחייך כשאצלי הכל חרא?
"נו נהנית חברה?" קפצה עליי נעה.
"לא חברה." אמרתי והורדתי אותה ממני.
"טוב אז לא חברה… אני פשוט אפנה אלייך כ…. מכרה." היא אמרה בזחיחות.
"בהצלחה עם זה." אמרתי בקרירות.
אדם שנראה בשנות החמישים לחייו עלה על הבמה המאולתרת שהייתה מוארת באורות לבנים.
"תודה לכולם שבאו לערב הזה," הוא פתח.
"למי שלא מכיר אותי אני רוני יפרח." כמובן, איך לא ניחשתי.
"ותרמתי רבות לבית הספר הנפלא הזה,"
"אני מנחש שהבן שלו לומד פה." לחש לי נטע.
"מאיפה באת?" שאלתי אותו.
"מהחדר מעבדה עם נעה." הוא אמר והסתכל עליה.
"אוי לא." אמרתי.
"מה?"
"אני רואה את גלגלי האהבה מסתובבים שם, אתה מתאהב בה!" אמרתי וחבטתי בכתפו.
"לא אני לא!" הוא הכחיש.
אהמ.." הנהנתי בחיוך.
"תשתקי."
הסתכלתי עליו וניסיתי להחניק את צחוקי.
מדהים איך לפני שניה הייתי מבואסת שכולם מסביבי מחייכים ועכשיו אני זאתי שמחייכת.
והכל בגלל נטע.
הוא כל מה שיש לי, וכל מה שאני צריכה.