״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 27

נקודת מבט אליאן:
״ששואפים רחוק מגיעים רחוק, שמציבים מטרות בסופו של דבר כובשים אותן, גם אם הדרך לא קלה הסוד הוא לא להתייאש, וגם כשקשה להאמין-מחשבה יוצרת מציאות..״
״היצירה נכתבה ביוון חמש מאות שנים לפני הספירה הנוצרית…״ המורה הכתיבה וכתבנו במחברת.
אוף, שיגמר כבר הסיוט הזה, הלכו לי הידיים מרוב שכתבתי. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר לכתוב, הכנסתי את העיפרון לקלמר והנחתי את ראשי על השולחן.
״תלמידי כיתות י״א, י״ב מתבקשים להגיע לאולם הספורט.״ הודיעו ברמקול.
״טוב… אז לאור המצב השיעור מסתיים עכשיו.״ אמרה המורה לפני שהספיקה לסיים את המשפט כולנו כבר היינו מחוץ לכיתה בדרך לאולם הספורט.
*
כולנו עמדנו וחיכינו למנהל שנכנס יחד עם המורים לספורט.
״אז כמו שכבר אמרתי, בשביל להוכיח שהפנימייה שלנו היא הטובה ביותר צריך לעבוד קשה, אני מעביר את רשות הדיבור לאווה ודורון המורים לספורט שלכם.״ אמר המנהל ומיהר לצאת מהאולם.
״אז כמו שכבר אמר המנהל שלכם, לא מספיק להגיד שאנחנו הכי טובים צריך גם להוכיח את זה, מה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו זה דבר כזה, אתם תתחלקו לשתי קבוצות,״ הסביר המורה.
״אבל שאנחנו נחלק!״ הדגישה המורה.
״הקבוצות יהיו מעורבבות משתי השכבות י״א ו- י״ב.״ אמר המורה.
המורים החלו לחלק את הקבוצות, לשמחתי אני עם לירון וכל החברים שלי, הקבוצה שלנו נקראה קבוצה א׳.
״הייתם מאמינים, מה הסיכויים שכולנו נהיה באותה קבוצה.״ אמרה תאיר וחייכה.
״טוב… לי זה דיי ברור מי הקבוצה המנצחת.״ אמר לירון.
המורים השתיקו אותנו והחלו להסביר לנו איך האימונים הולכים להתקיים.
״קבוצה א׳ יוצאת איתי לריצה בחצר.״ אמר המורה.
״שונאת לרוץ.״ אמרה שביט.
״את בכלל יודעת איך רצים?״ שאל לירון בגיחוך וכולנו צחקנו.
״תיזהרו ממני כולכם, במיוחד אתה!״ אמרה שביט והפנתה אצבע מאשימה ללירון.
״אני, אבל מה עשיתי?״ שאל לירון בקול פגוע.
״צחקת עליי.״ היא ענתה באותה נימה וכולנו צחקקנו לנו.
״סתמו כולכם, מי שצוחק עכשיו אני הורג אותו.״ אמר לירון וכולנו ניסינו להחזיק את הצחוק מה שלא כל כך הצליח לנו.
״אסור לאף אחד לצחוק על חברה שלי,״ הוא אמר וקירב אליו את שביט לחיבוק.
״אוו…״ כולנו אמרנו.
״חוץ ממני.״ הוא אמר וחייך חיוך שובב ואז שביט נתנה לו מכה בעורף.
״אח! למה זה היה?״ שאל לירון.
״כי זה הגיע לך.״ ענתה שביט בקול פגוע.
״די נו, את יודעת שאני מת עלייך.״ הוא אמר לשביט ואז הם התנשקו.
״אוו…״ שוב כולנו אמרנו ביחד.
לירון ושביט כאלה חמודים יחד, רואים שמה שיש ביניהם זה אמיתי, רואים שהם אוהבים אחד את השנייה באמת. אני מאחלת לעצמי שיום אחד אני אמצא אהבה ושתהיה לי אהבה כמו שלהם.
״שנדבר עליכם, על שניכם?״ שאל לירון והצביע עליי ועל זוהר.
״מה אנחנו קשורים?״ שאלתי.
״זה ברור שאתם מתים אחד על השניה.״ הוא אמר.
ולפני שבכלל אני או זוהר הספקנו להגיב המורה הגיע וכולנו השתתקנו.
״המשימה שלכם פשוטה, אתם רק צריכים להקיף את הפנימייה עשר פעמים.״ הוא אמר.
״מה עשר פעמים?״ שאלה אחת הבנות מהשכבה שלי.
״רק עשר פעמים, קל נכון?״ שאל המורה.
״אל תדאגי, יש לי קיצור דרך שמקצר לפחות חצי דרך.״ לחש לי זוהר ואני שלחתי לעברו חיוך.
״וכל מי שחושב לרמות, אהמ… זוהר, אז רק למקרה כזה נעלנו את כל הדלתות בפנימייה, ככה שאין קיצורי דרך, ותצטרכו להקיף את כל הפנימייה.״ אמר המורה.
״נראה שיש עוד מישהו שיודע על הקיצור דרך הזה חוץ ממך.״ לחשתי לזוהר.
״מתערב איתך שאחרי שני סיבובים את מתעייפת.״ אמר זוהר בגיחוך.
״היית מת.״ אמרתי.
אין לו מושג על מי הוא נפל, אני רקדנית, באימונים היינו מקיפות את המתנס עשר פעמים לפחות והוא ענק.
״אז זה אומר שהתערבנו?״ הוא שאל.
״התערבנו.״ עניתי ולחצנו ידיים.
״קדימה, עשר שניות ולא הייתם פה.״ צעק המורה והחל לספור עד עשר וכולנו התחלנו לרוץ.
*
זה כבר הסיבוב החמישי שלי, זה לא כל כך קל כמו שחשבתי שזה, הפנימייה גדולה פי שניים מהמתנס. התחלתי להתעייף, חם לי, הדבר שהכי רציתי זה לשבת ולשתות מים. אבל אסור לי להפסיד לזוהר בהתערבות.
״רק עוד חמישה סיבובים.״ ניסיתי לנחם את עצמי תוך כדי שרצתי.
״האמת, יפה. חשבתי שתפרשי כבר בסיבוב בשני.״ אמר זוהר.
כל השאר נותרו מאחורה, זוהר ואני הובלנו על כולם בכמה מטרים.
״אז מה, מתחילה להתעייף?״ הוא שאל.
״לא, ממש לא!״ עניתי. למרות שבתוכי התפרקתי. אני באמת לא מבינה, איך… איך הוא עושה את זה כאילו כלום.
יש משפט שאומר: ״ אל תתן לקשייך לגרום לך לסטות מדרכך, למד להתמודד איתם בחכמה.״ וזה בדיוק מה שעשיתי, אני רק צריכה לגרום לזוהר לוותר מה שלא נראה לי יקרה.
״מוכנה לסיבוב השישי?״ הוא שאל לאחר שסיימנו את החמישי.
״קטן עליי.״ עניתי וחייכתי, עמוק בלב רק התפללתי שהסיוט הזה יגמר כבר.

נקודת מבט זוהר:
אליאן ואני המשכנו לרוץ בזמן שכולם מאחורינו. האמת, הפתיעה אותי הקטנטונת הזאת, קטנה קטנה אבל חזקה. זה כבר הסיבוב השישי או יותר נכון הסוף של הסיבוב השישי והיא לא נשברת, אני עוד שנייה עומד להישבר והיא בסבבה שלה.
היא מדהימה, זה מדהים איך אני מופתע ממנה כל פעם מחדש. כל בת אחרת שאני מכיר כבר הייתה נשברת אחרי הסיבוב השני. אבל אליאן… אליאן היא מיוחדת, היא שונה מכל הבנות שהכרתי.
תכף גם הסיבוב השביעי מסתיים ואליאן עדיין לא נשברת, ואני עוד שנייה נראה לי עומד להתעלף, הריאות שלי לא בנויות לריצות כאלה.
״והתחיל לו סיבוב מספר שמונה.״ אמרה אליאן כשהתחלנו שוב להקיף את הפנימייה בפעם השמינית.
״עדיין לא דיברנו על מה שמקבל המנצח.״ אמרה אליאן.
״מה אתה אומר שאם אתה תנצח אני אעשה את העבודות שלך בקפיטריה במשך שבועיים, ואם אני אנצח אתה תפסיק לעשן למשך שבועיים?״ היא הציעה.
אין סיכוי, יום אחד אני לא יכול להעביר בלי סיגריה אז עכשיו שבועיים, טוב נו… הרי ממילא היא בטח תישבר בסיבוב הבא.
״סגרנו, תכיני את הידיים לקילוף תפוחי אדמה ולהכנת סנדוויצ׳ים.״ אמרתי.
״אתה מתכוון, לזה שאתה צריך להתחיל להכין את עצמך נפשית, בכל זאת שבועיים בלי סיגריה… קשה.״ היא אמרה בהתגרות.
״אין סיכוי.״ אמרתי בבטחון.
״אנחנו בסיבוב העשירי והאחרון.״ היא אמרה.
מה, מתי זה קרה? אז אולי אחרי הכל אני הולך להפסיד?

נקודת מבט תאיר:
היה לי קצת קשה עם כל הקטע של הריצות, אני אסמתית, רצתי כבר חמישה סיבובים אבל לקראת הסיבוב החמישי הרגשתי שאני לא יכולה יותר, התחלתי לנשום בכבדות.
״תותי, מה קרה, את בסדר?״ סתיו נעצר כשראה שנעצרתי.
״אני… אני לא מרגישה טוב.״ אמרתי והתנשמתי בכבדות בין כל מילה.
״בואי… את צריכה לנוח.״ הוא אמר ולקח אותי לספסל הקרוב ביותר.
״זה בסדר, אני אהיה בסדר, אל תעצור בגללי אתה תפסיד במשימה.״ אמרתי.
ידעתי כמה סתיו תחרותי, ידעתי כמה חשוב לו להצליח בכל, להיות הכי טוב. הוא תמיד בין הטובים בספורט, הוא היה המוביל זה שתמיד נמצא בראש הקבוצה, אני לא רוצה שהוא יפסיד את כל זה בגללי.
״את הרבה יותר חשובה לי מכל משימה מטופשת.״ הוא אמר.
המילים שהוא אמר לי גרמו לי לחייך, הן הזכירו לי את הסיבה שבגללה התאהבתי בו מההתחלה, האכפתיות שלו, זה שהוא חבר טוב, הוא לא מהילדים האלה שאכפת להם רק מעצמם.
״אני לא אעזוב אותך לבד, מבחינתי להפסיד במשימה האידיוטית הזאת, העיקר להיות איתך.״ הוא אמר.
״אני אוהבת אותך.״ אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק.
*
״טוב, יש לנו עוד חמש דקות להשלים את המשימה, אנחנו נצליח.״ אמרתי ונעמדתי במקומי.
״תותי… אני באמת חושב שכדאי שתנוחי.״ הוא אמר.
״נחתי מספיק. אתה בא או מה?״ שאלתי וחייכתי חיוך קטן.
״שאני אתן לך לרוץ לבד? אין סיכוי.״ הוא אמר וקם ממקומו ושנינו התחלנו לרוץ כששנינו מחזיקים ידיים.

נקודת מבט לירון:
״די, אני לא יכולה. נראה לי שאני מפסיקה.״ אמרה שביט בייאוש.
״עוד קצת יפה שלי, עוד קצת וזה נגמר, את כבר בסוף.״ ניסיתי לעודד את שביט.
״לא… לירון, אני… אני לא יכולה.״ היא אמרה.
״בואי, נגמור את הסיבוב הזה ונלך לנוח.״ אמרתי והתנשפתי תוך כדי.
״אוקיי.״ היא אמרה והמשכנו לרוץ.
בדרך חלפנו על פניהם של סתיו ותאיר שישבו על הספסל ונחו קצת, מעניין איפה זוהר ואליאן, אותם עוד לא יצא לי לפגוש, אבל כמו שאני מכיר את אליאן היא כבר בסיבוב העשירי. 
״לירון…״ מלמלה שביט.
״עוד קצת וסיימנו.״ אמרתי בעידוד.
לומר את האמת, אני גאה בשביט, שבע הקפות זה לא צחוק, היא מדהימה.
״מצטערת, אבל אני לא יכולה יותר.״ היא אמרה והתיישבה על הספסל הקרוב ביותר ואני התיישבתי לידה.
״אז מה, מסתבר שבסופו של דבר צדקת, אני באמת לא יודעת לרוץ. בקושי עשיתי שבע הקפות.״ היא אמרה והשפילה מבט.
ישרתי את מבטה וכיוונתי אותו אליי.
״ביטי, מה שאמרתי אמרתי בצחוק, את היית מדהימה, יש כאלה שאפילו לא הצליחו לעשות את מה שאת עשית. האמת, הפתעת אותי, אני גאה בך.״ אמרתי והתכוונתי לכל מילה שאמרתי.
״באמת?״ היא שאלה בפליאה והעבירה את ידה הקטנה והעדינה על לחיי.
״באמת באמת.״ עניתי בכנות וחייכתי חיוך קטן.
״אני באמת לא מבינה מה עשיתי שככה זכיתי בך.״ היא אמרה וחייכה אליי חזרה.
״אם כבר זה הפוך, אם מישהו מבין שנינו זכה, זה אני בך.״ אמרתי בכנות.
״לא זה לא.״ היא אמרה.
״כן, זה כן.״ אמרתי.
״לא ולא.״ היא אמרה ואז אחזתי בפנייה בשתי ידיי ונישקתי אותה.

נקודת מבט אליאן:
בשעה טובה ומוצלחת סיימנו את הסיבוב העשירי.
״כל הכבוד, אתם יכולים לנוח.״ אמר המורה.
״וואו, זה היה… מעייף.״ נאנחתי ונשכבתי על הדשא וזוהר לידי.
״האמת, אני חייב להודות שהפתעת אותי.״ אמר זוהר.
״האמת שלא רק אותך.״ אמרתי וחייכתי.
״מה זאת אומרת, את מי עוד?״ הוא שאל בפליאה.
״את עצמי.״ עניתי.
״האמת, שהיו רגעים שלא חשבתי שאני אצליח. שיש מצב שאני אשבר בכל רגע. מה, תחשוב על זה. אנחנו הקפנו את הפנימייה עשר פעמים ועוד בלי הפסקה.״ אמרתי.
״האמת, את ממש מפתיעה אותי עם מה שאת אומרת, זה היה מראה שעשית את זה הכי בסבבה שלך, בלי קשיים בכלל.״ הוא אמר.
״כי זה מה שרציתי שתחשוב, ומסתבר שהצליח לי.״ אמרתי וחייכתי חיוך מנצח.
״כנראה באמת…״ הוא מלמל.
״מה שמזכיר לי, הייתה לנו התערבות ואני ניצחתי.״ אמרתי בגאווה.
״אליאן…״ זוהר מלמל.
״לא, אני ממש לא הולכת לוותר לך.״ אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה.
״זה רק שבועיים, אני בטוחה שתצליח.״ אמרתי בעידוד.
השריקה של המורה קטעה את השיחה שלנו וגרמה לנו לבהלה קטנה, שנינו מיהרנו לקום מהדשא ופסענו לכיוון הרחבה.

נקודת מבט זוהר:
אני חייב להפסיק להתערב עם אליאן, למה, כל זה עולה יותר ביוקר, כל התערבות איתה עולה לי ביוקר. פעם זה היה ללכת לכיתה וללמוד במשך שבע שעות, ועכשיו שבועיים בלי סיגריה, אוח… הילדה הזאת עוד תהרוג אותי.
״אז מה, שמעתי הקטנטונת רצה עשרה סיבובים בלי הפסקה.״ אמר סתיו.
״כן. מודה שגם אני הופתעתי.״ אמרתי בכנות.
״פעם שאני מתערב אם אליאן, תזהיר אותי לפני. ההתערבויות איתה עולות לי ביוקר.״ אמרתי.
״תודה שאתה נהנה מזה.״ אמר סתיו.
״מה קשור נהנה?״ שאלתי.
״אם לא היית נהנה מזה לא היית חוזר על זה שוב ושוב.״ הוא אמר.
האמת, יש משהו במה שהוא אומר.
״טוב… עכשיו כולנו  בזריזות ניכנס לאולם ונתאמן בהגנה עצמית.״ אמר המורה ומיד כולנו פסענו בזריזות לאולם הספורט.
~
״דניאל עם לירון, לינור עם שביט, תאיר עם אלה, וסתיו עם דור, ואליאן עם זוהר.״ המורה סיים לחלק לזוגות.
״זה מדהים איך כל פעם משדכים אותכם ביחד.״ אמר סתיו בגיחוך.
״כן סתיו, רוצה לשתף את כולנו בשיחה?״ שאל המורה.
״אחי, נראה לי שאכלת אותה.״ לחשתי לו וצחקקתי.
המורה שלח מבט אזהרה לי ולסתיו.
״טוב, הראשונים יהיו עומרי ויעל.״ אמר המורה והקרבות המשיכו.
״אז מה, מוכן להפסיד לי גם בזה?״ שאלה אליאן והתיישבה לידי.
צקצקתי בלשוני. ״נראה לך, אני ואת? 
זה אפילו לא כוחות. ברור שאני אנצח אותך אפילו בלי למצמץ.״ אמרתי וחייכתי חיוך ממזרי.
הקרבות המשיכו ואני התחלתי להשתעמם.
״תתכונני להפסיד.״ אמרתי לאליאן. אבל היא לא ענתה. מוזר… תמיד לאליאן יש מה להגיד.
לפתע הרגשתי משהו מונח על כתפי, זה היה הראש של אליאן, היא נרדמה, חייכתי לעצמי והנחתי את ידיי סביב כתפייה. תאיר קלטה את זה והביטה בנו בחיוך.

נקודת מבט אליאן:
״אליאן, קומי הגיע תורנו.״ שמעתי את קולו של זוהר. פקחתי את עיניי באיטיות.
לקח לי זמן להבין מה קורה מסביבי.
״גברת אליאן, אנחנו נחכה לך עוד הרבה זמן?״ שאל המורה בחוסר סבלנות.
לא… אני…״ מלמלתי. וקמתי מיד ממקומי ופסעתי לכיוון המשטח.
״מוכנה להפסיד?״ שאל זוהר.
צקצקתי בלשוני. ״ לא שאלת את השאלה כמו שצריך, השאלה אם אתה מוכן להפסיד לי, בפעם השנייה להיום?״ שאלתי.
לומר את האמת, ידעתי שיש סיכוי גבוה שאני אפסיד בקרב הזה. בכל זאת, זה לא כוחות, אבל… הייתה בי איזושהי תקווה שאולי אנצח. 
המורה שרק והקרב התחיל. הקרב היה קשה, ואולי הקרב הכי מעניין שהיה עד עכשיו וגם הכי ארוך, זוהר ואני נאבקנו אחד בשנייה הרבה זמן.
״יפה… את חזקה, אבל אני יותר.״ הוא אמר ודחף אותי אחורנית.
״לא, אני יותר חזקה ממך!״ אמרתי וניסיתי להפיל את זוהר.
״ותרי, ממילא אני אנצח אותך.״ הוא אמר .
״אין סיכוי!״ אמרתי והמשכתי להיאבק בזוהר.
״עקשנית, הא?״ שאל בגיחוך.
״עוד לא ראית כלום אמרתי והמשכתי להיאבק בזוהר.
״נו, תיפול כבר!״ אמרתי ביאוש, כבר התחלתי להתעייף.
״את חמודה שאת מנסה.״ הוא אמר בהתגרות.
״אתה חמוד שאתה שותק, אולי תשתוק כבר?!״ אמרתי בחצי צעקה.
ואז פתאום איבדתי שיווי משקל ונפלתי וזוהר נפל עליי. נוצר מצב שאני שוכבת על המשטח וזוהר מעליי.
״אחת אחת.״ לחש זוהר כשעוד נשארנו באותו מצב.
למשך כמה דקות נשארנו באותו מצב, היינו קרובים, קרובים מאוד כמו באותו לילה.
יכולתי להרגיש את נשימותיו עליי, להריח את הריח שלו. להביט בעיניו הירקות שגורמות לי לטבוע בהן בכל פעם שאני מביטה בהן.
התחלנו להתקרב אחד לשנייה שוב. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים.
מה הסיכויים שדבר כזה יקרה שוב, בפעם השנייה יום אחרי יום, יכול להיות שהפעם זה יגמר אחרת?