תמיד היה אותך- פרק 26

פרק 26- טרי מדי
"וואוו." נעה אמרה כשנכנסתי הביתה טורקת את הדלת מאחוריי.
"כן." השבתי לה בקצרה וגיחכתי במרירות.
הלכתי למטבח ופתחתי את המקפיא מחפשת את הדבר שירגיע את מחשבותיי. או לפחות כך אני מקווה…
"ווטדפאק?" היא שאלה כשנכנסה למטבח והתיישבה על כסא הבר.
התעלמתי ממנה ועליתי ישר לחדרי.
"נכנסת הביתה עם שמלת נשף, אני דורשת הסברים." היא נכנסה לחדר שלי בסערה.
"הייתי בדייט עם אדיר." אמרתי באדישות ממשיכה לאכול מהגלידה הממותקת.
"את זה אני יודעת! תני לי פרטים!" היא דחפה אותי אל קצה המיטה ונכנסה מתחת לשמיכה לצידי.
הסתכלתי עליה ותחבתי עוד כפית גדושה לפי.
היא נאנחה וגילגלה עיניים.
"לאיפה הוא לקח אותך?" היא שאלה ולקחה לי את הכפית מהיד מעמיסה עליה גלידה ומכניסה לפיה.
"לפריז." אמרתי ולקחתי ממנה את הכפית.
"כאילו למסעדה צרפתית?" היא שאלה וכיווצה את גבותיה.
"לא, לפריז העיר." אמרתי בפשטות כאילו זה עניין של מה בכך.
הקמט בין גבותיה העמיק.
"את צוחקת." היא קבעה.
"לא." אמרתי והכנסתי עוד כפית גדושה אל פי.
"אוקיי ונניח שהוא לקח אותך לפריז, מה עשיתם שם?" היא אמרה ולקחה את הכפית שוב.
"הלכנו לחברה של אמא שלו, והיא נתנה לי את השמלה המדהימה הזאת," נאנחתי כשנזכרתי מה אדיר כפה עליי רק לפני כמה שעות.
"ואז לאיזושהי גאלה. עם שטיח אדום וצלמים." אמרתי וחטפתי את הכפית מידה.
לסתה נשמה והיא השמיעה נהמה של הלם.
"כן."
"ואיך היה?" היא שאלה לאחר שהתעשתה על עצמה.
"תאמת, די מדהים."
"אז למה את לא אצלו בבית עכשיו?" היא שאלה.
"תפסיקי ישרלילה אנחנו לא ביחד."
היא לקחה את הכפית באמצע הדרך לפי.
"אני לא שרלילה, הבן אדם לקח אותך לדייט בפריז, תודי לו." היא אמרה ואכלה.
לקחתי את הכפית מפיה.
"אולי תנסי להגיד פשוט תודה." הקנטתי אותה וסגרתי את מכסה הקופסה.
"מה הכיף בזה?" היא שאלה כשקמתי מהמיטה והורדתי את השמלה הנעימה מגופי.
נעצתי בה מבט ונכנסתי למקלחת.
איזה יום ארוך.
***
"שמעתי שנהנית בדייט." נטע התיישב מולי.
"נעה הרכלנית הזאת." סיננתי בזעם בעודי נוברת באוכל שעל הצלחת שלי.
"אני נעלב שלא אמרת לי."
"לא שאלת." משכתי בכתפיי.
"נו תני לי פרטים." הוא אמר ותופף על האי באצבעותיו.
"נעה לא סיפרה לך כבר?" עקצתי אותו.
"אוקיי… אז תעדכני אותי. למה אתם לא יוצאים שוב?"הוא שאל.
"כי אני לא רוצה." שיקרתי.
אני רוצה. מאוד.
"הוא לא יפגע בך. הוא בחור טוב."
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי אותו וכיווצתי את גבותיי מתחמקת מהשאלה שלו.
"יש לי תחושה כזאתי. ואל תתחמקי מהשאלה." הוא הרים גבה אחת.
שיט.
"לא באלי חבר."
"את ממציאה תירוצים. ועלובים למדי אם יורשה לי להגיד."
נאנחתי.
"מה אתה רוצה שאני יגיד נטע?" שאלתי אותו בייאוש.
"את האמת." הוא הסתכל עליי בעיניים רכות.
אני לא יכולה להגיד לו.
עוד לא הודיתי בזה בפני עצמי, אז להגיד את זה בקול רם? ממש לא.
"תעזוב את זה נטע." סיננתי בשקט ופיניתי את כליי מהשולחן מתחמקת ממבטו.
ידעתי שאם הוא רק יביט בי אני יספר לו הכל.
ופשוט לא הייתי מוכנה לזה.
"את מחבלת באושר שלך." הוא אמר. קולו עדיין רך אך תקיף.
מחיתי דמעה בוגדנית מלחיי.
"אני לא מחבלת בכלום." הכחשתי.
אני יודעת שאדיר יכול לעשות אותי מאושרת.
אבל אני לא מוכנה לקחת את הסיכון הזה.
הפצע טרי מדי.