Diary-פרק רביעי.

-חזרה לנקודת מבט של נוי-
יצאתי מבית החולים..ובכיתי.התפללתי כ"כ חזק שזה לא נכון…
התפללתי שזה לא קורה לי.
למה אני בכלל עצובה? כועסת? מפוחדת?
איך היא יכלה לעשות את זה? מה יקרה עכשיו?
איך נתנהג אחת לשנייה? מה עם נועם? מה איתנו?
מיליון שאלות עלו במוחי.
"נוי ! נוי חכי לי רגע !" שמעתי את בן מאחוריי.
"נו חכי רגע ! אני רוצה לדבר איתך !" אני ממש לא רציתי לדבר איתו, זה לא ברור לו?
בעצם, לא רציתי לדבר עם אף אחד.
רצתי לכיוון תחנת האוטובוס..והוא מאחורי "נו, נוי תעצרי רגע !"
כולם הסתכלו עלינו…ככה זה היה נראה, מהצד שלי לפחות.
הוא המשיך לרוץ אחריי. לא נמאס לו? עצרתי בתחנת האוטובוס והוא נעמד לידי.
"מה אתה רוצה ממני?!" אמרתי בכעס.
"את.." הוא נראה די מבולבל…
כאילו,כמוני. שכל הרגשות עולים בו פתאום, ובכל זאת, למרות שהבנתי אותו…
"אני מה ?! אתה לא מבין שאני לא רוצה לראות אף אחד ?! אני רק רוצה להגיע הביתה ולעזוב את כל זה כבר."
"אני יודע…גם אני מרגיש כמוך. את כועסת, מאוכזבת-את רוצה להוציא הכול החוצה, אבל את צריכה להירגע.
הם עשו את זה מתוך כעס, מתוך…"
"אתה לא יודע כלום !" עצרתי אותו."הם עשו את זה בכוונה כדי לגרום לי להיות ככה."
"לא..הם לא !"
"דיי תפסיק כברר !"
האוטובוס הגיע ועליתי עליו. שילמתי לנהג וראיתי שגם בן עלה..
התיישבתי מאחוריי הנהג, הוא הסתכל עליי והעיניים שלו נצצו..אני לא יודעת מה קורה לו.
"אתה הולך לשלם?"
"לא..אני, אני ארד, סליחה."
"לאן אתה הולך ?"שאלתי אותו…"אני..לא יודע."
קמתי מהכיסא, משכתי אותו פנימה ושילמתי לנהג…שוב.
הוא סגר את הדלתות של האוטובוס והחל לנסוע.
———————————————————
היי יומן שלי.
אני פשוט לא יודעת מה לכתוב, איך להוציא את כל הרגשות..
מצד אחד אני ממש כועסת על נטשה-הרי…היא שכבה איתו !
טוב,אנחנו…לא היינו ביחד באותו זמן. אז זה עושה את זה בסדר? ממש לא !
אני לא יודעת מה הקטע שלהם, אני לא יכולה להוציא הכול פה, אתה לא יודע איך אני נראית עכשיו…
כדאי לי להתקשר לבן?
לא…אני לא אתקשר אליו. מה כבר נגיד אחד לשנייה?
"היי"
"היי"
-שתיקה מביכה-
"אני חייבת ללכת ביי"
כאילו…לא יודעת.
רק רגע,יש דפיקה בדלת..
(כאילו שאתה באמת מחכה חחח (: )
———————————————————–
"אמא אני פותחת!"
יצאתי מהחדר והתקדמתי לעבר הדלת, אמא כבר הייתה שם ופתחה את הדלת.
"כבר פתחתי חמודה" לא הצלחתי לראות מי זה..
"בשבילך,מתוקה"
"היי…" פשוט קפאתי במקום.
מה היא עושה פה ?!
מה נראה לה שהיא באה לבית שלי ?!
אמא הלכה לחדר והתקדמתי לעברה.
"אל תיכנסי לפה אפילו."
"אז את,תצאי."
הרמתי גבה.
"למה את.."
היא פשוט משכה אותי החוצה, סגרה את הדלת והושיבה אותי על המדרגות.
"תעזבי אותי!"
ניסיתי לקום אבל היא החזיקה אותי והתיישבה.
"נוי,תקשיבי."
הסתכלתי לכיוון אחר ועצמתי עיניים..
לא רציתי לראות אותה או לשמוע אותה אבל לא יכולתי לעשות כלום..
"תסתכלי לי בעיניים נוי. אני לא רוצה שניפרד יותר…את לא יודעת איך זה מרגיש לחשוב עלייך כל שנייה ושנייה".
פתחתי את העיניים והסתכלתי עלייה.
"אה,כן? את יודעת כמה אני חושבת עלייך? אז זהו. שלא. ואת לא יודעת שאני בוכה כל יום בגלל שכל זה קרה?
את יודעת שאהבתי את נועם. ובכל זאת את עשית את זה.
שמעתי אותכם…את אמרת לו שלא סיפרת לי ששכבתם ו..ובטח לא סיפרת לי שאת בהיריון ממנו."
אני בוכה ובוכה..היא הסתכלה למטה ושוב אליי,אבל לא הפסיקה להחזיק לי את הידיים.
"אני..מצטערת שגרמתי לך לשמוע את זה ולהכול אבל אני צריכה לספר לך ש.."
"שמה ?! שמה ?!"
קמתי משם, ופתחתי את הדלת.
"עשיתי הפלה ו…"
עצמתי את העיניים, לקחתי נשימה עמוקה, הסתובבתי אליה ופקחתי את עיניי.
"ו..?" חשבתי שהיא לא תענה, על כל הדברים שאמרנו ועשינו אחת לשנייה ועל מה שהולך להיות:
מצד אחד-אני כועסת עלייה…איך היא יכלה לעשות לי את זה ?!
אבל היא חברה טובה שלי ואני לא רוצה לסיים את הקשר הזה בינינו.
אחרי כל המחשבות הללו הרמתי את ראשי אליה והסתכלתי לה בעיניים.