Everything has changed פרק 10 (גרסה חדשה)

28/04/2018 469 צפיות אין תגובות

"אני לא מאמינה שסיימנו" טיילור אמרה נשפכת על הספה שבפינת המשרד. "וואו כן" התיישבתי לידה, נאנח. כבר 48 שעות של עבודה רצופה, ואני פשוט מותש. "מעניין לראות איך יצא" אמרתי מביט לכיוון טיילור. "תסמוך עלי, יצא מדהים! אתה בדוק מקבל את התפקיד!" "האמת, שכחתי מזה לגמרי!" אמרתי בלחץ. "הכל בסדר, אתה בוס מעולה ותצא לנו פרסומת מדהימה, וסטלסקי הוא אידיוט אם הוא לא יקח אותך לתפקיד". טיילור ניסתה להרגיע אותי, ועם כמה שזה מפתיע, היא גם הצליחה. התחברתי כל כך לצוות שלי, בחיים לא חשבתי שאני אוכל להתחבר ככה מהר לאנשים. ועוד במקום עבודה. הדלת נפתחה וראיתי את לוקאס בפתח, מבט לא ברור בעיניו. "פול סיים את העריכה" הוא אמר בהקלה "יש לנו פרסומת" ההתרגשות נשמעה בקולו. "יש לנו פרסומת!!" טיילור ואני חזרנו אחריו בהתלהבות. זה פשוט בלתי נתפס!! "בואו לחדר המדיה נראה מה יצא"

"הייייי" צעקתי ופתחתי את דלת הכניסה לבית, מוצא את אמנדה וסאם מחובקים על הספה מול הטלוויזיה. "שששש רואים סרט" סאם אמר ואמנדה החטיפה לו מכה קטנה בכתף. "אל תהיה מטומטם סאם! סיימת עם הצילומים שוני? איך יצא?" היא שאלה במהירות. "כן, סוף-סוף סיימנו ויצא ממש מדהים! עכשיו אני רק צריך ללכת למשרד של סטלסקי לתת לו את הדיסק און קי ולקוות לטוב… אני רק מקווה שהוא יאהב את זה…" את החלק האחרון אמרתי קצת יותר בשקט, כמעט לעצמי. "אל תדאג, אתה מוכשר בטירוף ואין לי ספק שהוא יקח אותך לעבודה" אמנדה קמה וחיבקה אותי. "אלא אם כן מישהו אחר הצליח להכין משהו יותר טוב חח" סאם זרק בחצי צחוק, מושך את תשומת הלב בחזרה אליו. "לא סגרנו שאתה מפסיק להיות מטומטם?" מבטה של אמנדה הופנה בחזרה אליו. בדיוק כמו שהוא רצה. "רק אם תתני לי נשיקה" הוא התקרב אליה, נותן לה לעשות את הצעד האחרון. אמנדה צימצמה את המרחק המועט שנותר בניהם במהירות וריסקה את שפתיה על שפתיו של סאם. "אויש דביקים" מילמלתי לכיוונם.
סאם היה הראשון שהתנתק והסתובב בחזרה אלי מבט שובב בעיניו. "מקנא??" הוא שאל להתקרב אלי לאט שולח מבט לכיוון אמנדה. "אני חושבת שכן" היא אמרה והתחילה גם היא להתקרב אלי. הבנתי מה הם רוצים לעשות, אבל קצת מאוחר מידי. "לאלאלאלא תתרחקו" צעקתי. הם קפצו עלי והתחילו לדגדג אותי בלי הפסקה. "דייייי" דמעות צחוק כבר עמדו בעיני.
"טוב, נראה לי שהוא נענש מספיק" סאם התרחק מבט מרוצה מרוח על פניו.
"רגע, שכחנו לגמרי סאם! שון איך היה לראות שוב את לוקאס?" היא שאלה ובשניה אחת הרגשתי את כל המצב רוח הטוב שהייתי בו לפני שניה נעלם. "הוא התעלם ממני לגמרי. כאילו לא התעלם ממני, פשוט התנהלנו לגמרי כרגיל כאילו כלום לא קרה…" "אתה יודע מה? הוא לא שווה את זה. והאמת? אני ממש שונא לראות אותך ככה בייבי" סאם אמר. בקולו הסתתרו כעס, כאב ובעיקר צער. אחרי כל מה ששון עבר כשג'ייסון עזב אותו, הדיכאון שלקח לו כל כך הרבה זמן לצאת ממנו, הדמעות שלא הפסיקו לרדת במשך חודשים, בכאב שנגרם לו רק מלשמוע את השם של ג'ייסון, כל הזמן שהוא לא הסכים לאכול, לצאת מהמיטה, לעשות משהו שהוא לא לבכות או לנסות להתקשר ולשלוח הודעות לג'ייסןן. סאם רק רוצה שיהיה לו טוב.והוא מוכן לעשות כל מה שצריך, רק בשביל להעלות לתינוק שלו חיוך על השפתיים. המחשבה שעוד מישהו ישבור לשון את הלב, ריסקה אותו מבפנים. והוא לא היה מוכן לתת לזה לקרות. לא כל עוד יש משהו שהוא יכול לעשות כדי למנוע את זה. "אני גם" אמנדה הצטרפה לדבריו של אהובה, יודעת בדיוק על מה הוא חושב. "אתה לא יכול להישאר ככה. בוא נוציא אותך קצת מהבאסה. הרבה זמן לא הלכנו סתם לנגן בתחנת הרכבת. רוצה?" אמנדה הציעה תופסת את עיניו של סאם לשניה קצרה, ומחזירה את מבטה אלי. להפתעתי, דווקא רציתי ללכת. להשתחרר קצת מכל הבאלגן והעבודה החדשה, לנקות את הראש, הזדמנות באמת להנות. אין ספק לזה יעזור לפרוק את הכל. גם את השמחה ההתרגשות והלחץ המטורף לקראת מחר וגם את העצב והחוסר ידיעה לגבי לוקאס.
"אז יאללה בוא!" אמנדה אמרה והתחילה למשוך אותי לכיוון היציאה מהדירה. "סאמי אתה מצטרף?" היא שאלה תוך כדי. "לא, סורי בייבי. אני חייב להישאר בדירה עד שהבוס שלי יתקשר… אבל אני מבטיח להכין אוכל טעים שיהיה לכם כשתחזרו" סאם ענה, יודע עד כמה שון זקוק לזמן עם אמנדה לבד. הם היו חברים טובים מאז גיל אפס, אבל אחרי הפרידה, אמנדה הפכה להיות ממש כמו אמא של שון. "טוב אהוב, נתקשר אליך כשנהיה בדרך חזרה. ביי" אמנדה התקרבה לבן זוגה ונשקה לו קלות. אחר כך הסתובבה במהירות לכיווני. לוקחת את הגיטרה ביד אחת ואת זרועי בידה השניה, מתחילה להתקדם לכיוון הדלת, אני בעקבותיה.
נכנסנו לתחנת הרכבת וישר התמקמנו במקום הקבוע שלנו, ממש ליד הירידה לרציפים. "אז עם איזה שיר בא לך להתחיל?" שאלתי. היא חשבה כמה שניות ואז היא אמרה "I'm Yours" "מה שתגידי" הוצאתי את הגיטרה וכיוונתי אותה. התחלתי לנגן את המנגינה המוכרת, ואמנדה התחילה לשיר את הבית הראשון. היא שרה מדהים. כבר אמרתי לה כמה פעמים שהיא חייבת להתחיל קריירה בזה. הרבה אנשים התחילו להתקהל מסביב, ואז הגיע תורי להצטרף לפזמון.
"So I won't hesitate no more, no more 
It cannot wait, I'm sure 
There's no need to complicate,
our time is short 
This is our fate, I'm yours"
סיימנו את השיר ומחיאות כפיים נשמעו מכל עבר. אלה הרגעים שאני הכי אוהב. להרגיש את האהבה מהאנשים שמסביב, אנשים שבחרו לעצור לרגע את השגרה העמוסה שלהם, ופשוט להקשיב. להנות מהמוזיקה.
"כבר חשבתי שלא אזכה לראות אתכם פה" שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי במהירות. "אני לא יודע אם אתם זוכרים אותי, אני טום, המפיק שדיבר איתכם לפני מספר שבועות". "אנחנו עדיין לא מעוניינים" אמנדה הספיקה להגיב לפני. "הנחתי כך, לא באתי להציע לכם חוזה. לפחות לא הפעם חח" הוא ציחקק בשקט ממשיך את דבריו במהירות, לא נותן לנו הזדמנות לקטוע אותו."אני לא יודע אם שמעתם, אבל בחודש הבא יש פסטיבל מוזיקה ממש גדול, שאולסטאר מארגנים. השנה, בחרנו להתמקד באומנים חדשים, כאלה שעוד לא שמעו עליהם עדיין". "אז מה אתה מציע?" שאלתי, הסקרנות עולה קצת בקולי. תמיד חלמתי להגיע לפסטיבל המוזיקה. אני וההורים שלי היינו אוהבים לראות בטלוויזיה את כל ההופעות משם. "אתם מוכשרים בטירוף. כל פעם שאני שומע אתכם, עוברת לי צמרמורת בכל הגוף. אז רציתי להציע לכם לחלוק את המתנה שלכם עם עוד אנשים, ולבוא להופיע- באופן חד פעמי כמובן, ורק לכיף, בפסטיבל. אני מבטיח שזה ישתלם לכם. אנחנו מוכנים לשלם הרבה בשביל אומנים מוכשרים כמוכם". נשימתי נעתקה. לא הייתי מסוגל אפילו להגיב. "כמובן שנרצה!" אמנדה אמרה בהתרגשות, גם היא בקושי מצליחה לדבר. "מעולה! קיוויתי ממש שתסכימו! תזכרו רק להגיע ביום ראשון לאולפנים שלנו, שנוכל להתחיל לעבוד על המופע. זה לא אמור להיות ארוך, משהו כמו רבע שעה. אתם יודעים איך להגיע?" הנהנו בשקט. "אז הנה המספר שלי למקרה שאתם מסתבכים. אני לא יכול לחכות לראות אתכם ביום ראשון". הוא נתן לנו את כרטיס הביקור שלו, לחצנו ידיים והוא הלך לדרכו. אני ואמנדה עמדנו בשקט עוד כמה דקות, מנסים לקלוט מה בכלל קרה הרגע. "אנחנו? בפסטיבל המוזיקה? אתה מסוגל בכלל לדמיין?!" קולה של אמנדה היה חנוק מרוב דמעות ההתרגשות שנחו על לחיה. בתגובה, התקרבתי עליה וחיבקתי אותה חזק. "זה לא נתפס".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך