🖤Y SIEMPRE FUISTE TU-פרק 1🖤

~אנה~
נכנסתי לבית שלי באנרגיות מטורפות אחרי ריצת הבוקר שלי ובידיוק אימי ערכה את השולחן לקראת ארוחת הבוקר הקבועה שלנו "בוקר טוב יפה שלי" היא זרקה לעברי בחיוך כשסגרתי את הדלת והתקדמתי לנשק אותה "בוקר טוב לאמא הכי יפה בעולם" השבתי בהתחנפות תוך כדי שגנבתי מלפפון חתוך מפלטת הירקות שזה עתה היא הניחה על השולחן- דבר שהרגיז אותה במיוחד כמו כל בוקר מחדש "תחכי בסבלנות" היא צחקה ולא התייחסתי אליה במיוחד, כיוון שמיהרתי להפעיל שיר קומביה מקפיץ במערכת המוזיקה שלנו, ורקדתי אותו יחד איתה כדי להסיח טיפה את דעתה מהבישולים ומהשגרנ המשעממת של הבוקר
"משוגעת אחת, לכי להתארגן לבית ספר" היא נזפה בי כשהמשכתי לרקוד ולשיר ולא התייחסתי אלייה "לא עכשיו".
"איזה אנרגיות" נשמע קולו של אבי שירד במדרגות והתקדם לחבק אותי ולסובב אותי לצליליי השיר, הוא היחידי שתמך בשגעונות שלי "אנה את צריכה להתארגן" אמא שלי המשיכה להעיר לי כהרגלה ואבא שלי צחק מהמערכת יחסים הניגודית שלי ושלה "תקשיבי לה, אחרת היא תמשוך לחפור לך" הוא לחש לי באוזן וצחקנו בנינו.. תמיד אבא שלי היה בצד שלי בדברים כאלו וחשב שאמא היא אובססיבית מידיי "טוב אני הולכת" אמרתי בגלגול עיניים כדי לרצות אותה ושנייה לפני שהלכתי, לקחתי שוב חתיכת מלפפון ורצתי למקלחת לפני שתנזוף בי שוב "משוגעת" היא צרחה לי בדרכי לחדרי למעלה והוצאתי לה לשון בצורה מאוד ילדותית.

לאחר מקלחת ארוכה ומענגת התארגנתי לבית ספר- לבשתי חולצת גולף שחורה ארוכה ודקה, אוברול ג'ינס ארוך, נעלתי אולסטאר לבנות נמוכות, ענדתי את כל טבעות הכסף שלי שמכסות לי את האצבעות ואת השיער השארתי פזור.

הגעתי לשולחן האוכל והתיישבתי על הכיסא ר הגבוה בשילוב רגליים "מה עם כפיר? הוא בדרך? מתי הוא בערך יגיע?" שאלתי בהתרגשות בזמן שחתכתי את החביתה שאמא שלי בידיוק מזגה לי לצלחת "אל תדאגי, את תראי אותו כשתחזרי מבית ספר" אבא שלי אמר בזמן שהוא מזג לי לשתות מיץ "נכון ועכשיו בואי אני אקח אותך לבית ספר" אמא שלי הוסיפה וגלגלתי לה עיניים "אני נראה לי לא מרגישה טוב" התחלתי לזייף מחלה בצורה מאוד לא אמינה "אוי מסכנה שלי, אולי שיעור מתמטיקה יגרום לך להרגיש טוב יותר" היא לעגה לי בעודה לוקחת את המפתחות מהמתקן ואבא שלי צוחק על הסיטואציה שחוזרת על עצמה מדי בוקר.

"ביי יפה שלי, בלי בעיות בבקשה ממך" אמא שלי אמרה לי כשהחנתה בחניית בית ספר "בעיות? אני?" עניתי בציניות והוצאתי לה לשון כשיצאתי מהרכב.

"מי הבחור הכי חתיך שקיים בעולם?" אמרתי בכניסה לבית ספר, כשראיתי את חבר שלי, דור והוא חייך אליי "אני אתן לך רמז" המשכתי בזמן שהתקרבתי לחיקו "הוא גבר בן 18, יש לו שלוש אותיות בשם והוא חכם בטירוף" השטתי במשחק קטן בנינו "בוקר טוב יפה שלי" הוא השיב בחיוך מאולץ ומנומס ונישק אותי כדי לא לגרום לי להרגיש לא נעים "מה קרה?" שאלתי כשהבחנתי בקלות במצב רוחו הנפול "כלום" הוא ניסה לזייף ללא הצלחה "בוא" משכתי אותו לכיוון המעקה הקרוב אלינו והתיישבתי שם כשהוא נעמד מולי, ככה לפחות היינו באותו גובה.
שתי שניות של שתיקה מצידו ומבט נוזף מצדי הספיקו כדי שהוא יתחיל לדבר "רבתי עם דין קודם, הוא עצבן אותי בטירוף" הוא ענה לי והזעם שבתוכי התחיל לצאת "מה הוא עשה עכשיו החתיכת אפס הזה?" כעסתי וגלגלתי עיניים "כרגיל, מציק לכל מי שלא דומה לו" הוא אמר וגיחך "אבל אז ראיתי אותך, ונישקתי אותך וכבר שכחתי מזה" הוא הוסיף בחיוך תוך כדי שהוא חיבק אותי והתקרב לתת לי נשיקה נוספת, רציתי להמשיך להתעניין במעשה שדין עשה, אבל לא היה לי חשק לקטוע את הרגע המקסים שלי עם דור "אתה הכי קלישאתי שיש" צחקתי והחזרתי לו בנשיקה "ואת אוהבת את זה" הוא הוסיף והחזיר לי נשיקה יפה יותר. כשפתאום דין עבר לידנו עם חברים שלו ותוך כדי הליכה דחף את דור עם התיק שלו "אופס בטעות" הוא צחק ברשעות האופיינית לו והמשיך ללכת, הציניות והרוע שלו היו מאוד ברורים לעין וגם העובדה שאני לא אשתוק הייתה ברורה, הנחריים שלי התרחבו והשפתיים שלי נפשקו כדי להתחיל לפתוח בסריית הקללות והעלבונות אך דור מנע זאת ממני והניח את ידו על הפה שלי "עזבי תתעלמי ממנו" דור ניסה לאפק אותי, אבל האופי האימפולסיבי שלי לא אפשר לי לשתוק–תוך פחות מחמש שניות לקחתי אבן קטנה שהייתה לידי וזרקתי על דין שהיה במרחק שני מטרים ממני "אופס בטעות" השבתי עם חיוך נקמני על הפנים כמו שהוא השיב קודם ל"טעות" שהוא עשה.
"מה את חושבת שאת עושה?" דין התעצבן תוך כדי שהוא התקדם אליי
"מה אני חושבת שאני עושה? בוא נראה" השבתי בלעג בזמן שקמתי מהמעקה והתקדמתי אליו בחזרה "אה אני יודעת, זורקת עליך אבן כדי לעצבן אותך נראה לי… כן, כן, זה בידיוק מה שאני עושה" המשכתי להשיב בציניות דומה לזו שלו, ציניות שאפילו הצחיקה אותו מעט…
למרות ששנאתי אותו כל כך והוא שונא אותי, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא מושך אותי, יותר ממה שדור מושך אותי או משך אותי אי פעם, התחושות שיש לי בקרבתו כשאני רואה את החיוך היפה והמרושע שלו והגוף הכל כך גדול הזה, זה תחושות שאי אפשר להסביר ואני תוהה לעצמי, אני מזוכסטית? אני נורמלית? איך אפשר להסתכל על דבר כל כך מרושע ולהימשך.. אומרים שבן אדם לא משנה עד כמה הוא יפה, ברגע שהאופי שלו לא יפה אוטומטית הוא הופך למכוער.. אני לא רואה את זה קורה ממש אצל דין.
"מה קרה? חבר שלך לא יכול להגן על עצמו?" הוא התגרה בי באמצעות השאלה הזו יותר מאשר הוא ניסה להתגרות בדור וצעד אליי צעד נוסף כדי להרגיש בעמדת שליטה שלו "חבר שלי יודע להתגונן טוב מאוד" השבתי צעד נוסף לעברו בשילוב ידיים, "אני יודעת שאתה לא רגיל לזה שיש בנים שהם לא מגיבים במכות אחרי שתי שניות כמוך, הכוונה לגברים אמיתיים ולא חיות" התגרתי בו חזרה "היית מתה שחבר שלך יהיה גבר כמוני, אולי ככה הוא היה תורם קצת לזוגיות המשמימה הזו" הוא המשיך ללעוג לי, וגם אני "משמימה? מילה חדשה? דין שאני לא אתחיל לחשוב שאתה באמת מקשיב לשיעורי לשון" המשכתי איתו במלחמת ההתגרות הזו, אבל החיוך הזחוח שלו לא ירד מהפנים "והיית מת להגיע לקרסוליים של חבר שלי" סיימתי והלכתי עם דור משם, כל כך אהבתי את התחושה המספקת הזו שאני משאירה אותו עם המילה בפה.ומנצחת במלחמה.

"כן אנה, מה התירוץ שלך לאיחור הזה?" המורה שאלה אותי כשנכנסתי לדלת "תירוץ?" צחקתי כדי למשוך זמן ולחשוב על תירוץ אמין, אבל יכולתי לראות שהמורה לא ממש מאמינה לי ומבחינה בי מנסה לחשוב על תירוץ "עזבי, אין לי מה להגידז, תרשמי איחור" השבתי בתבוסה ונכנסתי לכיתה.
"איפה היית?" נוי שאלה אותי "הייתי עם דור ואז דין המטופש הזה הפריע לנו" אמרתי בכעס "כן מטופש חתיך" נוי סיננה הערה מגוכחת עם חיוך כדי להרגיז אותי… טוב לא כזו מגוכחת "את יודעת משהו, לא הערה המעצבנת הזו שלך ולא דין בעצמו יהרסו לי את היום המושלם הזה" אמרתי בחיוך, התרגשתי כל כך לקראת הפגישה עם אח שלי אחרי שנתיים שלא התראנו וגם הארוחה המשפחתית שנעשה יחד עם המשפחה של חברה שלו.