הנושמת
פרק ארוך הייתי אומרת.
אז כבר פירסמתי שני פרקים היום ואני כל כך מתנצלת שלקח לי זמן פשוט לא היה לי ממש זמן בשבת כי באו אליי אורחים ואתמול הייתה לי מורה פרטית.
מקווה שאהבתן.
לאב יו 3>

Crying is weak so I yell instead – פרק שביעי.

הנושמת 06/01/2014 795 צפיות 2 תגובות
פרק ארוך הייתי אומרת.
אז כבר פירסמתי שני פרקים היום ואני כל כך מתנצלת שלקח לי זמן פשוט לא היה לי ממש זמן בשבת כי באו אליי אורחים ואתמול הייתה לי מורה פרטית.
מקווה שאהבתן.
לאב יו 3>

'אתה יודע יומן?
בעצם איך תדע משהו אתה רק יומן..
טוב לא חשוב – החלטתי להתחיל לכתוב.
לא, לא כמו שאני כותבת פה.
לכתוב דמויות וסיפורים – לראות שיש דברים יותר גרועים משלי עם סופים יותר גרועים יותר משלי.
אני יודעת שזה לא הסוף עדיין.. אבל אני ויתרתי כבר מזמן.
על מה ויתרתי?
לא על עצמי – זה מה שאני מסוגלת לכתוב כאן.
צרחתי היום – כהרגלי.
אבל הפעם בתוך כרית. אסור לי שאחי ידע שאני צורחת.
שקשה לי.
קושי זו חולשה ואני לא יכולה להראות לו שאני חלשה.
אסור להראות לאף אחד שאני חלשה.
זאת אומרת כולם יודעים שאני עברתי דברים אבל להראות להם שאני שבורה לגמרי.. לא אסור.
אסור להראות להם מי אני באמת.
אני אולי אמתית,
אבל יש דברים באמת שעדיף שאף אחד לא יגלה.
ואף אחד לא יגלה.'

"רוצה לצאת היום לאנשהו?" שאלתי את מיכאל. החבורות היו פחות ברורות מליל אמש אך עדיין אפשר היה לשם לב אליהן.
"אני די עסוק היום, מה דעתך על מחר?" שאל ואני הנהנתי.
"אוקיי אז תדבר איתי כבר" אמרתי והתקדמתי אל תחנת האוטובוס ונופפתי לו לשלום.
בדיוק סיימנו בית ספר. תום והחבורה שלו נטלו אלינו מעט אבל הפעם החזרתי להם – המבט המופתע שעלה על פניו של תום גרם לתחושת גאווה וסיפוק להתעורר בתוכי.
לאחר שירדתי מן האוטובוס עליתי במהירות הביתה. התלבשתי אכלתי ויצאתי במהירות אל התחנה.
לאחר כחצי שעה ירדתי בתחנה.
איכילוב.
התקדמתי אל החדר המוכר – לוקחת את התלבושת והולכת אל השירותים.
החלפתי לבגדים המצחיקים האלה והתקדמתי אל החדר הזה.
החדר העצוב הזה שאני כל פעם מחדש מנסה לשבור את האווירה העצובה שאופפת אותו.
כמה כאב יש בחדר הזה – כאב שאני לא הרגשתי או הרגיש אבל מי כמוני יודע כמה זה קשה שכולם מודעים לשבירה שלך?
"נעמה" אמרו הילדים בחיוך רפה ברגע שנכנסתי.
חייכתי חיוך גדול ובמהירות חיבקתי אותם.
רובם כבר היו עם בנדנה.
לפי מה שראיתי שניים היו חסרים.
העדפתי שהם יהיו חסרים בגלל שהם בניתוח ולא בגלל סיבה אחרת.
התחברתי אל כל הילדים האלה כל כך.
אני לא יכולה לראות אותם סובלים ככה.
זו אחת הסיבות שאני רוצה ומתכוונת ללכת ישר לאוניברסיטה אחרי הלימודים.
אני הולכת ללמוד ביו-רפואה.
אני הולכת לחפש את התרופה לסרטן, כי מגיע לילדים האלה לחיות.
כלומר מגיע להם מוות בגיל מאוחר וכמה שפחות כואב.
מגיע להם לחיות יותר מלכל אדם אחר.
אבל הסרטן כמעט תמיד מנצח.
אני לא רוצה לתת לו לנצח.
אני לא מתכוונת לתת לו לנצח.


תגובות (2)

ואוו… :'(
פרק יפה.. תמשיכי .. *-*

06/01/2014 09:23

תמשיכי!

08/01/2014 07:28
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך