״ידעתי מה שלא ידעתי״- פרק 9

פרק 9-
עומר-
לירן לא הפסיק להתקשר אליי, אני לא הפסקתי לבכות.
גם לירן, גם דניאל, הכל מתפרק.
״היי עומר״ סתיו נכנס לחדר שלי ״מה קורה אחותי?״
״לירן״
״תמיד שנאתי אותו״ אמר וצחקתי
״הוא נישק מישהי אחרת״ אמרתי סתיו חיבק אותי ״מה איתך?״
״אני…״ הוא מלמל ״יש מישהי, אני בקושי מכיר אותה אבל אני לא מפסיק לחשוב עליה״
״אחי מאוהב!!״ אמרתי
״לא יודע״ אמר וקיבל שיחת טלפון ״זאת היא״
״תענה!״ אמרתי והוא הנהן.
דחפתי כפכפים לרגלי ויצאתי, לחצתי על קומה 11, יש משהו שאני צריכה לעשות.
נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת.
מור פתח אותה.
״היי״ אמרתי
״היי עומר, מה המצב?״
״בסדר״ אמרתי ״דניאל פה?״
״הוא צריך לחזור כל רגע״
״אני יכולה לחכות בחדר שלו?״
״בטח, קרה משהו?״
״ביני לבינו״ אמרתי בחיוך
״רוצה לשתות משהו?״
״אני בסדר אני רק אחכה לו, מה החדר?״
״השלישי מימין״ אמר מור ונכנסתי לחדר השלישי מימין.
היה לו שני מדפים מלאים בדיסקים טובים, חייכתי לעצמי, זה בדיוק הסגנון שאני אוהבת.
המיטה שלו הייתה גדולה ומבולגנת, והארוך שלו פתוח למחצה ומבולגן גם הוא, אבל הדיסקים מסודרים אחד אחד.
המשכתי להסתכל על הדיסקים ובסוף התיישבתי על קצה המיטה, דניאל נכנס לחדר ולא הבחין בי, הוא הוריד את החולצה ולקח חולצה מהארון, הוא הסתובב וקלט אותי, הוא מעד אחורה מרב בהלה, צחקתי קצת.
״מה את צוחקת? משוגעת…״ מלמל ושם את החולצה ״מה את עושה פה?״ שאל בזלזול
״אני מצטערת״ אמרתי והתקרבתי אליו ״אני באמת מצטערת דניאל, עדיין נפוח לך קצת…״ אמרתי ונגעתי בקצה הפה שלו ואז במצח ״קצת הרבה״
״אני בסדר״ אמר והוריד ממני את ידו ״בסדר סולח, את יכולה ללכת״ הבטתי בו מופתעת.
״מה יש?״ שאלתי
״סתם עומר עזבי, עבר עליי שבוע גרוע״ אמר ונשכב על המיטה, מתכסה בסמיכה
״תכבי את האור כשאת יוצאת״ אמר
״מה עובר עלייך?״ צעקתי והוא נבהל ״באתי התנצלתי! למה אי אפשר לשכוח מזה?״ ביקשתי.
״דיברת עם לירן?״
״מה הוא קשור?״ שאלתי לא מבינה
״סתם שאלתי, את עונה?״
״לא דיברתי איתו״ אמרתי ״אני די מסננת אותו״
״את אוהבת אותו?״
״אני חושבת״ אמרתי, והבטתי בשפתיו של דניאל, מדמיינת איך זה יהיה לנשק אותו, מחקתי מיד את המחשבה מראשי.
״אז תדברי איתו, הוא היה שיכור תביני אותו״ אמר
״מה הוא קשור עכשיו? אני מדברת עלינו דניאל, באמת שהרגשתי שאנחנו מתחילים להיות חברים טובים״
״אנחנו בסדר עומר, אבל אני לא בטוח שאנחנו יכולים להיות חברים טובים״ אמר
״טוב״ אמרתי ״ביי דניאל״ יצאתי מהחדר שלו והרגשתי דמעות זולגות על פניי, עד שהרגשתי מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שיהיה שם בשבילי, גם זה לא יכול להיות.
״את הולכת? חשבתי להזמין פי…״ מור הביט בי, שתקתי ויצאתי מהבית שלהם.
המשכתי ללכת עד שהגעתי לביתו של לירן.
דפקתי על הדלת שלו ואמא שלו פתחה.
״הוו עומר חמודה מה שלומך?״
״בסדר תודה, לירן נמצא?״
״כן בטח הוא בחדר״ אמרה
״אני אעלה אליו״ אמרתי ועליתי לחדרו של לירן.
דפקתי על הדלת.
״מה?״ צעק ודפקתי שוב ״נו מה?״ הוא פתח והופתע לראות אותי ״ע…עומר״
״לירן תראה…״
״חכי, אני…. אני מצטער, אין משהו שאני יכול להגיד בשביל לפצות אותך אבל אני מצטער, אני בחיים לא הצטערת ככה, אני לא אשתה יות גם אם לא תרצי אותי בחזרה, תסלחי לי בבקשה״ אמר וחייכתי אליו בקטנה ״אל תחייכי, בבקשה עומר״
״אני סולחת לך״ אמרתי בשקט, אני יותר מידי צריכה אותו כרגע.
״באמת?״ שאל ונישקתי אותו נשיקה קטנה.
״אנחנו עדיין ביחד?״ שאל עם ניצוץ של תקווה בעינו והנהנתי ״אני אוהב אותך״
״גם אני״ חייכתי.

דניאל-
במשך שלושה ימים כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על החרא מצב, סליחה על הביטוי, שאני נמצא בו.
ההורים בריב עם שיר, מור כבר אורז לדירה החדשה, אני לא מדבר עם עומר ואני אשכרה צריך אותה, צריך לגעת בפנים הקרות שלה ולהסתכל על החיוך שלה.
שלושה ימים שלא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה.
הפלאפון של הבית צלצל.
״הלו״ עניתי
״שלום, משפחת קורן?״
״כן״ אמרתי והרגשתי שמשהו לא בסדר
״אחד ההורים נמצא?״
״לא״ אמרתי ״בקשר למה זה?״
״בן כמה אתה?״
״בקשר למה זה?״ אמרתי בתוקפנות שוב
״טוב בסדר, זה שיר קורן, הוא נמצא בבית החולים, הוא איבד את ההכרה לאחר ששת…״ ניתקתי את השיחה וחייגתי למור, עדכנתי אותו במצב ואמרתי שיגיד להורים.
בינתיים פשוט לקחתי את עצמי וחיכיתי לאוטובוס, רעדתי כמו משוגע, נו באמת שיר.
הגעתי לבית החולים וחייגתי לילדה היחידה שיכולה להרגיע אותי כרגע, היא ענתה בצלצול הרביעי.
״היי״ אמרה ברוגז
״שיר בבית חולים, הוא שתה יותר מידי״ אמרתי
״אני באה״ קולה התרכך והיא ניתקה.
שאלתי בקבלה איפה הוא נמצא וחיכיתי מחוץ לחדר שלו, אמרו לי שהוא כרגע תחת חומרי הרדמה ומחכים שהוא יתעורר כדי לערוך בדיקות ולשאול שאלות.
מור הגיע וישב לידי.
הוא מלמל משהו על זה שההורים בדרך מהצפון, אפילו לא ידעתי לאן הם נסעו הבוקר, הוא קם והלך לקבלה לשאול כמה שאלות.
עומר הגיעה אחרי כמה דקות.
״היי״ אמרה ולא עניתי לה ״היי דניאל״ היא סיבבה את מבטי אליהו ניגבה דמעות שלא ידעתי שזולגות מעיניי.
״הוא בסדר דניאל, אתה יודע כמה אנשים הגיעו לבית חולים באותו מצב?״ שאלה
והנהנתי בלי ממש להקשיב, היא קמה מהמושב שלה ובלי להסס התיישבה עליי וחיבקה אותי, לא החזרתי לה, לא יכולתי.
״הכל בסדר מבטיחה״ היא לחשה לתוך צאוורי.
״הוא אף פעם לא שתה״ אמרתי ״הוא המושלם מבין שלושתינו״ גיחכתי, ״תמיד קינאתי בו״ ואז נזכרתי ״אני צריך להתקשר לנועם״
״אתה בטוח שזה רעיון טוב?״ שאלה וקמה ממני מוסמקת.
״אני צריך להגיד לה״ אמרתי והלכתי הצידה.
״הלו״ ענתה
״היי נועם?״
״כן, מי מדבר?״
״זה דניאל, אח של שיר״ הייתה שתיקה
״כן דניאל״ אמרה
״רק רציתי שתדעי, ששיר בבית חולים, הוא שתה יותר מידי״ השיחה נותקה.
״היא ניתקה״ אמרתי וישבתי חזרה ״את יכולה לחזור?״ שאלתי את עומר והיא התיישבה עליי, חיבקתי אותה.
״את חשובה לי״ אמרתי לה וליטפתי את הלחי שלי ״תודה שאת כאן״
״תמיד״ אמרה, ובאותו הרגע שהיא חייכה, הבנתי שאני מאוהב בה.