Don't ever fall in love – פרק 1 *עבר תיקון

במהלך חיי ניתנו לי כינויים רבים, אך האהוב עלי היה "בלאק קאט", הכינוי שניתן לי בשל היותי זריזה, יפה אך קטלנית. בנוסף לכך, אנשים טוענים שאני בעלת תשע נשמות, מכוון שלא משנה איך ניסו להרוג אותי, תמיד אותם אנשים חוו כישלון מוחץ, ושילמו על זה בחייהם.
מגיל קטן הייתה לי את התשובה לאותן שאלות "מה תעשי שתהיי גדולה?" או "איפה את רואה את עצמך בעתיד", לא משנה עד כמה מוזר זה נשמע, בראש מורם הייתי אומרת "רוצחת שכירה"- מה שזיכה אותי למבטים מפוחדים וכרטיס ישיר לבית משוגעים. לא עבר מעט עד שהגעתי לגיל 15 וכבר התחלתי להתחבר לחבורה הלא נכונה, לעשות את המעשים הלא נכונים, כמו גנבה וונדליזם, מה שגרם לכניסתי למוסד לעבריינים.
אני חייבת להודות לאותו מוכר שתפסת אותי והתלונן עלי. המוסד לעבריינים 'קליין' היה המקום המושלם בשבילי, שם למדתי דרך הרוצחים הצעירים את אומנות ההרג. למשל למדתי איך להסתיר גופה, להעלים ראיות ואת הדרך הטובה ביותר לזכות באמונתו של הקורבן. בנוסף לכך, עם מספר לא קטן של חווית מחייהם של אותם נערים, אשר ביצעו רצח בגיל צעיר ונתפסו בשל משהו אחד,רגשות החרטה.
לעומתם אני פיתחתי את המנגנון ההגנה הכי טוב- כיבוי רגשותיי, כך שלא עניין אותי עד כמה חלש הקורבן, או שדבר זה יחתים את חיי לנצח, עניין אותי רק ההנאה בלראות נבלות משלמים על המעשים שלהם.
באותם שנים שיחקתי את עצמי בתפקיד 'הילדה הטובה', החשבתי את זה כמבחן קטן לבדיקת כישוריי, לראות עד כמה יכולות המשחק הטובות שלי רוכשות את אמונתם של המנהלים המטומטמים, מה שהצליח כמובן וזיכה אותי בכרטיס יציאה לחופשי.
באותם ימים התחלתי לעבוד כמלצרית במשרה מלאה, זה סיפק לי אליבי טוב לכול דבר, במקרה שהיו חושדים בי כמובן.
בנוסף דבר זה קישר אותי ללקוחות שלי, רובם פגשתי כאשר בכו על גורלם בעודם משתכרים למוות, תמיד הייתי מנצלת את הרגע הזה וניגשת לשאול מה קרה, וכמו אנשים שיכורים ואומללים, חלקו איתי את הסיפור שלהם.
אני זוכרת עד היום את הלקוח הראשון שלי, יותר נכון לקוחה.
היא הייתה אישה בתחילת שנות ה20 לחייה, את פנייה איתרו עיגולים שחורים ועיניי אדומות מבכי.
לעומת האחרים, היא איננה השתכרה, יותר גרוע, היא מצאה נחמה בסמים, מה שאני בתוכה שאיפשהו עמוק בלב הציק לי, או שסתם זה היה האדרנלין ששרץ בי.
היא סיפרה לי על איך שאנס אותה בעל שם ידוע, ואיך המשטרה העלימה עין בשל תפקידו הגבוה.
באותו זמן האדרנלין ששרץ בי הגיע לרמות מטורפות, הדבר היחיד שרציתי שזה לתפוס את אותו בן אדם ולשסף את גרונו, מעניקה לו מוות איטי וכואב כמו שמגיע לו, צופה בו מחייכת כאשר נחנק מדמו.
לאחר שסיפרתי לה על העסק שלי מהצד, דרשה האישה את שירותיי, בתמורה לסכום סמלי כמובן, ואני לא יכולתי שלא להסכים, הרי זה העבודה שלי, ואני אוהבת אותה.
כבר באותו ערב ביקשתי מאלפרד, אשר היה בין החברי היחידים, עבודה זמנית במועדון חשפנות מפורסם אשר מר ג'ונס, אותו בן אדם נבזי. כמובן שאלפרד, אשר היה בעל קשרים עם כל העולם ואחותו, הסכים ומיהר להרים טלפון לחברו ג'ק, בעל המועדון.
ביום שלמחרת כבר התחלתי להפגין את כישורי הריקוד שלי, מושכת את תשומת ליבם של המין הגברי, אשר בניהם מר ג'ונס נמצא.
כבר באותו ערב דרש מר ג'ונס לראותי, כמובן שהוא דאג לסוויטה במלון מפואר, מנסה להרשים אותי כדי להשיג זיון, הצחיק אותי.
אני זוכרת שאיך שנכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת ובחושניות התקדמתי לעברו, מתיישבת על ברכו ומנשקת את צווארו באיטיות, כמה שרציתי להקיא באותה שנייה, אך התאפקתי, אני לא מעוניינת להשאיר ראיות שיובילו את השוטרים כבר בפעם הראשונה אליי.
"בוא ניגש ישר לעניינים ונקצר תהליכים מיותרים" לחשתי לו בקול מפתה, מצחקקת בליבי על התגובה שלו, הוא ממש כמו כלב שמקבל חטיף, רק שבשונה, כלבים חמודים והוא אפילו לא בכיוון.
נשכתי מעט את שפתיו, גורמת לו לגנוח מהנאה, להשתוקק לי כמו נרקומן להרואין, כמובן שהצלחתי, כמו תמיד.
"עכשיו תעצום עיניים ותפתח פה גדול" סיננתי לאוזנו, לוקחת את עניבתו וקושרת סביב עיניו.
"מה את עושה? איזה תרגיל חדש?" גיחך, גורם לי לרצות להקיא ממחשבותיו המלוכלכות באותו רגע.
"הפתעה" חייכתי, מושיטה את ידי לתיקי הקטן, מוציאה ממנו בקבוקון המכיל נוזל שקוף, נוזל זה היה אחד הרעלים הקטלניים שיש, הוא מספק את כל דרישותיי, מוות איטי, כואב שאינו משאיר סימן בגוף, אלה מראה כאילו האדם חווה התקף, מה שחוסך לי בבעיות בנתיחה שלאחר המוות.
שפכתי את הנוזל לפיו, סוגרת אותו ומתרוממת מרגליו, הולכת מעט אחורה ומביטה בהנאה בעוד הוא מתחיל לפרכס, ממש כמו דג שאינו יכול לנשום מחוץ למים.
"יש לך ד"ש מרוזלין, אתה יודע, זאת שאנסת והשארת אותו לאחר מכן לבד בקור" לחשתי לאוזנו, מתרחקת ממנו, מתחילה להעלים ראיות על עצם ביקורי בחדר הזה, או בכלל היותי קשורה אליו.
לאחר מכן פניתי לאמבטיה, מחליפה לבגדים חדשים ולפאה חדשה.
הורדתי את הפאה הבלונדינית מראשי , אשר שמשה למראה החשפנית, מחליפה לפאה ברונטית פשוטה ומתאפרת באיפור עדין.
לאחר סיבוב קל בחדר, אשר וידאתי שלא נשאר עקבות, יצאתי מהחדר ופניתי לחדר המדרגות, מוותרת על האפשרות של להיתקל באנשים במעלית, אשר תמיד מפתחים שיחה, כי הדבר היחיד שעניין אותי זה להתחפף מכאן ולא ליצור קשרים מיותרים.
יצאתי מהכניסה הראשית של המלון, מנצלת רגע משפחתי כדי להידחס, שיחשבו שבאתי איתם ולא ישאלו שאלות, למרות שסיכוי זה היה קלוש כי באותו יום היו אלפיי אורחים.
בלי שהמשפחה הפסיקה להבחין בי, נעלמתי לתוך הלילה, ללא עקבות, ללא חשש שיעלו אליי, רק שמחה אשר שוררת בי, על הרצח המוצלח הראשון.
זה היה הרצח הראשון שלי, מאז לא פגשתי את רוזלין, ומספר הלקוחות המרוצים שלי מנה כמאה אנשים, דבר שזה זיכה אותי בכינוי "בלאק קאט" על ידי אנשי העולם התחתון.
צלצול טלפוני הדהד מכיסי, אלפרד היה רשום על הצג.
מיהרתי לחדר האחורי, עונה לאלפרד ומקשיבה לדבר הכול כך חשוב שהוא היה חייב להפריע לי באמצע היום.
"מה? כדי לך שזה היה חשוב!" לחשתי, בוחנת את הסביבה כדי לראות עם מצטטים לי.
"השגתי לך לקוח, הוא בעל שם חשוב ומוכן לשלם הרבה" הוא אמר בהתרגשות, מה שגרם לי לגחך.
"ומה אתה רוצה ממני?" גיחכתי
"הוא רוצה לקבוע אתך פגישה, להגיד לו בבלאקג'ט בעשר?" שאל, דורש תשובה.
"סגור" השבתי ללא היסוס, סוגרת את השיחה וחוזרת לעבודתי כמלצרית פשוטה בדיינר.