היומן של אלה 2

חזרתי אל החדר של ענת.היא שאלה אותי:"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"דיברתי עם אלעד."
"את יודעת שיש לו חברה חדשה?"
"באמת?מה עם יעל?"
"הוא נפרד ממנה לפני שבוע."
"מה?למה?היא הייתה כזאת חמודה!"
"הוא אמר האף שלה הזכיר לו נשר והיה לו מוזר לנשק נשר.מה את רוצה?זה אלעד."
"חבל."
"אני לא מאמינה שהוא כזה שטחי."
"אלעד לא שטחי."
"הוא כן."
"טוב,אולי קצת."
"למה את מגנה עליו?את צריכה להיות בצד שלי."
"מה זה קשור?"
"לא קשור פשוט אני אומרת לך שזה מוזר שאת מגנה עליו.תפסיקי."
"טוב…"
שתקנו קצת.לא ידעתי אם רבנו או סתם התווכחנו.לפתע ענת אמרה בחיוך ממזרי:"את אוהבת אותו,נכון?"
"מה?את מי?על מה את מדברת?"אמרתי במהירות.
"את אלעד.את אוהבת את אלעד!"
"אני לא!מה?!לא!ענת!"
"מה?זה נראה ככה!"
"אני לא אוהבת את אח שלך!איכס!"
"היי!מה,את חושבת שהוא לא חתיך?שהוא לא מספיק טוב בשבילך??"
"לא!איך הגעת?"
"אמרת איכס,זה אומר שאת חושבת שהוא מגעיל."
"את מוכנה להפסיק להכניס לי מילים לפה?"
"למה את לא אוהבת אותו?"
"ככה.לא יודעת.אני חייבת לאהוב אותו?"
"לא פשוט אני לא מבינה מה מפריע לך בו."
"שום דבר לא מפריע פשוט…טוב,אני הולכת להגיד לך עכשיו משהו שאני יודעת שלא תאהבי אבל אני חייבת להגיד.לא סיפרתי את זה לאף אחד חוץ מאמא שלי ואת יודעת שאני מספרת הכל לאמא שלי."
"נו,מה קרה?"
"טוב…אני לא יודעת איך להגיד לך את זה כי זה דיי מוזר כזה אבל….אני…אני פוחדת מאלעד."
ענת פערה את פיה בתימהון.ידעתי שזו טעות!למה אמרתי לה??מה,אני מטומטמת???אוף!
"את פוחדת?ממנו?"
"כן…"
"למה?הוא הרביץ לך?מה הכלב הזה עשה לך?!"ההגנה שלה עלי חיממה לי את הלב.זה הראה לי שאני חשובה לה.
"הוא לא עשה לי כלום אבל…לפני כמה חודשים ראיתי אותו במכון היאבקות של אבא שלי והוא התאבק עם איזה בחור שגדול ממנו ו…אלעד חנק אותו והתאבק איתו ובסוף,אחרי שהוא ניצח והבחור הזה נפל…אלעד התחיל לצחוק צחוק פראי כזה…זה הפחיד אותי למרות שאחרי זה ראיתי אותו ואת הבחור צוחקים ביחד ומדברים,כאילו שאלעד לא חנק אותו לפני כמה רגעים.אני לא יודעת מה הפחיד אותי בו אבל…הפראות הזו שלו…הדרך שבו הוא נהנה מהניצחון…מצטערת."
ענת הביטה בי בפנים חתומות.לא ידעתי איך היא תגיב.פחדתי שהיא תיעלב ותישלח אותי החוצה או שהיא תתחיל לבכות או לא יודעת מה.הלוואי שהיא תתיעלם מזה.
"אולי כדאי שתלכי הביתה.אין לי כוח אלייך."היא אמרה ישירות במבט קר.
"נוו…ענת…"
"אין לי כוח אלייך,אלה.אין לי כוח לילדותיות שלך,אין לי כוח להתבכיינויות שלך,אין לי כוח לקול שלך,אין לי כוח לפרצוף שלך,פשוט אין לי כוח אלייך.כדאי שתלכי,מחר יש בצפר."
הרכנתי את הראש כדי להסתיר את הדמעות שצצו לפתע.למה להיראות עוד יותר ילדותית בפניה?קמתי ולקחתי את הבגדים שלי.לא רציתי להרגיז אותה עוד יותר.יצאתי מהחדר והדמעות פרצו בבת אחת.לא בכיתי בקול כדי שהיא לא תשמע אותי.ירדתי בשקט במדרגות עם הדמעות הארורות על הפנים.לפתע נתקלתי באלעד.יצאה לי צרחה קטנה והוא צחק קצת עד שראה את הדמעות שהמשיכו לרדת.החיוך ירד והוא שאל בדאגה:"מה קרה,אלה?"
"כלום.לא קרה כלום."מלמלתי בשקט.
"מכלום לא בוכים."
"עזוב.אני צריכה ללכת."
"למה?רק הגעת."
"אני…אני לא מרגישה טוב ואמא שלי רוצה שאני אבוא הביתה."
"טוב…ביי."
"ביי."
בלעתי את הדמעות ויצאתי מהבית הארור שבאותם רגעים כל כך שנאתי.אני שונאת את החיים שלי.