תרפא אותי, פרופסור -פרק 35-

bl_bar 11/06/2018 715 צפיות אין תגובות

"מממ מ-מייקל" שון מלמל בעייפות למשמע השעון המעורר, עיניו עוד עצומות והוא עדיין לא היה ערני מספיק, דוחף את מייקל קלות, מנסה להעיר אותו "מייקל תכבה את זה" שון התבכיין בעייפות.

"קמתי" מייקל מלמל כשהתעורר כנראה מחלום, מביט על שון ורואה שעיניו של האחר היו עוד עצומות, מצחו של הצעיר התכווץ ברוגז וחום העיניים חייך לעצמו לפני שחיבק אותו אליו.

"תכבה" שון ביקש שוב בלחש ומייקל גיחך לפני שלקח את הטלפון וכיבה אותו, חוזר לחבק את שון שחזר לישון בזרועותיו, "תישן עוד" מייקל לחש ונשק למצחו של שון לפני שבאיטיות הזיז את ידיו ממנו, מתרומם מהמיטה עם מכנס טריינינג בלבד, את החולצה שון בחר ללבוש בעצמו.

מייקל שטף את פניו, מעיר את עצמו לפני שצחצח את שיניו, מגחך ומצחקק באושר כשחשב על מה שקרה אתמול, ובכלל, על הזוגיות עם שון.

המברשת שיניים ליטפה את שיניו במעט אגרסיביות, נאלצת לא להיות יציבה כשהחיוך של מייקל הפריע לגישה שלה.

הוא פשט את בגדיו התחתונים לפני שנכנס אל המקלחת, פותח את זרם המים ושוטף את עצמו מעייפות הבוקר, שיערו החום יורד מטה אל פניו ועורפו, ושפתיו המחייכות נצנצו תחת המים, חושב על שון.

הוא התלבש בחדר, מביט על שון שעוד ישן על המיטה.
מייקל חייך לעצמו כשהצעיר לא ישן בקיפול אלא על ביטנו בזמן שזרועותיו נחו מתחת לראשו על הכרית.

הפרופסור נגס בפיו התחתון, ממשיך להתלבש לפני שהתקדם אל המיטה, מתיישב עליה לכמה רגעים בודדים רק בשביל ללטף את שיערו של שון, מזיז את השיער השחור למאחורי האוזן של הגבר הישן, חושף את צד פניו טוב יותר ונושק ארוכות ללחיו לפני שהתרומם שוב מהמיטה, יוצא מהחדר.
—-
מייקל שרק לעצמו בשקט בזמן שהוא הכין כריכים לו ולשון, מרגיש כל כך שמח, הנה, שון מתחיל לבטוח בו כמעט ולחלוטין, אפשר להגיד שהוא כבר בוטח בו לחלוטין, מייקל צחקק לעצמו, מאושר מהזוגיות שלו ושל שון.
הטלפון שלו צלצל לפתע והוא שטף את ידיו וניגב אותן לפני שהרים את הטלפון, "מי זה?" מייקל שאל את עצמו כשהסתכל על המספר הלא מוכר.

"כן?" הוא ענה לבסוף, מביט בשאלה על אוויר החדר.

"זה הירו" קולו של היפני נשמע ומייקל החסיר פעימה בפחד, מה הוא רוצה עכשיו?

"כן הירו, במה אני יכול לעזור לך?" הפרופסור שאל, מכווץ את גבותיו בבלבול.

"אני פשוט אגיע לעיקר, תיפרדו" המבוגר אמר ברוגע, כאילו ולא מתרגש ממה שאמר עכשיו.

"לא הבנתי, הירו למה אתה מתכוון כרגע?" מייקל שאל, רוצה לקוות שמה ששמע לא נכון.

"אמרתי שאתה ושון תיפרדו, אני אחזיר אותו אל הבר" היפני המבוגר אמר בביטחון.

"הירו אתה שומע את מה שאתה אומר כרגע?" מייקל הרים מעט את טונו, "אתה מתכוון לשחק עם הבן שלך ולשלוח אותו ממקום למקום כמו פינג פונג?" הוא נזף במבוגר יותר.

"מייקל, אני לא מתכוון להתווכח, אתם מפסיקים את הזוגיות המגוחכת שלכם ושון חוזר להתגורר בבר" הירו אמר באדישות, שומע את מייקל מגחך בבוז.

"למה שנעשה את זה? אנחנו אנשים מספיק בוגרים בשביל להקשיב למה שיש לך להגיד, אלה החיים שלנו, לא שלך!" מייקל התעצבן, מעביר את לשונו על לחייו הפנימיות בכעס.

"בוא נחשוב על זה מייקל" הירו התחיל, קולו נשמע מחוייך.

"1, אתה הפרופסור שלו והוא הסטודנט שלך, שזאת למעשה הסיבה הכי טובה ללמה אתם צריכים להיפרד" הוא התחיל ומייקל החזיק את עצמו מלצעוק.

"2, אתם גרים ביחד ומנהלים זוגיות רומנטית ומינית שזה אומר שבאוניברסיטה לא יקבלו את זה בעין טובה" המבוגר המשיך, מכה עם העט על השולחן.

"3, זה יגיע לתקשורת וגם באוניברסיטה הקודמת שלך יגלו כל כך", "הירו!" מייקל אמר בכעס טהור, אבל זה לא היה נשמע שהאחר מתרגש מכעסו במיוחד.

"4, אני אמנע ממך למצוא עבודה" היפני המשיך את דבריו, מפיל את מייקל יותר ויותר מטה, לא מרחם ולא מתכוון להשאיר לו שום ברירה, מייקל צריך לפעול בדרך שלו ואם לא אז הירו לא יסבול התנגדות והוא לא מתבייש להציג את זה ככה למייקל.

"5, שון יסבול מאוד אחרי שכל זה יתגלה, ידברו עליו באוניברסיטה ובכל מקום שהוא ילך לחפש בו עבודה העובדים יחשיבו שהוא מנהל מערכת יחסים עם הבוס של המקום, אולי גם הבוס יאמין לכך ומי יודע מה יקרה לשון" הירו אמר בחיוך, נוגע בנקודה החלשה של מייקל.
כמו ריימונד, הירו הניח לעצמו ששון יכול להשפיע את מייקל לא מעט ואם זה באמת נכון אז למייקל לא תישאר שום ברירה אחרת והוא יפרד משון.
"אתה בטח חושב למה שהוא יחפש עבודה אחרת אם יש לו את הבר גם ככה? אז שהבר יהרס אם תמשיכו להיות ביחד" הוא אמר בגאווה, מחייך לעצמו קלות.
"ג'יין יפגע, פול יפגע, כל העובדים והלקוחות של הבר יפגעו, אתה תפגע, שון יפגע, אתה חושב שאחרי שאני אעשה את זה הוא ימשיך לאהוב אותך? אתה חושב שאחרי שהוא ידע שבגללך נהרסו לכל האנשים האלו החיים הוא לא ישנא אותך? אתה חושב שהוא לא יאשים אותך?".

"תפסיק!" מייקל צעק, גופו רועד בכעס והדמעות מתמלאות בעיניו, "תפסיק" מייקל התחנן והירו נאנח, "אני עושה את זה עכשיו לטובתכם" הירו אמר ומייקל צחקק בכעס, "לטובתנו? אתה צוחק עליי?" מייקל צעק שוב כשהוא באמת חשב שהוא מתחרפן.

"מ-מייקל?" קולו השואל של שון הקפיץ את האחר שמהר ניגב את עיניו, שון התקדם מדלת החדר, הולך לאזור המטבח, נותן למייקל לראות אותו.

הצעיר לבש את חולצת הטרייניג של מייקל שכיסתה את קו הבוקסר הסופי של שון, רגליו הצחות חשופות לעולם וכפות ידיו לא יצאו במלואן מחוץ לשרוולים שהיו לו מעט ארוכים, "מייקל למה אתה צועק?" שון שאל בחוסר הבנה, רואה שהאחר מדבר בטלפון והצעיר הניח לעצמו שזה אולי אבא של מייקל.
שון נאנח והתקדם אליו מהר, מחבק את צד גופו של חום השיער, רוצה להרגיע את עצביו של האחר גם אם הוא לא באמת יודע ממה זה נובע.

"יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל אני מניח לעצמי שאמרתי מספיק, עד היום בערב אני רוצה לשמוע שנפרדתם" הירו אמר לטלפון לפני שניתק, נותן למייקל לשמוע את צפצופי הניתוק לפני שהיה שקט.
—-
"מייקל?" שון שאל כשהאחר הניח את כפות ידיו על פניו לאחר שהחזיר את הטלפון אל השיש, מכסה את פרצופו מהצעיר המודאג.

"שון" מייקל לחש לפני שהוריד את כפות ידיו מטה, נותן לשון לראות את פרצופו הרציני לפני שהוא התרחק מהצעיר רק בשביל להתכופף מעט מטה ולהחזיק את לחייו של שון בכפות ידיו שלו, "שון" מייקל לחש שוב והצעיר חייך אליו ושלח את ידיו שלו מעלה, מניח את כפות ידיו על הידיים של מייקל שאחזו בעדינות בלחייו, "מייקל" שון לחש בחזרה והאחר עצם את עיניו בחזקה לפני שפקח אותן והביט עמוק אל תוך עיניו השחורות והאוהבות של האחר.

"אתה יודע שאני אוהב אותך נכון?" מייקל אמר ושאל בכנות ושון חייך והנהן, "אני יודע" הצעיר השיב, "אתה יודע שלא משנה מה, אני תמיד אוהב אותך, נכון?" מייקל שאל, רואה את פרצופו המבולבל של שון שכנראה לא הבין לשם מה השאלה, "כן" שון השיב לבסוף, "אני באמת באמת באמת אוהבת אותך!" חום העיניים אמר לפני שחיבק בחוזקה את שון שעדיין לא הבין מה קרה, "גם אני אוהב אותך מייקל" שון לחש לבסוף, מהדק את החיבוק.

"רוצה ללכת לפארק שעשועים היום?" מייקל שאל ויצא מהחיבוק, מסתכל על שון בחיוך ומסתיר את הרגשתו ושון ניפח את לחייו מעט, "אנחנו לא ילדים" שון מלמל בשקט ומייקל צחקק, מונע מהבכי החנוק שלו לצאת החוצה, "אז מה, נעשה כיף, אני מזמין" הפרופסור אמר בחיוך, מלטף את שיערו של שון שחייך אליו באושר, "אוקיי" האסייתי אמר, מקבל נשיקה קטנה על שפתו ממייקל, "מעולה" חום העיניים לחש מחבק אותו שוב, עוצם את עיניו לכמה שניות ונושם את שון אליו.

"תלך להתארגן, אמשיך להכין אוכל" מהבוגר יותר אמר ושון הנהן, מתלבט אם לשאול אותו לפשר השיחת טלפון, אבל הוא החליט לבסוף לא להתערב, אם מייקל ירצה לספר לו אז הוא יספר.
—-
חום העיניים הסתכל על שון הולך אל חדרו שלו, הוא החזיק את עצמו מלפרוץ בבכי ורק אחרי שהאסייתי נכנס אל המקלחת מייקל הרשה לעצמו ליפול על הריצפה ולבכות בשקט כואב אל תוך כפות ידיו, למה דווקא עכשיו כשהוא מאושר זה קורה? למה דווקא עכשיו כששון מאושר זה קורה? למה לעזאזל?
——

שון רכב על האופנוע מאחורי הרכב של מייקל, מחייך לעצמו באושר, שמח יותר מתמיד ומתרגש מאוד מהדייט הרשמי והראשון שלהם ביחד, "אני אוהב אותך" הוא לחש לתוך הקסדה, מסתכל על הרכב שבו בן זוגו נמצא.

מייקל הסתכל מהמראה על שון, מחייך לעצמו בעצב ושולט בעצמו שלא לצעוק או לבכות, זה מיותר כרגע, זה לא יעזור כרגע לאף אחד, הוא צריך להיות מאופק ולשלוט בעצמו, הוא צריך לתת לשון מערכת יחסים טובה, גם אם בסופו של דבר הם יצטרכו להיפרד היום, לפחות ישארו לצעיר זיכרונות טובים ממנו.
—-
"מעולה הירו!" ריימונד מחא כפיים לטלפון, נותן לאחר לשמוע את זה.

"זהו, מהיום כבר לא יהיה לנו ממה לחשוש" האסייתי אמר בחיוך גדול, מרגיש הקלה שזה נגמר כמו שצריך.

"שנחגוג מחר?" ריימונד הציע בחיוך, "אשמח לחגיגה!" הוא שמע את הירו משיב, "מעולה, ראלף יזמין" חום השיער צחקק, יודע שאחיו יהיה מרוצה מזה שמייקל רוסן עכשיו.

הירו גיחך, "מצויין" הוא השיב, מרגיש ניצחון וגאווה עצמית, הבלגן של בנו יסתיים במהרה כאילו ולא היה.
——-
"ו…אמ…מה שאמרתי..אממ" מייקל מלמל בחוסר ריכוז לכיתה המבולבלת, הסטודנטים הביטו עליו בשאלה, רואים שהוא לא מפוקס וגם שון שם לב לכך, מרגיש שמייקל מתנהג מאוד מוזר עוד מהבוקר.
"הנושא הוא..אה…" מייקל המשיך לפני שנשם עמוק, מנסה להרגיע את עצמו, הוא הרגיש את המועקה בגרונו והוא לא היה מסוגל להסתכל על שון, הוא ידע שאם עיניו יפגשו בו הוא יתפרץ בבכי למול הכיתה.

הפרופסור התחיל להסתובב, עומד למול הלוח ומתחיל להסביר כמו שצריך את נושא השיעור, דמעות שקטות מצליחות ליפול מעיניו.
———–
שון ישב על הספה, מכרסם את ציפורניו והוא נעמד המהירות כשדלת הגג נפתחה וממנה מייקל יצא, הפרופסור חייך אליו קלות בזמן שנעל את הדלת והתקדם אליו.

"למה אתה עומד?" חום העיניים שאל בצחקוק לפני שהתיישב ושון הביט עליו לכמה שניות לפני שהתיישב גם כן, ממשיך להסתכל עליו, "מייקל, אתה לא מתנהג כרגיל היום" הצעיר אמר בחשש ומייקל צחק כשהוציא את הכריך שלו, "ובגלל מי זה יכול להיות?" חום העיניים השתובב ושון הביט עליו בשאלה.

"בגללך טיפשון, אני מתרגש מהיום" מייקל שיקר, טוב, הוא כן מתרגש מהדייט, מאוד, והוא יותר משמח שהם הולכים לעשות יום כיף ביחד, אבל הוא יותר עצוב מאשר שהוא שמח.

שון הסמיק למילותיו והוציא את הכריך שלו גם כן לפני שהתרומם מהר ופיסק מעט את רגליו של מייקל המופתע, "שון?" הפרופסור שאל, חושב על מה שקרה אתמול ושון צחקק ונכנס לבין רגליו לפני שהתיישב על ירך אחת של מייקל.

"ככה יותר נוח" הצעיר אמר ופתח את הכריך שלו, מתחיל לאכול אותו ומסתיר את החיוכים המבוישים שלו בכל ביס ולעיסה, מייקל חייך ואכל גם הוא מהכריך, מסתכל על הגבר היפה והסמוק שישב על רגלו, בקרוב הוא לא יהיה שלו.

"נחזור הביתה ואז ניסע עם הרכב שלי" מייקל אמר ושון הנהן, מחייך אל האחר, "אני שמח שאנחנו נצא לדייט" הצעיר אמר בכנות, "גם אני" מייקל אמר גם כן בכנות, מסתיר את כאב ליבו ומושך מעט את שון אליו, נושק לשפתיו קלות, "אני אוהב אותך" מייקל מיהר להגיד, מתכוון לספר לשון על אהבתו הרבה היום.

שון חייך, "גם אני" הוא השיב לפני שהניח את הכריך על הספה, מתרומם מעט ומתיישב על שתי יריכיו של האחר, נמצא למול מייקל, "בוא נתנשק" שון הציע ועטף את עורפו של האחר, "אתה לא רעב?" מייקל שאל, "אני רוצה אותך" הצעיר לחש והאחר הנהן בהבנה לפני שהניח גם את הכריך שלו, אוחז במותניו של שון ומקרב אותו אליו.

"בוא נתנשק" מייקל לחש לפני שהשפתיים שלהם נצמדו זה לזה, מאפשר לעצמו לפרוק באגרסיביות את הרצון שלו להישבר, שון איפשר לאחר לנוע בכוחניות על שפתיו הרכות, הוא איפשר למייקל ללטף בכוחניות את לשונו שלו עם לשונו, הוא איפשר למייקל לאחוז חזק במותניו, הוא איפשר לעצמו להתקרב יותר אליו ולחבק חזק יותר את עורפו, הוא איפשר לעצמו להישאב אל תוך הנשיקה העמוקה והכוחנית שגרמה לליבו להשתגע בתוכו, הוא איפשר לעצמו לבטוח ולהתאהב במייקל יותר ויותר, מתחיל להתמכר לתחושה של האחר ולנוכחות של האחר.

שון באמת מתחיל לחשוב שהוא לעולם לא רוצה לעזוב את צידו של מייקל, וגם אם בעוד שנתיים מייקל יעבור בחזרה למקום מגורים הקודם שלו, הוא יבוא אחריו, הוא לא רוצה להיות רחוק ממנו.

הוא באמת ובתמים מודה למייקל, הוא עזר לו בקטע זמן נורא קצר להתחיל ולהבין מי הוא באמת, מי זה שון באמת, מייקל עזר לו להירגע ולישון כמו שצריך- דברים שהיו נראים לו כבלתי אפשריים.
מייקל איפשר לו להתאהב שוב, מייקל איפשר לו לבטוח בו, מייקל איפשר לו לרצות להיות בזוגיות, מייקל איפשר לו להיות מאושר במלוא האחוזים, מייקל נתן לו להבין שחוץ מג'יין ופול יש עוד אנשים שאוהבים אותו ורוצים לטובתו, מייקל הוא אדם טוב ושון מודה בכל ליבו שהוא זכה בו.

הם המשיכו להתנשק בחוזקה, כל אחד פורק דברים אחרים, אבל דבר אחד היה דומה, שניהם אהבו זה את זה יותר משהם אי פעם חשבו שיקרה.
—–
שון חייך ממקומו בכיתה, רואה איך שמייקל מחוייך ומתנהג כרגיל, מלמד כמו שצריך הפעם, כנראה ששון לא צריך לדאוג כי מייקל בסדר אחרי הכל.

ואז עיניו של האחר הביטו על מיר שישב בשקט, הוא לא הציק לו היום וזה היה די מוזר, לבסוף האסייתי גיחך בשקט, לא מבין למה זה כזה אכפת לו, זה באמת עדיף ככה.
—-

"ניפגש בבית" מייקל אמר ושון הנהן, הוא כבר ישוב על האופנוע וקסדה על ראשו, מסתכל על איך שמייקל נכנס אל הרכב ונוסע משם, הצעיר רכב אחריו בחזרה.

——————
"תיהנו יפה שלי" ג'יין אמר לטלפון אחרי שהצעיר הסביר לו למה הוא לא יגיע היום, שון ישב על המושב ליד מייקל שכבר נהג אל פארק השעשועים, "תודה ג'יין" שון ענה בחיוך, מתרגש, "תעשו כיף!" הבלונדיני הוסיף, "תרתי משמע~" הוא גנח לטלפון, גורם לשון לפעור את עיניו, "ג'יין" שון לחש ומייקל צחקק כשהבין שכנראה מנהל הבר אמר משהו שהביך את שון.

"טוב טוב, אני לא אפריע לכם" ג'יין אמר, "אל תתבייש לבקש ממנו דברים, תאכל גם צמר גפן מתוק!" המבוגר יותר אמר לטלפון, מחייך באושר ושמח ששון נשמע נרגש, "טוב…" שון מלמל, "ורק לפרוטוקול, לקחת את הכדורים?" האחראי שאל בדאגה ושון הוציא "מממ" מגרונו, מסמן לג'יין שהוא לקח את הכל, "מעולה" ג'יין אמר בחיוך רגוע, "אני מנתק! אני אוהב אותך!" הוא הוסיף, "ביי ביי, גם אני אוהב אותך" שון השיב בחיוך לפני ששמע את ג'יין פולט צליל נישוק ארוך לטלפון ואז השיחה התנתקה.

מייקל המשיך לנהוג בשקט, מנסה להתרכז בכביש כמה שהוא יכול, 'אסור לך להישבר' הוא חשב לעצמו, רואה מצד עיניו איך ששון מסתכל עליו בחיוך והוא הסתכל עליו לרגע בחיוך קטן, מאפשר לשון להניח על הירך שלו את כף ידו, נוסעים לפארק.
——
"ואוו" שון מלמל בחולמניות שקטה כשהם נכנסו אל תוך הפארק הגדול אחרי שמייקל רכש כרטיסים, הוא חייך באושר והביט על המתקנים ועל האנשים המחופשים שהסתובבו וחילקו בלונים לילדים המאושרים.

מייקל הביט על הגבר המחוייך, גומותיו מקשטות את פניו היפייפיות ושיערו השחור שובר את הצחות של שון, גורם לו להיראות פראי, שון הסתכל עליו בחיוך ואז הצעיר כחכח בגרונו כשהבין שהוא בטח נראה יותר מדי מתרגש למול מייקל, "נחמד כאן" שון אמר בשקט ומייקל גיחך על התנהגותו של שון ובילגן את שיערו השחור.

"לאן אתה רוצה ללכת?" מייקל שאל ושון נגס בשפתו התחתונה, "לרכבת הרים!" הוא אמר בהתרגשות, מפתיע ולא מפתיע את האחר עם הבחירה שלו, אחרי הכל רכבת הרים יכולה להיות די מפחידה, אבל שון דווקא רצה לעלות עליה כמתקן ראשון.

"כרצונך" מייקל אמר, מחבק עם זרועו את המותניים של שון בזמן שהם התקדמו אל רכבת ההרים הגדולה והגבוה.

היו בה סלסולים, עליות וירידות חדות, זה ריגש את הצעיר, הוא מעולם לא זכה לעלות על המתקן הזה, כשהוא היה קטן ההורים שלו לא באמת לקחו אותו למקומות כאלו, הוא היה עסוק בלנגן על פסנתר וכשהוא היה עם סטיבן, השרירי מעולם לא נתן לו לעלות על מתקנים שהיו נראים מפחידים.
—–

שון ישב בהתרגשות על המושב בקרון הקטן, לצידו גם מייקל התיישב והם חיכו שיחגרו אותם כמו שצריך, המבוגר יכל לחלוטין להבחין בהתרגשות של האחר והוא חייך לעצמו, שמח על כך ששון שמח.

"שלום" אחד מהעובדים הגיע לצידו של שון, מחייך אליו, "שלום" שון השיב בחיוך, חושף את גומותיו לגבר שהתכופף מעט וחגר אותו בחוזקה, לאחר מכן הוא הוריד מטה סוג של סוגר כתום שסגר על כתפיו של שון, העובד הידק את הסוגר, סוגר אותו לבסוף בין פיסוק רגליו של האחר, "הנה לך" העובד אמר בחיוך, "תודה" שון אמר גם כן בחיוך לפני שהעובד התרומם, הולך לחגור קרון אחר.

המלוכסן הסתכל הצידה, רואה שמייקל גם כן חגור, כנראה הספיקו לחגור אותו גם כן, "אם אתה מפחד תחזיק לי את היד" מייקל אמר בחיוך למרות שלמעשה הוא די פחד בעצמו ושון חייך, "גם אם אני לא אפחד, אני אחזיק לך את היד" הוא אמר בכנות ושלח את כף ידו הימנית לידו השמאלית של מייקל, אוחז בה בחוזקה.

"תהנו!" הם שמעו קריאה ושון הביט קדימה, נוגס בשפתו ומהדק את אחיזת ידו, משתנק בהתרגשות כשהם התחילו לזוז, נוסעים אחורה, עולים לאט לאט מעלה והרכבת התחילה להיות בשיפוע מטה, גורמת לגופי הנוסעים כאילו וליפול על הסוגר ששמר עליהם מליפול לחלוטין.

שון הסתכל הצידה אל האחר, רואה איך שמייקל עוצם את עיניו והוא צחקק בשקט, מלטף עם אגודלו את כף ידו המחובקת של מייקל.

הרכבת נעצרה, משאירה את כל הנוסעים להמתין בסבלנות לנסיעתה, שון נשם עמוק, מרגיע את עצמו כשהתחיל מעט לחשוש, ואז, מבלי באמת אזהרה, הרכבת דהרה מטה, גורמת ללב של כולם לצנוח לבטן וקריאות הפחד והעידוד התחילו להישמע.

הם עלו מעלה אל המעגל הראשון ושון צחק בקול והרים את ידיו באוויר, גורם למייקל להרים גם כן ידיים, אוחזים רק זה בזה והרכבת הסתובבה, "והווו!" שון צעק בהתרגשות, אוהב את ההרגשה של האוויר החזק שהכה בו, תחושת החופש הייתה כל כך כיפית בשבילו, עוד יותר כשהוא יכול לחלוק את זה ביחד עם מייקל.
——
שון צחק כשהסתכל על מייקל המבוהל כשהם סיימו את הנסיעה, מחכים שישחררו אותם, "היה כיף" הצעיר אמר בחיוך ונשק לכף ידו של מייקל שהסתכל עליו וחייך קלות, עדיין בטראומה קטנה ממה שקרה.

"שלום" שוב העובד ניגש לשון והצעיר היה צריך לנתק את האחיזת הידיים שלו עם הפרופסור, גורם למייקל להסתכל על כף ידו הריקה ואז על שון ועל הגבר האחר שחייכו אחד לשני, 'הוא יסתדר גם בלעדיי' הוא חשב לעצמו בעצב, נותן לעובדת לנתק את החיבור שלו גם כן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך