היומן של אלה 4

למחרת,בשתיים בצהריים,הלכתי אל הגן הציבורי,מקווה שאלעד ישב שם,בטוח ומלא גאווה כמו תמיד.כנראה באתי מוקדם מדי כי הוא עדיין לא הגיע.התיישבתי על הספסל וחיכיתי.הסתכלתי לכל הכיוונים,מצפה לראות אותו כבר.
אחרי רבע שעה הוא הגיע.הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו פשוטה שהבליטה את שריריו המפותחים.הוא חייך אלי והתיישב על ידי.רציתי שהוא יאמר משהו אבל כאילו רצה לעשות לי דווקא הוא שתק. אחרי כמה דקות אזרתי אומץ ואמרתי:"היי.חיכיתי לך."
"הרבה זמן?"
"לא,לא כל כך."
"אה."
"אז…מה קורה?"
"תקשיבי,אלה.אני אומר את זה ישר כי אני לא אוהב ללכת סחור סחור.אני לא חושב שזה ילך.אולי כדאי שתלכי ונתנהג כאילו כלום לא קרה?"
"מה?אבל הבטחת!"
"אני יודע,אני יודע.אבל…אני מרגיש כאילו אני בוגד בענת.ובמילא,אני לא יכול לעזור לך להתבגר.את תתבגרי כשתהיי מוכנה.זה רק עניין של זמן."
"אוקיי,אתה יודע מה?לך.פשוט לך.תעשה מה שבא לך אבל לפחות תוכל לעזור לי במשהו אחד?"
"תלוי במה."
"אולי…תכול לשדך לי מישהו?אני רק רוצה לצאת עם מישהו פעם אחת בחיים שלי.זה הכל."
אלעד חשב על זה קצת ולבסוף אמר:"אוקיי."
"תודה."
"מה דעתך שבעוד…חצי שעה יבוא לכאן מישהו ותצאי איתו?יש לי בדיוק את מה שאת צריכה."
"חצי שעה?"
"כן,מה הבעיה?"
"כלום.אין שום בעיה.בעוד חצי שעה?"
"כן,ביי!"
"ביי!"
הוא רץ משם,מתעלם ממני.בעוד חצי שעה אני הולכת לצאת לדייט הראשון בחיי.אולי אלעד סתם עובד עלי?אלוהים,אני כל כך מטומטמת!למה בכלל התחלתי את הדבר הזה??

לאחר חצי שעה הלכתי שוב אל הגן הציבורי.האמת?לא ציפיתי לראות אף אחד.חשבתי שאלעד סתם עובד עלי.שהוא מותח אותי ובסוף אף אחד יבוא.למרבה הפתעתי,חיכה לי בחור בן 17,גבוה,בעל שער שחור כמו שלי ועינים ירוקות בורקות.הוא היה נראה מלא ביטחון אבל המבט בעיניו היה מבולבל וביישן.
התקדמתי אל הספסל,מקווה שהבחור שיושב שם הוא הדייט שלי.התישבתי ספסל לידו.לא היה לי את האומץ לגשת אליו.
הוא הסתכל לצדדים ואחר כך אל שעונו השחור.היה ברור שהוא מצפה למישהו.לפתע הוא פנה אלי ושאל:"סליחה?את מכירה במקרה מישהי בשם אלה?אני צריך לפגוש אותה פה ואין לי מושג איך היא נראית…"
חייכתי בהתרגשות,מנסה להסתיר את אושרי.אמרתי לו בחיוך ביישן:"אני אלה."
הוא פתח את פיו בהפתעה וגרם מועקה ענקית בלבי.אחרי כמה שניות הוא אמר:"את אלה??"
"כן,למה?ציפית למשהו אחר?"
"למען האמת,ציפיתי למישהי יותר…שונה."
"מאיזו בחינה?"
"לא מבחינה רעה,כמובן!פשוט…אלעד,חבר שלי,אמר שיש לו מישהי שאני חייב לפגוש וכשאמרתי לו שאני מכיר את השידוכים שלו אז הוא אמר לי שאני חייב לו טובה אז באתי לפה.חשבתי שאני אפגוש עוד מעריצה של איגרוף ושל השרירים שלו אבל…אני רואה שהוא סידר לי מישהי ממש…שונה."
"זו מחמאה?"
"מהפה שלי זו מחמאה."
"תודה."אמרתי בחיוך קטן.
"בואי,יש מסעדה ממש טובה באזור פה.דרך אגב,אני דרור."
"אוקיי."הלכתי אחריו מוקסמת.הוא היה כל כך בטוח בעצמו ועם זאת המבטין הביישנים שלו הראו את מחשבותיו האמיתיות.
"הנה,הגענו."הוא הודיע והצביע על מסעדה קטנה וצנועה שלא ראיתי אף פעם למרות שאני גרה באזור כבר שש שנים.
"איך אתה מכיר את המסעדה הזו??אני גרה פה כבר מלא זמן ובחיים לא ראיתי את המסעדה הזו!"
"אח שלי הוא הבעלים.אני אכיר לך אותו."
הוא לקח את ידי הקרירה בידו החמה.נכנסנו אל המסעדה החמימה ובחרנו שולחן.התיישבנו ומלצרית צעירה בעלת שער בלונדיני קצר באה אלינו.דרור חייך אליה ואמר:"היי,סטפני.מה שלומך?"
"הכל בסדר,דרור.מה איתך?הרבה זמן לא ראינו אותך פה…"היה לה מבטא צרפתי עדין.צביטת קנאה הורגשה היטב אצלי בלב.
"מה לעשות?אני עסוק."
"חחח…במה בחור צעיר כמוך עסוק?"
כל מיני."הוא חייך אליה חיוך ממיס.
"אפשר להזמין?"שאלתי בתקיפות עדינה.
"כמובן,כמובן.מה תרצו?"
"ניקח את מנת הבית.את חייבת לטעום אותה.אח שלי הכין אותה."הוא פנה אלי.
"מנת הבית מעולה!"אמרה סטפני במבטא הצרפתי שלה.
"אוקי…"אמרתי נבוכה.מעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת ולא ידעתי בכלל מה לעשות.
סטפני הלכה משם ותחושת הקלה הציפה אותי.לפתע דרור אמר:"ספרי לי על עצמך…"
"אוקיי.אממ…אני בת יחידה.אין לי הרבה חברים.האמת,יש לי רק חברה אחת אבל כבר למדתי לחיות עם הבדידות.אני מספרת לאמא שלי הכל.לפעמים הייתי רוצה להשאיר לעצמי משהו אישי אחד שהיא לא יודעת אבל…אני יודעת שכשאני מספרת לה מה קורה לי זה עוזר לה.את מבין,לפני שש שנים,חודש אחרי שעבנו לפה,אבא שלי…מת.היה לו דום לב ותוך כמה שעות הוא מת.אני הצלחתי להתגבר על זה אבל אמא שלי עד היום לא הצליחה לשכוח אותו.יש פעמים שאני אפילו שומעת אותה מדברת אליו.אני מקווה שהיא…שיום אחד היא תוכל להתגבר עליו."
דרור הביט בי עם העינים הירוקות החודרות שלו.הוא לחש בקול שקט:"אני מצטער."
"זה בסדר.עכשיו תורך.ספר לי על עצמך."
"טוב,אני…אני אוהב לצייר ומתכוון להיות צייר כשאני אהיה גדול.אני אוהב לשמוע מוזיקה ולבשל.במשפחה שלנו יש אותי את אחי את אמא שלי את האבא החורג שלי ואת האבא האמיתי שלי.לפני שנה הורי התגרשו ואני מאוד הושפעתי מזה כי אחי כבר עזב את הבית ואני נשארתי ושמעתי את כל הריבים והצעקות שלהם.אני חושב שעד היום יש לי טראומה רצינית מזה כי הרגשתי כאילו הבית שלי מתפרק.אממ…אני חושב שזהו.מה לעשות,אני לא טיפוס מעניין."הוא צחק וחייך.
"זה לא נכון.אתה מאוד מעניין."
"או,האוכל הגיע."הוא אמר וסגר את העניין.הסתכלתי על עיניו וראיתי שהוא מנסה להסתיר משהו.החלטתי בלבי שאני הולכת לגלות מה הוא רוצה להסתיר ויהי מה.