Alaska – Chapter 2 – הבית של מיילס

״מה תזמינו?״ המלצרית התקדמה אלינו במדים של הדיינר.
״ארבעה המבורגרים, וארבעה צ׳יפס גדול.״ הזמנתי בשם כולם, כלומר – אני, ג׳ון, מייק וקולין. ישבנו לאכול בדיינר שנמצא בצומת שמחברת בין הבתים שלנו. הוא לא היה נוראי מידי – הטפטים בקירות לא התקלפו והמוזיקה נשארה מוזיקה קלאסית בדומה לכל דיינר אחר בסביבה, חוץ ממלצריות לוהטות לא נראו הבדלים בולטים המייחדים את הדיינר הזה מהאחרים.
״ולשתות?״ המלצרית בעלת התלתלים השחורים והסבוכים שאלה שוב.
״ארבעה קולה.״ הוספתי שוב והיא הלכה לדרכה.
״אין מצב! אתה הסעת את סטפני?״ ג׳ון שאל בתדהמה. היא לא כל כך תקשרה איתו אחרי ששמעה שהוא עשה ממנה דמות.
״כן, אבל תזהר עם הפה הענקי שלך! אני לא רוצה לשמוע על זה מחר בבית ספר!״ איימתי עליו. למרות החזות של הילד הטוב לאיים אני יודע.
״בסדר! אבל תרשה לי להכניס את זה לספר?״ מבטו היה מתחנן.
״סטיילס, תגיד לו.״ החוויתי בראשי לקולין והוא נשען על השולחן עם שתי ידיו.
״לא.״ הוא אמר עם מבט מאיים ולאחר מכו התיישב במקומי ופרץ בצחוק. כאלה אנחנו.
״אין היום מסיבת אמצע שנה או משהו?״ שאלתי את מייק, אחיו שגדול ממנו רק בשנה הוא אחד מה'מקובלים' בתיכון, בגלל זה מייק יודע על כל מסיבה שמתקיימת ושלא הוזמנו אליה.
״כן. בבית של מיילס. היא מסתיימת בסביבות שלוש בבוקר כי ההורים שלו חוזרים מנורבגיה בשש בבוקר.״ הוא דקלם את הפרטים כאילו שינן אותם קודם לכן.
״ההמבורגרים שלכם,״ המלצרית העונה לשם דיאנה ע״פ התג שהיה מחובר לחולצתה הניחה את המגשים אחד אחרי השני.
״בתיאבון!״ היא זמזמה ועזבה את השולחן.
מייק היה הראשון לתפוס בהמבורגר ולנגוס בו ביס ענקי שנראה שהוא אכל את כל ההמבורגר במכה אחת, או לפחות שבר שיא גינס בדרך.
״אז אתה שוב תלך לאסוף את סטפני?״ ג׳ון לחש באוזני כשמפיו בוקעים רעשי בליעת הבשר.
״אולי.״ עניתי והשארתי אותו עם הספק. הספק הארור הזה, שמשאיר אנשים עם מחשבות רבות. בדיוק כמו סיפןר עם סוף פתוח. אתה נשאר עם המחשבה של – איזה סוף היא הייתה כותבת? – ומשתגע כי אולי היא לא כתבה אחד. [ועל זה מבוסס 'אשמת הכוכבים']
״בסדר תשמע, יש לי שלושה כרטיסים מהעבודה של אמא שלי להופעה של ארקטיק מנקיז [מכירה אותם בזכות מעיינה], רוצה להזמין את סטפני? זה בסוך השבוע הזה.״ הוא הציע בנחמדות, וזה מה שטוב בג׳ון הנמוך עם המשקפיים. הוא רחב לב ויכול להכיל אלפי אנשים. בכללי הוא גם סופג הרבה והכל נשמר אצלו בלב.
״אם אני אצליח להגיע איתה למשא ומתן עד סוף השבוע אני אצור איתך קשר.״ עניתי לו ופיניתי את פי אל ההמבורגר התוסס.

״אז מה אתם חושבים על ההמבורגר?״ המלצרית התיישבה משמאלי ואני וג׳ון נדחפנו אל קצהו השני של המושב.
״טעים.״ עניתי וכל השלושה הנהנו.
״אז מה אתם עושים כאן? זה סוג של מצוד אחרי מלצריות בודדות ולוהטות?״ היא צחקה והניחההאת מרפקיה השחומים על השולחן, רגלייה השדופות והשזופות הורמו אלה על אלה.
״אנחנו נראים לך כמו כאלה שמחפשים?״ שאלתי, שאלה דיי רטורית למען האמת.
״לא יודעת, כן?״ היא הססה ואחזה בראשה בשתי ידייה. טבעות זהב נצצו כמעט מכל אצבע.
״אנחנו חנונים. החברים היחידים שלנו נמצאים בתוכניות טלויזיה או בספרים.״ הוצאתי את האמת שכולם התכחשו לה עד עכשיו. זה מי שאנחנו – חנונים. חובבי יצירות ספרותיות, מדע, ושונאי מסיבות.
״אתם חנונים חמודים.״ היא צחקה בטון משונה, די שיכור הייתי אומר. אבל מי אני שאשפוט? כל אחד והצרות שלו.
״חברים!״ היא קמה במכה אחת וגרמה לשולחן לרעוד. ״היה נחמד לדבר איתכם, אבל החבר שלי הגיע. נפגש כשתהיו רעבים!״ היא צחקקה ודילגה אל היציאה. כשהגיעה אל המכונית יכולתי לראות שהבעת פניו איננה מרוצה ומעט כועסת.
״אני חושב שאני אזוז לנוח קצת,״ קמתי גם אני מהשולחן ושלפתי שטר של חמישים מכיס הסווטשרט וזרקתי על השולחן.
״הוא הולך לאסוף את ספטני.״ ג׳ון סיפר להם וכתגובה סטרתי לו עם ידי.
״אני הולך לישון.״ המשכתי את דבריי והדגשתי את המילה האחרונה. התקדמתי אל עבר היציאה.
״רחוב שייקספיר 24!״ מייק צעק והרים את אגודלו באוויר. כל הכבוד לג׳ון!
פתחתי את דלת הדיינר השקופה, האוויר הקר וטיפות הגשם הצליפו בפניי, השעה הייתה די מאוחרת ותאמה למראה השמיים. שחורים ומלאי כוכבים, בדיוק כמו דף שחור עם נקודות צבע לבן עליו.
התקדמתי אל החנייה וביטלתי את נעילת המכונית בעזרת המפתח הרחוק, לאחר מכן בחנתי את הסביבה – תמיד עברה בי המחשבה שאם אני אפתח את המכונית כשאני רחוק ממנה, אז מישהו אחר ייכנס אליה ויגניב אותה. [אמיתי!]
פתחתי את דלת המכונית הכסופה וסגרתי אותה אחריי, חום המכונית הרגיע את עצמותיי המשקשקות מקור.
התנעתי את המכונית והפעלתי את המזגן ויצאתי בדרך אל ביתי.

כיוונתי את השעון לעשרה לשלוש ונכנסתי אל המקלחת. אני לא חושב שאמא תדאג אם אני אעזוב לכמה דקות. פשטתי את בגדיי מגופי והכנסתי אל סל הכביסה הלבן, מיד אחר כך הכנסתי את גופי החשוף לקור אל המקלחת שדי הפתיעה עם זרם המים הקרים שיצא ממנה. חיכיתי כמה רגעים והזרם החל להתחמם. בדיוק בטמפרטורה שאני אוהב.

יצאתי מהמקלחת עם מגבת דקה מסביב לאגני ושלפתי בוקסר צהוב עם עיניים של בובספוג באחוריו [שתדעו כמה הוא אוהב את בובספוג].
לבשתי אותו וכך גם חולצה לבנה ואז הג׳ינס השארתי לשלוש בבוקר.
נכנסתי למיטתי ונרדמתי. מהר מידי לטעמי.

צליל השעון נשמע בקול חזק שפחדתי שאמי תתעורר מהקומה השנייה. מהרתי לעצור אותו ולקום בחוסר חשק מהמיטה. לבשתי על רגלי את הג׳ינס הכחול והוצאתי שני ג׳קטים מחממים מהארון ופתחתי את חלון חדרי. המזל שלי היה שהיה את גג הרעפים הנמוך של המרפסת. יצאתי אל עבר גג הרעפים האדומים כשמפתח המכונית מוחזק בפי.
״תראי מה אני עושה בשבילך.״ מלמלתי לעצמי וקפצתי מטה בתנועה חדה מקווה ליפול על הרגליים ולא על הישבן.
פתחתי את המכונית ונכנסתי אליה במהירות, נוסע אל הכתובת שמייק נתן לי. רחוב שייקספיר 24. די מרכזי הייתי אומר ולא בעייתי להגיע אליו בשעות כאלה שקטות.

החנתי את מכוניתי באזור החנייה שמול ביתו של מיילס והייתה ל את האפשרות לתצפת על העוזבים. שמתי לב לסטפני, נשענת על תיבת הדואר של מיילס. פתחתי את חלון המכונית וצפרתי פעמיים, היא קלטה אותי ורצה לעברי במהירות.
״מה לעזאזל?״ היא שאלה בעצבים ועינייה היו נפוחות.
״תכנסי, הבאתי לך ג׳קט.״ החוותי לה בידי והיא הלכה בצעדים מהירים אל המושב שלה.
״מה הולך?״ שאחתי בנמוך שה'מקובלים' אוהבים להשתמש בו. את האמת שניסיתי יותר להצחיק אותה מלהרשים אותה.
״הוא בגד בי!״ היא צעקה בעצבים והכתה את מושבה עם אגרופיה.
״תשימי עלייך את הג׳קט, את רועדת.״ התעסקתי בנסיעה מבלי להסתכל אליה, אך נקישות השיניים שלה העידו על כך שקפאה מקור.
״למה אתה עוזר לי?״ היא שאלה בסקרנות ומחתה דמעה.
״כי יש בך פונטנציאל?״גיחכתי , מה אני אמור לומר לה? כי אני דלוק עלייך מהיום הראשון? לא, כי זה לא נכון. כי אני בחור טוב שרוצה לעזור לה? הגיוני אבל למה בשלוש לפנות בוקר? לא. פשוט אל תגיד כלום.
״תודה.״ היא ממלמלת בשקט ומטה את ראשה כלפי החלון, דמעותייה פוסקות ונשימותיה נרגעות. גופה נרפה לאט לאט ומתחמם.
לאחר נסיעה שקטה שהייתי די סבור שסטפני ישנה ואצטרך להרים אותה בדרך אל חדרה היא הייתה ערה.
״תשמרי על הג׳קט.״ חייכתי אליה והיא פתחה את דלת המכונית.
״אני יכולה להשאר אצלך?״ היא סגרה את הדלת שוב ושאלה. לא עניתי לה, פשוט המשכתי בנסיעה לבייתי.

״לטפס על גג את יודעת?״ זרקתי את השאלה באוויר והיא הנהנה.
״למה עשית את זה בשבילי?״ היא שוב שאלה אבל לפחות התקדמה והחלה לטפס על המרזב.
״לא יודע, אולי כי רציתי לדעת מי היא סטפני צ׳ייס האמיתית.״ ספרתי לה וטיפסת אחריה על המרזב.
״אז אני עכבר מעבדה שלך?״ היא גיחכה ופתחה את חלון חדרי.
״למען האמת זאת חולדת מעבדה, הן מגיבות יותר מהר לחומרים.״ מהרתי לתקן אותה ונכנסתי אחריה דרך החלון.
״יופי של חדר יחסית לחנון.״ היא ממלמלת ונכנסת למיטה מבלי להתחשבן עם אף אחד. במיוחד לא איתי. התקדמתי אל סוף המיטה ומשכתי מרגליה בעדינות את הנעליים, לאחר מכן פשטתי את הג׳ינס מרגלי ולבשת במקומו מכנס קצר – אני מכבד את סטפני יותר משהיא מכבדת את עצמה ונותן לארבע שכבות להפריד בנינו.
לאחר מכן הזדחלתי אחריה אל מיטתי וכיסיתי את גופי בשמיכה.
השינה באמת מהרה להגיע ונרדמתי, חזק מידי.