״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 9

•לירון•
״טוב, אז עכשיו אנחנו לבד.״ אמר אבא. ״אני מחכה שתספר לי אבל עכשיו את האמת, איך זה קרה.״ דרש.
״א-אליאן כבר סיפרה לכם.״ השבתי.
״אתה באמת חושב שאני לא יודע?״ שאל בתקיפות.
״שאתה לא יודע מה?״ שאלתי בתמימות.
״שביקשת מאחותך לשקר בשבילך.״ ענה.
״אני… אני…״ בלעתי את רוקי.
הוא הניד בראשו. ״כל כך מתאים לך,״ אמר בנימת זלזול. ״אתה עד כדי כך חושב שאני מטומטם לירון? עד כדי כך?״ הוא צעק.
״אין לי מושג על מה אתה מדבר!״ הרמתי את קולי.
״חלאס עם המשחקים, לירון!״ אמר בביטול.
״מה משחקים מה?!״ שאלתי בייאוש.
״חבל על הזמן שאנחנו מבזבזים פה, אני יודע הכל.״ אמר בבטחון.
שתקתי ובלעתי את רוקי. ״אני…״ ניסיתי לחלץ את עצמי אל הבלאגן שנקלעתי אליו. ״בפעם המיליון, אין לי מושג על מה אתה מדבר!״ המשכתי להתעקש.
לפתע הרגשתי את הלחי שלי בוערת וראשי נשמט הצידה בפתאומיות. ״גם עכשיו אין לך מושג על מה אני מדבר?״ שאל בעודו מנפנף מול עיניי בפיסת נייר לבנה.
״מ-מה זה?״ שאלתי חלושות ניסיתי להתאושש עוד מהסטירה שקיבלתי מאבא.
״עוד פעם היית אצל יוסי. שיקרת לי!״ יכולתי לנחש שהוא מאוכזב ממני.
באותו רגע כל כך התביישתי בעצמי. הרגשתי טמבל.
״לא פלא שחיל האויר לא רוצה אנשים כמוך.״ ירק בארסיות. ״אתה בושה! אתה אכזבה!״ הוא הטיח בי.
כל מילה שהוא אמר נכנסה לי ללב כמו סכין חדה. אבא שלי- הבנאדם שאני הכי מעריץ קורא לי אכזבה הוא מתבייש בי.
״איך שאתה משחרר אני רוצה שתמסור לי את כל הבקבוקים, כל הקופסאות הכל!״ דרש. ״זה ברור?״ שאל בצעקה.
הנהנתי בראשי. ״ברור.״ מלמלתי והשפלתי מבט.

•שבוע לאחר מכן•
״זהו?״ שאל אבא.
״זהו.״ הנהנתי בראשי.
״לירון, דיר באלק אתה משקר לי.״ אמר באזהרה.
״לא משקר!״ התגוננתי.
התיישבתי על מיטתי כאשר ראשי רכון על הקרקע ומרפקיי מונחים על ברכיי. לפתע חשתי תפיחה על שכמי.
״אני באמת אוהב אותך, ובדיוק בגלל זה אני עושה את זה.״ אמר אבא ברוך.
פתאום הטון התקיף, המילים החדות האיומים והאזהרות- כולם נעלמו.
לצידי ישב אדם אחר. אדם חם, רגוע. אדם שלא התבייש להראות את הכאב.
״שלא תחשוב שקל לי כל המצב הזה.״ הוא התגונן. ״אני… עוד מאז שהייתי ילד חלמתי על הבן שיהיה לי.״ הוא סיפר וחיוך קטן התלבש על שפתיו. ״תמיד חלמתי שהבן שלי יהיה כמוני. יעשה את אותם הדברים שאני עשיתי.״ הוא גיחך. ״בעצם, עד לפני שהכרתי את אמא שלך הייתי בטוח שאני מושלם.״ שנינו צחקנו. ״תמיד הייתי בטוח שהסיגריות ואלכוהול, והמסיבות הם החיים הטובים,״ הוא עצר בכדי לקחת אוויר. ״תמיד צחקתי על החננות האלה שהיו יושבים בכיתות ולומדים ומפסידים את כל הכיף עם הסיגריות והאלכוהול, הייתי אומר שהם לא לא יודעים.״ אמר בכנות. ״אבל בעצם, בעצם הבנתי שמי באמת לא יודע להינות ממה שקיבלתי מאלוהים זה אני.״ הוא הצביע על עצמו. ״ואתה יודע מתי הבנתי את זה?״ שאל.
הנדתי בראשי והבטתי בו מסוקרן.
״הבנתי את זה כשכבר היה מאוחר מידי.״ סיפר בעצב.
״ואתה יודע אז מה הדבר הראשון שעשיתי?״ הבטתי בו בעיניים שואלת מחכה לשמוע את התשובה. ״התחלתי ללמוד.״ אמר בפשטות. ״שרפתי שלוש שנים מהחיים שלי להשלים בגרויות.״ סיפר. ״ואתה יודע למה?״ שאל. ״כי רק אחרי שהסתיימו הלימודים ואין לי בגרויות, הבנתי שחוץ מלהיות מנקה רחובות ושוטף כלים אין לי כל כך מה להציע.״
״אני לא כל כך מבין.״ אמרתי בכנות. ״איך הכל קשור להכל?״ שאלתי מבולבל.
״תראה, זה בסדר שתרצה להינות ולעשות שטויות, זה הגיל וזה לגמרי בסדר.״
״אבל…״ השלמתי אותו.
״אני לא אומר שצריך להספיק ללכת למסיבות ולצאת עם בנות, אבל מה שאני כן אומר זה שאל תתן לכל הדברים מסביב להסיט אותך מהמטרה.״ אני בתגובה הנהנתי בראשי בהבנה. ״זהו, עכשיו הכל בידיים שלך, אתה מחליט מה אתה רוצה להיות בעתיד הבחירה היא אך ורק בידיך.״

שכבתי על מיטתי כאשר ראשי לא מפסיק להריץ שוב ושוב את השיחה עם אבא.
״אל תתן לדברים חסרי ערך להסיט אותך מהמטרה.״
אני באמת יכול לעשות את זה?
ומה אם זה גדול עליי מדי? מה אם אני לא אצליח?
״לירון?״ קול חדר לי לתודעה וקטע את רצף מחשבותיי. ״לירון אתה פה?״ אליאן נכנסה לחדרי.
״פה!״ צעקתי והוריתי לה להיכנס.
״תגיד לי אתה משוגע או מה? למה אתה לא נועל?״ שאלה בתדהמה.
גיחכתי גיחוך קל. ״תמיד היית פחדנית.״ עקצתי אותה.
״זה שאני בטיחותית לא הופך אותי לפחדנית.״ השיבה בתקיפות.
״כן בטח, פחדנית.״ גיחכתי. אליאן בתגובה גלגלה את עיניה בזלזול.
״טוב מה… מה פשר ההופעה?״ שאלתי כאשר הבחנתי באליאן לובשת שמלה ורדרדה ושיערה מתפרס על כתפיה.
״תאיר,״ השיבה בצחקוק קל. ״רצתה לנסות עליי כמה מהבגדים שהיא עיצבה.״ הסבירה.
״טוב…״ משכתי בכתפיי באדישות.
״אז איך אתה מאז כל מה שהיה?״ שאלה.
״לא יודע, עדיין מבולבל.״ אמרתי בכנות.
״אני מצטערת שסיבכתי אותך.״ אמרה בעצב.
״זה בסדר.״ חייכתי חיוך קטן. ״זה הגיע לי.״
היא חייכה חיוך קטן והשפילה מבט. ״איך הרגל?״ שאלה בהתעניינות.
״הרגל…״ השפלתי את מבטי אל רגלי. ״מחלימה לאט לאט.״
״מעולה!״ אמרה בהתלהבות וזינקה ממקומה בהתרגשות. ״בוא,״ היא הושיטה לי את ידה. הבטתי בה בעיניים שואלות. ״יש כינוס לכל התיכון באולם ספורט.״ הסבירה. ״הוא מתחיל בעוד חמש דקות.״ הודיעה.
״ח-חמש דקות?״ שאלתי מבולבל. ״כינוס?״
״טוב אני מחכה לך בחוץ, שים עליך משהו ותתארגן זריז.״
״מה שתגידי.״ מלמלתי.
״אה, ואל תשכח בושם והרבה.״ אמרה.
״בסדר.״ גלגלתי את עיניי.
״עוד משהו!״ היא חזרה. ״תלבש בגדים יפים שיגרמו לך להיראות טוב.״ דרשה.
״אני תמיד נראה טוב.״ אמרתי את המובן מאליו.
״אני יכולה לחשוב על כמה פעמים שלא.״ היא עקצה אותי.
״כשתיזכרי בהם היית שמח לשמוע עליהם.״ השבתי באותה נימה. ״טוב לכי כבר!״ ניסיתי לסלק אותה.
״בסדר, אני הולכת!״ היא הניפה את ידיה לצדדים. ״ביוש,״ היא נופפה בידה ויצאה מחדרי.
״פיו,״ מלמלתי בהקלה ונזרקתי על מיטתי. ״ברוך שפטרנו.״
״לירון!״ הבחנתי באליאן עומדת מולי.
״אמאל'ה!״ קפצתי מבהלה. ״כמה זמן את עומדת שם?״ שאלתי.
״מספיק זמן כדי לראות איך התארגנת מהר כך כך.״ אמרה בציניות.
״לא סיכמנו שאת מחכה לי בחוץ?״ ניסיתי להתחמק.
״לא סיכמנו שאתה מתארגן בזריז?״ השיבה באותה נימה.
״שתי דקות ואתה בחוץ!״ קבעה. ״הייתי ברורה?״
״כן המפקדת.״ השבתי בכניעה.
שתי דקות?
אני?
כן בטח!
אויש, זה כל כך ברור שאנחנו כל כך הולכים לאחר.
״ולירון,״ היא קטעה את רצף מחשבותיי. ״תזכור שאני עם העיניים עליך.״ אמרה ויצאה מחדרי.
איך הסתבכתי ככה? איך?